הגדרה^[1] - לא חילקו חכמים בתקנותיהם ובגזירותיהם, אלא תיקנו וגזרו אף באופנים שאין טעם התקנה והגזירה קיים

הכלל וגדרו

הכלל "לא פלוג רבנן" נזכר בכמה מקומות בתלמוד ובראשונים, בלשון זו (יבמות סו א, ושם קז א, ועוד; רש"י כתובות ס ב ד"ה בגזירותיו, ועוד; תוספות עירובין מג א ד"ה הלכה, ועוד), בתרגומו לעברית: "לא חילקו חכמים" (רש"י כתובות קא א ד"ה יוצאה בגט, ועוד; ותוספות שבת צד א ד"ה בסוס, וקדושין מה ב ד"ה ונמצאת; ועוד), ובלשונות דומים (ראה: גיטין ד א; בבא בתרא קס ב; נדה ד ב), ונזכר בין לעניין גזירות חכמים (ראה ערך גזירה. יבמות סו א; ועוד), ובין לעניין תקנותיהם (ראה ערך תקנה. יבמות קז א; ועוד).

כנימוק לחיוב

מובנו העיקרי של הכלל הוא שכשתיקנו חכמים תקנה, או גזרו גזרה (ראה ערכו), תיקנו וגזרו אף במקום שאין טעם התקנה והגזרה קיים, כגון:

• בחזרת-הש"ץ (ראה ערכו) על התפילה, שטעם התקנה הוא כדי להוציא ידי חובה מי שאינו בקי להתפלל בעצמו (ראה ערך חזרת הש"ץ: גדרה וטעמה), ותיקנוה אף כשכל הציבור בקיאים והתפללו, שאם לא כן היו נותנים דבריהם לשיעורים, והיו צריכים לבדוק כל אדם בבית הכנסת אם הוא בקי (שו"ת הרמב"ם (פרידברג) רכא).

• וכן בגזרה שגזרו חכמים על מעשר-שני (ראה ערכו) שנכנס לירושלים (ראה ערכו), שאפילו יצא משם כבר קלטוהו מחיצות, ואי אפשר לפדותו (ראה ערך פדיון מעשר שני), גזרו אף כשנפלו חומות העיר, אף על פי שמן הדין היה שלא לגזור אלא בזמן שהמחיצות קיימות, שלא חילקו חכמים בדבר (בבא מציעא נג ב).

כנימוק לשלילה

לא פלוג מצינו לפעמים גם כנימוק לשלילה, שכדי שלא לחלק בגדרי תקנתם וגזירתם נמנעו חכמים מלתקן ומלגזור אף במקום שהטעם קיים, כגון:

• בכתובת-בנין-דכרין (ראה ערכו) [אדם הנשוי כמה נשים ומתו בחייו, תיקנו חכמים שהבנים הזכרים של כל אחת מהן נוטלים תחילה בירושת אביהם את כתובת אמן ונדונייתה, ואחר כך חולקים כל האחים את הירושה בשוה], שתיקנוה לבנים זכרים, אבל לא לבנות (ראה ערך כתובת בנין דכרין), אף על פי שטעם התקנה קיים אף בבנות (ראה ערך הנ"ל: התקנה וגדרה), שהואיל ותקנה זו בתורת ירושה (ראה ערכו) תיקנוה, לסוברים כן (ראה ערך כתובת בנין דכרין: שם), ובת בין הבנים אינה יורשת (ראה ערך ירושה: סדר נחלות), לא תיקנו לה כתובת בנין דכרין, וכיון שלא תיקנו לבת בין הבנים, לא תיקנו אף לבת בין הבנות, אף על פי שהיא יורשת, שלא חילקו חכמים בדבר (כתובות נב ב) לומר שבת בין הבנות תיטול כתובת אמה, ובת בין הבנים לא תיטול (רש"י שם ד"ה לא פלוג, השני).

• וכן בטבילת מצוה, שמותרת בשבת ולא אסרוה משום שהוא כמתקן את עצמו, מפני שאין זה ניכר שכוונתו לשם טבילה, אלא נראה כמצנן עצמו או כרוחץ מלכלוך, התירוה אף ביום הכיפורים, אף על פי שביום הכיפורים היה ראוי לאוסרה, שהרי הרחיצה אסורה בו, וניכר שכוונתו לשם טבילה, שאין לך דבר שמותר בשבת ואסור משום מלאכה ביום הכיפורים (ביצה יח ב), שכל מידות חכמים כך הן, לגזור דבר ולא חצי דבר, ולכן התירו הכל, שאין גוזרים לחצאים, ולא אסרו שבת משום יום הכיפורים, מפני שהשבת תדירה, ולא רצו לבטל כמה טבילות של מצוה מפני חשש של יום אחד בשנה (מלחמות לרמב"ן ביצה ב א).

