הגדרה^[1] - מצות הזכירה של יום השבת

מצות עשה מן התורה לקדש את השבת בדברים, שנאמר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ ח), כלומר זכרהו זכירת שבת וקדוש (ראה ערכו), וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו - בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה (ראה ערכו. רמב"ם שבת כט א, על פי פסחים קו א)^[2].

במנין המצוות

נחלקו גאונים וראשונים אם נמנית במנין המצוות (ספר המצוות לרס"ג מצות עשה לג; ספר המצוות מצות עשה קנה; סמ"ג עשין כט; חינוך לא); או שאינה נמנית (הלכות גדולות; ר"י ברצלוני; היראים), לפי שאין הקידוש אלא ברכה על השביתה ממלאכה, ולדעתם אין למנותם כשתי מצוות, אלא כפרט ממצות השביתה ממלאכה בשבת (ראה ערכו), כמו שלדעתם אין למנות ברכת-התורה (ראה ערכו) למצוה בפני עצמה, שהיא לדעתם חלק ממצות תלמוד-תורה (ראה ערכו. ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג שם).

קיומה

קיום מצוה זו היא בפה (רמב"ם שם), ושני לימודים לדבר:

• זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר "שָׁמוֹר" (דברים ה יב) הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהא שונה בפיך (תורת כהנים בחוקותי פרשה א ג) קידוש היום (שאגת אריה יג)^[3].

• לקדשו - בברכה (מכילתא, בחדש ז), שחייב הכתוב ברכה על מצוה זו, כמו שתקנו חכמים אחר כן ברכה על כל המצוות (ר"י פערלא שם). וכתבו ראשונים שדרשה זו עיקר, ולדרשה זו "זכור את יום השבת" פנוי, ללמוד ממנו דרשות נוספות (רמב"ן עה"ת שמות כ ח) כדלקמן:

תוספת שבת

יש שלמדו מכתוב זה שיש להוסיף מחול על הקודש, לפני כניסת שבת (ראה ערך תוספת שבת. תנא קמא במכילתא שם).

שמירת מנה לשבת

יש שלמדו מכתוב זה שתהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנה לשם שבת (אלעזר בן חנניה במכילתא שם), ומאחד בשבת תתן לבך לשבת הבאה (בית שמאי בביצה טז א, ורש"י ד"ה מחד שביך), שלא יהיה זכרון שבת זז מתוך פיך, לוקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת (אמרו עליו על שמאי במכילתא דרשב"י שם), לוקח בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה (אמרו עליו על שמאי בגמ' שם); ואמרו בתלמוד שיש החולקים על דעה זו, ואומרים: בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם (תהלים סח כ. בית הלל בגמ' שם) יעמוס לנו את צרכינו ועזרתנו (רש"י שם ד"ה יום יום, על פי תהלים שם), ובוטחים בה' שיזמן להם בהמה נאה לשבת (אמרו עליו על הלל שם, ורש"י ד"ה לשם שמים) יפה מכל הימים (רמב"ן עה"ת שמות כ ח). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהכל מודים שהעיקר כדעה הראשונה, אלא שמכל מקום העושה כדעה השניה לא הפסיד (אור זרוע ב יח, על פי שבת קיט א), שאין כאן מחלוקת, אלא יש מי שנהג כדעה הראשונה, ויש מי שנהג כדעה השניה, והרשות ביד כל אדם לנהוג כך או כך (ב"ח או"ח רמב ו), וכתבו הפוסקים שמכל מקום מנהג העולם כדעה הראשונה (ב"ח שם), וכן עיקר (ב"ח שם; אליה רבה שם סק"ט, בדעת התניא רבתי י).

• ויש אומרים שההלכה כדעה השניה (רמב"ן עה"ת שם)^[4].

והטעם שלמדו כן מ"זכור", לפי שנכתב זָכוֹר, במקור, ולא זְכוֹר שהוא ציווי, ומשמע שבהווה תהיה זוכר תמיד את יום השבת (גור אריה שם).

מנין ימי השבוע

ויש שלמדו מכתוב זה שכשאתה מונה הוי מונה לשם שבת (רבי יצחק במכילתא שם; רבי יהודה בן בתירא במכילתא דרשב"י שם), אחד בשבת, שני בשבת וכו' וערב שבת (רבי יהודה בן בתירא במכילתא דרשב"י שם), ולא תמנה כדרך שאחרים - הגוים (רמב"ן עה"ת שם; ריטב"א ראש השנה ג א) - מונים (רבי יצחק במכילתא שם), שהם קראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת (רמב"ן שם; ריטב"א שם). וכתבו ראשונים שלימוד זה הוא פשוטו של מקרא (ראב"ע (הקצר) שם; רמב"ן שם).

ומשום מצוה זו כתבו הפוסקים שהטעם שכותבים בגיטין באחד או בשני וכו' בשבת, ולא בשבוע, שהוא משום המצוה למנות הימים לשבת (ערוך השלחן אה"ע קכו י).

ומשום מצוה זו, הנוהגים לומר שיר של יום, מקדימים ואומרים: היום יום פלוני בשבת (שער הכולל לסידור תורה אור יא)^[5].

ערוב תבשילין

אף ערוב-תבשילין (ראה ערכו) הסמיכוהו חכמים לפסוק זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחר שבא להשכיחו (ביצה טו ב), שכשחל יום טוב בערב שבת קרובה שבת להשתכח מחמת יום טוב, שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהיר הכתוב לזכרו, וכשמערב עירוב תבשילין נמצא שזוכרו, שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת (רש"י שם ד"ה זכרהו; מאירי שם)^[6]. וכתבו ראשונים שכן בכל מקום שבא מה שמשכיחו לשבת, כגון באבלות (ראה ערכו), מצוה לזכרו ולהימנע מצער (ספר חסידים (מקיצי נרדמים) תרכו).

הערות שוליים