הגדרה^[1] - דברים הנזרעים ועומדים לאכילה או לזריעה

העומד לאכילה

במובן הרחב פעמים שקוראים בשם זרעים לכל דבר הנזרע ועומד לאכילה, כמו: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וגו' (ויקרא יא לח), שמלמד שאין הזרעים מקבלים טומאה אלא לאחר הכשר במים, וכל האוכלים בכלל (ראה ערך הכשר).

העומד לזריעה

ופעמים שקראו זרעים לגרעיני תבואה וקטניות וירקות העומדים לזריעה (ראה כלאים ה ז; ראש השנה יב ב, ורש"י שם; תוספתא שביעית א, ומנחת בכורים שם).

בניגוד לאילנות ולירקות

ופעמים הזכירו זרעים בניגוד לירקות או לאילנות וגפנים, כמו: לרבי יהודה הסובר שעל כל דבר צריך לברך מעין ברכתו (ראה ערך ברכת הפרות), על ירקות אומר בורא מיני דשאים (ברכות לה א), והכוסס את החטים מברך בורא מיני זרעים (שם לז א). וכן: אין עושים מגרש שדה, במה דברים אמורים, זרעים, אבל אילנות עושים (בבא בתרא כד ב. וראה ערך ארץ ישראל).

תבואה קטניות וזרעוני גינה

כתבו ראשונים שהזרעונים נחלקים לשלשה מינים:

• תבואה, והם החטים והכוסמים והשעורים ושבולת שועל והשיפון (ראה ערך דגן);

• קטניות, והם כל זרעים הנאכלים לאדם, חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהם;

• זרעוני גינה, שאינם ראויים למאכל אדם, והפרי שלהם מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומים והחציר והקצח וכיוצא בהם, וזרע פשתן בכללם, וכשיזרעו ויצמחו נקרא הצמח דשא, ונקרא ירק (רמב"ם כלאים א ח). ויש מהם שדרך לזרוע מהם שדות, כגון הפשתן והחרדל, ונקראים זרעים, ויש מהם שדרך לזרוע מהם ערוגות קטנות, כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים וכיוצא בהם, ואלו נקראים ירקות (רמב"ם שם ט).

מהאחרונים יש שכתבו שירקות נקרא מה שזורעים ואין אוכלים הזרע בעצמו אלא מה שיוצא ממנו, כגון הלפת והצנון וכדומה, וזרעים נקרא מה שהגרעינים נזרעים ואוכלים אותו המין עצמו שנזרע, כגון התבואה והקטניות (שנות אליהו פאה א ד, וראה שם כלאים ג ב).

על זרעים של אילן לענין איסור כלאי זרעים, ראה ערך כלאי זרעים.

על זרעים אם מבטלים את הדירה ראה ערך כרמלית.

הערות שוליים