הגדרה^[1] - מי שאינו הולך יפה מחמת שרגלו אחת קצרה, או מחמת חסרון רגל, או שבירתה וכיוצא

מהותו

החיגר והפיסח

חיגר הוא התרגום הארמי של פיסח בלשון הקודש (ראה תרגומי אונקלוס ויונתן ויקרא כא יח, ודברים טו כא ["חגיר"] ועוד, ובתורת כהנים אמור ג^[2]), ועניינו שאינו יכול להניח שתי רגליו כאחת (רב האי גאון זבים ג ג; ערוך ערך חגר), ומתנענע ומתנדנד אילך ואילך (ספר השרשים לרד"ק ערך חגר, וראה ערוך השלם שם), וצריך משענת אחרת לבד מרגלו (רש"י חגיגה ד א ד"ה דבר אחר); ויש שקראו כן למי שאין לו רגלים (ראה אבן עזרא משלי כו כז, וראה להלן בשם קהלת יעקב בפירוש חגר).

אמנם במפרשים מצאנו חילוקים בין חיגר לפיסח וכדלהלן:

• יש שכתבו לחלק בין חיגר לפיסח, שכן שנינו: כל מי שאינו לא חיגר וכו' ולא פיסח ועושה עצמו כאחד מהם - כדי שירחמו עליו - אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם (פאה ח ט), וכתבו שפיסח הוא בשתי רגליו, כענין שנאמר במפיבושת נְכֵה רַגְלָיִם וגו' וַיִּפָּסֵחַ (שמואל ב ד ד), וחיגר הוא ברגל אחת (תוספות יום טוב שם, ותפארת ישראל שם).

• יש שכתבו שפיסח הוא שיש לו רגלים, אלא שאינו יכול ללכת כדרך שאר בני אדם, אלא מדלג (ראה ישעיה לה ו אז ידלג כאיל פסח), וחיגר הוא מי שאין לו רגלים כלל (קהלת יעקב לרי"ט אלגזי לשון חכמים אות רמא בפירוש המשנה בפאה הנ"ל^[3]).

• יש שכתבו שחיגר הוא ברגל אחד, ופיסח הוא בין ברגל אחד ובין בשתי רגליים (תוספות רבי עקיבא איגר פאה ח אות פה).

• ויש שכתבו לחלק ביניהם באופנים אחרים: חיגר הוא מי שנולד כן ממעי אמו, שאינו יכול ללכת ברגליו בשוה כשאר בני אדם, ופיסח הוא השבור ברגליו, שנעשה על ידי נפילה ושבירה, ואין הפיסח והחיגר חלוקים בענייניהם אלא בסיבתם (לחם שמים פאה שם); או שפיסח הוא שאינו יכול כלל ללכת אלא על ידי קביים, או על ידיו וכרעיו, בין שהוא ממעי אמו, ובין שהוא בידי אדם, בין ברגל אחת, ובין בשתי רגליו; והחיגר הוא שהולך ברגלו, אלא שהאחת ארוכה ואחת קצרה, בין מבטן אמו, ובין על ידי מכה, ומחמת זה אין פסיעותיו שוות (לחם שמים שם בפירוש ב, וכן כתב במור וקציעה שלו סי' רכה).

במצות ראייה

מקורו

החיגר פטור ממצות ראייה ברגל בעזרה (משנה חגיגה ב א; רמב"ם חגיגה ב א), ונאמרו בכך כמה מקורות:

• יש שכתבו שהלימוד הוא מכך שנאמר שָׁלֹשׁ רְגָלִים (שמות כג יד), המהלכים ברגליהם, להוציא את החיגרים (מכילתא דרשב"י משפטים כ; ברייתא בגמרא שם ד א: פרט לחיגר, וראה שם בגמרא ג א), שהחיגר צריך משענת אחרת לבד מרגליו (רש"י שם ד"ה דבר אחר).

• יש מהראשונים שכתב הלימוד מפסוק אחר: בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' (שמות לד כד), מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חיגר (רמב"ם שם).

