הגדרה^[1] - כיס בעוף, סמוך לושט, שהאוכל נקבץ שם

צורתו

תפקידו

העוף אין לו כרס (ראה ערכו), ולא המסס (ראה ערכו), ולא בית הכוסות (ראה ערכו), אבל יש לו במקומם זפק וקורקבן (רמב"ם שחיטה ו יז), והוא במקום הקיבה לאדם (פירוש המשניות לרמב"ם חולין ג ד).

מהותו

הזפק מחובר לושט, ומתחיל לאחר שכלה הושט, והוא כמו כיס התלוי למטה בתחתית הצואר (טור יו"ד לג), ויש לו שני מעיים קטנים - המעי הראשון תלוי בושט, והמעי השני מחובר לקורקבן (איסור והיתר הארוך נא לד, וכן בקיצור באור זרוע א תכט, ומרדכי חולין רמז תרלג).

לזפק מגיע האוכל מהושט, וממנו יוצא לקורקבן. תפקידו של הזפק הוא לאכסן את המזון עד שיעבור לקורקבן לצורך העיכול, דבר זה נצרך משום שטבע העופות לאכול במהירות כמויות גדולות של אוכל, דבר שמקשה על העיכול. לכן שוהה המזון בזפק עד שיעבור בהדרגה לקורקבן לצורך העיכול. מלבד תפקידו של הזפק לאיכסון המזון תחילת העיכול מתבצעת אף היא בזפק (ראה ספר טמוני חול עמ' 184-185).

בטריפות

ניקב

ניקב הזפק, העוף כשר^[2]. במה דברים אמורים בזפק עצמו, אבל גג הזפק שניקב אפילו במשהו - טריפה, שהוא נידון כושט (חולין נו ב, ורש"י ד"ה נידון; רמב"ם שחיטה ו יז; טוש"ע יורה דעה לג יא).

איזהו גגו של זפק, כל שנמתח עם הושט (חולין נו ב, ורש"י ד"ה עמו). ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שהכוונה ממקום שהזפק מתחיל להשתפע לצד הושט להיות מיצר והולך (רש"י חולין נו ב ד"ה כל; מאירי שם; פירוש רבנו יהונתן על הרי"ף שם), שדרך הזפק שהוא רחב, ודרך הושט להיות צר (רבנו יהונתן שם), והוא עד מקום שכלה שיפועו של זפק ונעשה על הזפק ככיסוי על הקדרה (רשב"א בתורת הבית הארוך ב ג; טור יו"ד לג). אבל משיפועו ולמטה, אף על פי שנמתח עם הושט בשעה שמושך צוארו לאכול, אינו נפסל המקום הרחב שבזפק (מאירי חולין שם, לדעת רש"י).

• יש מפרשים שהכוונה שנמתח עמו כשיאריך העוף צוארו (רמב"ם שחיטה ו יז; מאירי חולין נו ב, בשם יש מפרשים; שו"ע יו"ד לג יא), ובכלל זה הוא מעט מן המקום הרחב שבזפק (מאירי שם, לדעה זו).

• ויש מפרשים שנמתח עמו הכוונה כשמושך בידו אחת את הושט ובידו השניה את המעי היוצא לצד הקורקבן, כל שנמתח מן הזפק לושט נידון כושט, אבל מה שתלוי למטה אינו נמתח עמו; והפירוש הזה מחמיר יותר (אור זרוע א תנט, בשם ריב"א; מרדכי רמז תרלג, בשמו). וכתבו הפוסקים שפירוש זה דברי יחיד הם, ואין הלכה כמותו (בית יוסף יו"ד לג יא; ב"ח שם, בשם מהרש"ל).

בשחיטה

בשיעור מקום של הכשר שחיטה, אין גג הזפק כושט, ואסור לשחוט שם, אף על פי שלטריפות דינו כושט (ב"ח יו"ד כ ד, בשם בדיקות מהרי"ו; ט"ז שם סק"ו; ש"ך שם סק"ז).

ניטל

ניטל הזפק, נחלקו תנאים בדבר: רבי מכשיר את העוף; ולדעת חכמים העוף טרף (חולין נו ב).

וכתבו הראשונים שלא נחלקו אלא כשנשתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הושט אל הקורקבן, שאם לא כן היה יורד המאכל לחלל הגוף והעוף טרף (ר"ן שם).

בגמרא הסתפקו אם הלכה כרבי (חולין נו ב); ורוב הראשונים פסקו להלכה שהעוף טרף (רשב"א בתורת הבית הארוך ב ג, בשם תשובות הגאונים; העיטור שער ב שחיטה דף לג טור ב, בשם תשובות הגאונים; ר"ן חולין נו ב, בדעת הרי"ף והרמב"ם; רמ"א יו"ד לג יא); ויש מי שמכשיר (העיטור שם; טור שם, בשמו).

באווז

אווזות אין להן זפק, והושט נמשך עד הקורקבן (ראה פרי מגדים יו"ד שפתי דעת מט סק"ה, ובדרכי תשובה לג ס"ק קסד).

בקרבנות

בעולת העוף

בקרבן עולת העוף נאמר: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ (ויקרא א טז), ופרשו חכמים שזה הזפק (ספרא ויקרא דבורא דנדבה ז; זבחים סה א; רמב"ם מאכלות אסורות א טז), שהוא מקום הרעי (רש"י על התורה שם).

יש מהראשונים מפרשים שמוראה הוא האוכל שבתוך הזפק, והזפק הוא בכלל בנוצתה (רמב"ן על התורה שם. וראה ברא"מ שם, שהאריך להשיג עליו).

בעולה פסולה

עולת העוף שנפסלה, אין מסירים את המוראה והנוצה, שנאמר: וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ (ויקרא א טז), ודרשו: כשרה ולא פסולה (ספרא ויקרא דבורא דנדבה ז ט); שאף על פי שאם עלתה עולה פסולה על גבי המזבח לא תרד (ראה ערך פסולי המוקדשים) אין צריך להסיר מוראתה ונוצתה (מלבי"ם ספרא).

מעילה

עולת העוף שנתמצה דמה, המוראה והנוצה שלה יצאו מידי מעילה, מפני שהן מן הנקברים, אבל אסור ליהנות מהן (תמורה לד א, ורש"י ד"ה מוראה. וראה ערכים: בית הדשן; עולת העוף)^[3].

בחטאת העוף

בחטאת העוף אין צריך להסיר את המוראה והנוצה, שנאמר: וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ (ויקרא א טז), ודרשו: אותה ולא חטאת העוף (ספרא ויקרא דבורא דנדבה ז ט), ופירשו הראשונים שאם ירצה הכהן יאכל אה הזפק (פירוש הראב"ד לספרא שם; קרבן אהרן שם; חסדי דוד על התוספתא מעילה א ד"ה עולת העוף); ויש מן הראשונים שכתבו שאסור ליהנות ממוראה ונוצה של חטאת העוף, אפילו אחר שהוזה דמה (רמב"ם מעילה ב ו).

הערות שוליים