מתי נאמר לחיוב ומתי לשלילה

אימתי נאמר לא פלוג רבנן לחיוב ואימתי לשלילה, דנים על פי הרוב, שאם ברוב המקרים טעם התקנה והגזרה קיים, תיקנו חכמים וגזרו אף במיעוט המקרים שאינו קיים (כן משמע מרש"י כתובות שם ד"ה לא פלוג, הראשון, ותוספות בבא בתרא קלט ב ד"ה התם), ולא חששו למיעוט (רבנו יהונתן כתובות שם), ואם הטעם לגזור אינו קיים אלא במיעוט המקרים, לא גזרו אף על המיעוט, כשם שלא גזרו על הרוב (כן משמע מתוספות עירובין סה ב ד"ה התם, ונדה ג א ד"ה מרגשת, ומלחמות לרמב"ן ביצה שם).

נגד דין תורה

לא פלוג רבנן מצינו אף לעניין עקירת דין תורה, במקום שעקרו חכמים דין תורה (ראה ערך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה), שפעמים שעשו כן אף במקום שאין טעם תקנתם וגזירתם קיים, משום לא פלוג רבנן (כן משמע מתוספות בבא מציעא כ א ד"ה שובר, ותשב"ץ א קצז), אבל לענין העמידו-דבריהם (ראה ערכו), שגזרו חכמים אף במקום שעל ידי כך תתבטל מצוה של תורה (ראה ערך הנ"ל), לא אמרו כן אלא בגוף הגזרה, אבל בדבר שאין איסורו אלא משום לא פלוג לא העמידו דבריהם (כן משמע מתוספות שם נג ב ד"ה לא; פרי מגדים או"ח קכח אשל אברהם סק"ל).

ביחס לגוף הגזירה

דבר האסור מטעם לא פלוג בלבד אין מחמירים בו כמו בגוף הגזרה (תרומת הדשן, פסחים קסד; מגן אברהם תמז סק"ה, בשמו), וכן לפעמים לא החמירו חכמים בדבר שנאסר משום לא פלוג אלא לכתחילה, ולא בדיעבד (פני יהושע ברכות ל ב, וגיטין יח א).

אי אפשי

האומר אי-אפשי-בתקנת-חכמים (ראה ערכו) שלא נתקנה אלא לטובתו, שמועילים דבריו (ראה ערך הנ"ל), יש סוברים שלא אמרו כן אלא כשהתקנה היא תמיד לטובתו, אבל בתקנה שאמרו בה לא פלוג רבנן, מכיון שמשום לא פלוג היא נוהגת אף באופנים שלא תהיה לו תועלת ממנה, אין לו רשות לבטלה (עטרת חכמים (פרנקיל) חו"מ י, בדעת הש"ך חו"מ קצח סק"י)^[2].

מקומות שחילקו

בהרבה מקומות מצינו שחילקו חכמים בתקנותיהם ובגזרותיהם, ולא תיקנו ולא גזרו אלא במקום שקיים בו טעם התקנה או הגזרה (ט"ז אה"ע קיט ס"ק יב, על פי שבת יח ב, ועוד), שיש גזרות שלא החליטו חכמים איסורן כשאר הגזרות שהשוו בהן מידותיהם, ולא גזרו אלא מפני חשש איסור שיש באותו עניין, ומתחילה היתה דעתם שיהא הכל לפי המקום והזמן, ולא אסרו אלא במקום ובזמן שקיים אותו חשש איסור (ריטב"א עבודה זרה ו ב), ואין לדמות גזרות חכמים זו לזו, שפעמים שכללו בגזרתם אף דברים שאין טעם הגזרה קיים בהם, ופעמים שלא גזרו אלא במקום שהטעם קיים (מהר"ח אור זרוע י, בשם התוספות). ודווקא באותן גזרות שפירשו בהן חכמים שלא גזרו אלא לפי המקומות ולפי האנשים הולכים על פי הטעם, אבל במקום שלא חילקו אנו אומרים שוודאי השוו חכמים מידותיהם לאסור בכל אופן, אף על פי שלא שייך בו טעם הגזרה (ריב"ש שצד; מהר"י וייל נב).

