הגדרת הערך - האיסור להישבע לשוא או לשקר, ואיסורים נוספים הנלמדים מכתוב זה

שבועת שוא ושקר

מהכתוב: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ ז; דברים ה יא) נלמדים כמה איסורים:

• הנשבע שבועת שוא [שבועה לבטלה, שלא לצורך], עבר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (ראה מכילתא יתרו מסכתא דבחדש ז; ראה מכילתא דרשב"י שמות כ ז; שבועות כ ב, כא א; ראה פסיקתא רבתי כב), כלומר לחינם (ראה אונקלוס ותרגום יונתן שמות שם). ויש שכתבו שאף המשביע את חברו לחינם עובר בלאו זה (ראה חרדים לא תעשה ד; רבי ירוחם פרלא לרס"ג עשה א, בדעת כמה ראשונים).

לאו זה נמנה במנין המצוות (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה סב; יראים השלם רמד; סמ"ק קכט; חינוך ל)^[1].

• הנשבע שבועת שקר - שעבר על הלאו: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר (ויקרא יט יב. ראה שבועות כ ב. וראה ערך שבועת שקר) - עבר גם על "לא תשא" (ראה פתרון תורה ויקרא עמ' 13; פסיקתא זוטא שמות כ ז; ראה שאילתות נג; ראה שערי תשובה ג מה; ראה האמונה והבטחון לרמב"ן יט; שו"ת רדב"ז ד קנד; תפארת ישראל (למהר"ל) לט), שהאזהרה שלא להישבע לשוא, כוללת אזהרה שלא להישבע לשקר, שבשעה שהוא נשבע לשקר נמצא שהוציא שם שמים לבטלה, והרי זה בכלל שבועת שוא (רדב"ז שם)^[2].

ויש ראשונים שנראה מדבריהם ש"לא תשא" אינו אזהרה לשבועת שקר (ראה רמב"ן שבועות לח ב; ראה ספר חרדים לא תעשה ד).

• אדם שחייבו אותו בית דין שבועה, ואין בדעתו להישבע לשקר, ואף על פי כן הוא מקבל עליו להישבע כדי להפחיד את חברו, עבר על "לא תשא", שנאמר: לא תשא - כלומר, לא תקבל - את שם ה' אלהיך לשוא (מכילתא יתרו מסכתא דבחדש ז; פסיקתא זוטרתא שמות כ ז; ילקוט שמעוני שמות רמז רצה; שערי תשובה ג מה; תפארת ישראל לט), שהקבלה להישבע, היא התחלת השבועה (תפארת ישראל שם)^[3].

ברכה לבטלה

המברך ברכה לבטלה, ובכלל זה המביא עצמו לברכה שאינה צריכה (פרדס לרש"י לט, בשם ר"י בן פלט; פסיקתא זוטא דברים כ ח; ריטב"א שבת קיז ב, ראש השנה לד א; ראה מאירי סוטה מא א; מהרשד"ם או"ח א)^[4], עובר משום "לא תשא", שבשעה שהוא מברך הוא נושא שם שמים לבטלה, והריהו כמי שנשבע לשוא (ברכות לג א; ראה רמב"ם ברכות א טו; ראה שו"ע או"ח רטו ד). וגם המברך ברכה בשם בלא מלכות, עובר, אף על פי שלהלכה ברכה בלא מלכות אינה ברכה, שבכתוב: לא תשא את שם ה', משמע שהוא עובר בהזכרת השם לחוד (פני יהושע ברכות כט א; פרי מגדים פתיחה להלכות ברכות, והובא בביאור הלכה ריד א ד"ה ואם)^[5]. ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שאיסור מן התורה הוא, ועובר בלאו זה של לא תשא (תשובות הרמב"ם (הוצאת פריימן) פד; מגן אברהם רטו סק"ו, בדעת הרמב"ם; ברכי יוסף או"ח מו סק"ו, בדעתו. וראה רמב"ם שבועות יב ט; ר' אפרים בשאלתו לרבינו תם בספר הישר (דפוס וויען) דף פא א)

• אבל רוב הראשונים סוברים שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן, והדרשה מלא תשא אינה אלא אסמכתא (תוס' ראש השנה לג א ד"ה הא; רא"ש קדושין א מט, בשם רבינו תם; חינוך תל; שיטה מקובצת ברכות לו א; שו"ת הריב"ש שפד; שו"ת תרומת הדשן לז, בשם הגאונים. וראה אליהו רבה רטו סק"ה).

מוציא שם שמים לבטלה

המוציא שם שמים לבטלה, יש סוברים שעבר על איסור "לא תשא" (ראה זוהר שמות פח א; שאילתות נג; הלכות גדולות שבועות נב; מדרש אגדה דברים ה יא; רמב"ן ורבנו בחיי שמות כ ז), ש"תשא" הוא לשון דיבור, שנושא בו את קולו, וכוונת הכתוב היא שלא ישא את השם על שפתיו לחינם (רמב"ן שם).

והרבה סוברים שהמוציא שם שמים לבטלה אינו עובר אלא באזהרת עשה: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג; שם י כ. תמורה ד א; רמב"ם ספר המצות עשה ד, ושבועות יב יא; ראה רבי ירחם פערלא לרס"ג עשה א. וראה ערך אזכרות: איסור הזכרת שם שמים לבטלה).

המרמה את הבריות

העובר עבירה או מרמה את הבריות, על ידי שהוא מעוטף בטלית או מניח תפילין, הרי הוא עובר על "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (פסיקתא רבתי כב; ראה מדרש אגדה דברים ה יא; ראה מאירי שבת מט א, סוטה כ א), שזו נשיאת שמו של הקדוש ברוך הוא לשוא (הקדמת המאירי לבית הבחירה, וכתב שזו דרשה "דרך צחות"). וכעין זה דרשו: לא תשא, שלא תִּנהַג עצמך כאילו חסיד אתה, ואין אתה חסיד (מדרש אגדה שמות כ ז).

המקבל עליו שררה שאינו ראוי לה, עבר משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (פסיקתא רבתי כב; ילקוט שמעוני משלי תתקמ,תתקסא)^[6].

הערות שוליים