כשלא נתפרש

במקום שלא נתפרש בדברי חכמים אם חילקו בגזרתם שלא לגזור אלא כשטעם הגזרה קיים, או שלא חילקו, יש סוברים שאומרים לא פלוג רבנן, שאין לנו לומר שחילקו בגזרתם (ראה שו"ת מהר"י וייל נב).

בשני אופנים בגזירה אחת

אף באותו ענין עצמו מצינו שבאופן אחד אמרו לא פלוג רבנן, וגזרו במקום שאין טעם הגזירה שייך, ובאופן אחר שאין הטעם קיים חילקו חכמים ולא גזרו, כגון בגזרה שלא יקרא אדם לאור הנר בשבת, שמא יטה את הנר להמשיך אליו שמן ונמצא מבעיר בשבת (ראה ערך מבעיר), שגזרו אפילו כשהנר גבוה שתי קומות ויותר (שבת יב ב; רמב"ם שבת ה יד; טוש"ע או"ח רעה א), אף על פי שאין לחשוש בזה להטייה, משום לא פלוג (רש"י שם ד"ה ואפילו גבוה; טוש"ע שם), ואילו בשני בני אדם הקוראים לא גזרו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), מפני שאין בזה חשש הטייה, שאם יבוא האחד להטות יזכירנו חברו (רש"י שם ד"ה הא תרי). טעם הדבר, שבשיעור הגובה לא חילקו חכמים, שאם כן נתת דבריך לשיעורים, אבל בין אדם אחד לשנים חילקו, שיש גבול לדבר (ב"ח שם, בתירוץ הראשון); או שבאדם הקורא חילקו בין אחד לשנים, שלא גזרו על אדם אחד מפני אדם אחר, אבל בנר עצמו לא חילקו, כדי להשוות גזרתם באותו דבר עצמו שגזרו עליו (ב"ח שם, בתירוץ השני; ט"ז שם סק"א, ואה"ע קיט ס"ק יב), שכיון שהנר אסור כשהוא למטה, אין איסורו פוקע במה שהגביהו (ט"ז שם ושם).

כשהעניינים חלוקים מצד עצמם

בשני עניינים החלוקים מצד עצמם אין לומר לא פלוג רבנן, שבאותו ענין שגזרו בו, לא פלוג רבנן וגזרו אף באופן שאין טעם התקנה קיים, אבל בענין אחר החלוק ממנו, ואין טעם הגזירה קיים בו, לא גזרו (לחם משנה יום טוב ג יב).

דבר שאינו מצוי

אף דבר שאינו מצוי, שבדרך כלל לא גזרו בו חכמים (ראה ערך מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן) פעמים שגזרו עליו משום לא פלוג (כן משמע מגיטין ה א), שכיון שעיקר הגזרה היתה בדבר המצוי, לא חילקו בה וגזרו בכל האופנים, אף באופן שאינו מצוי (ישועות יעקב אה"ע יג סק"ח). במה דברים אמורים, כשטעם הגזרה קיים, אבל במקום שאינו קיים יש מצדדים בדעת ראשונים שאין אומרים לא פלוג בדבר שאינו מצוי (שיטה מקובצת כתובות ס ב, בדעת רש"י שם ד"ה בגזירותיו), שבדבר מצוי, כיון שגזרו בסתם ולא חילקו, הכל בכלל הגזירה, אבל דבר שאינו מצוי לא נכנס בכלל הגזירה מעיקרא (שיטה מקובצת שם), ופעמים שחילקו חכמים בתקנתם, ולא תיקנו בדבר שאינו מצוי, אף באופן שטעם התקנה קיים (כן משמע מקדושין כח ב, ובבא מציעא מו ב).

כשלא גזרו אלא מלכתחילה

גזרה שלא גזרו חכמים אלא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר, נחלקו אחרונים אם אין אומרים בה לא פלוג לגזור כשאין טעם הגזרה קיים, הואיל ואף כשהטעם קיים מותר בדיעבד (שם אריה אה"ע ד); או שאף בזה לא פלוג רבנן (בית יצחק אה"ע ב ה).

תקנות הקהילות

תקנות-הקהלות (ראה ערכו) אין אומרים בהם לא פלוג, שלא אמרו לא פלוג אלא בתקנת חז"ל, אבל תקנות הקהילות, שלא נתקנו אלא במקומן, לא נתקנו אלא באופן שהטעם קיים (מהר"י וייל סה).

הערות שוליים