• ויש מהאחרונים שכתב שהלימוד הוא מפני שכל שלש רגלים שכתוב מיותר, שהרי מיד אחר זה כתוב אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר וגו' וְחַג הַקָּצִיר וגו' וְחַג הָאָסִף (שמות כג טו - טז), שלש רגלים למה נכתב, אלא למעט חיגר (טורי אבן חגיגה ג א ד"ה חיגר).

חיגר ברגל אחת

חיגר ברגלו אחת אף הוא פטור ממצות ראייה (חגיגה ג א; רמב"ם חגיגה ב א), שנאמר רְגָלִים (שמות כג יד. גמרא שם), שמשמעו שתי הרגלים (ראה שם בחרש באוזן אחת שממעט מבאזניהם, ותוספות שם ד"ה חרש).

בעלי קבין

אף בעלי קבין פטורים מן הראייה (חגיגה ג א), והיינו כשחתכו רגליהם נתנו קב קטן בסוף שוקו, ונותן בו מוכין, וסומך סוף שוקו עליו (רש"י שם ד"ה פרט^[4]), שנאמר בראיה פְּעָמִים (שמות לד כג), אין פעמים אלא רגלים - אדם שיש לו רגלים (רש"י שם ד"ה אלא), וכן הוא אומר תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים (ישעיה כו ו), ואומר מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים (שיר השירים ז ב. גמרא שם).

על חיגר שנתפשט ביום שני - כמו כל הפטורים בראשון שנעשו ראויים ביום שני - ראה ערך ראיה וערך חגיגה. על קטן חיגר, שעתיד להתפשט קודם שיגדיל, ראה ערך חנוך וערך ראיה.

בברכת הראייה

הרואה את החיגר אומר ברוך דיין האמת (תוספתא ברכות ו, וברייתא בגמרא שם נח ב; טוש"ע אורח חיים רכה ט. וראה ערך ברכות הראיה; ושם גם בשאר בעלי מומים), ואפילו אם הוא חיגר באחת מרגליו (אבודרהם הלכות ברכות ח), שדן אותו בעוונותיו (אבודרהם שם, וראה משנה ברורה שם ס"ק כו).

במה דברים אמורים שנשתנה אחר כך, אבל אם נולד כן ממעי אמו מברך ברוך משנה הבריות (גמרא שם; טוש"ע שם. וראה ערך הנ"ל).

במומים

כהן שהוא חיגר, הרי הוא בעל מום, ועבודתו במקדש פסולה (ראה ערך בעל מום (כהן)), שנאמר: כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב וגו' אוֹ פִסֵּחַ וגו' (ויקרא כא יח), ופיסח הוא בין שהוא חיגר בשתי רגליו, ובין שהוא חיגר ברגלו אחת (תורת כהנים אמור ג), שהשם פיסח יאמר על כולם (קרבן אהרן לתורת כהנים שם).

רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מנין, תלמוד לומר או פיסח (תורת כהנים שם; תוספתא בכורות ב, ורמב"ם ביאת מקדש ח יג בלי הלימוד מהכתוב), ששינויים שיש ברגלו נכנסים תחת מין פיסח (מלבי"ם שם מז).

חלולה, הוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ, ונמצא עומד על עקבו ועל אצבעות רגליו, ועקומה דומה למגל הוא שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו כאילו הם שני ראשי הקשת (רמב"ם שם. וראה ערך בעל מום על פרטי דיניו, וראה ערך מומים על מהות של כל המומים בכלל ושאר מומי הרגל בפרט).

בנשיאת כפיים

כהן שאין לו רגלים, והולך ברגלים תותבות, ואין מומו ניכר כשהולך במנעליו, אם אינו יכול להסיר מנעליו, יכול לעלות לדוכן עם הנעלים; ואם אפשר לו להסיר את מנעליו, יעלה לדוכן עם נעלי גומי ללא שרוכים (שו"ת אגרות משה או"ח ב לב).

על אשה חיגרת ראה ערך קדושין וערך כתובה וערך מומים. על נקטעה רגלו של איש ראה ערך גרושין.

בבן סורר ומורה

היה אביו חיגר, או אמו חיגרת - אינו נעשה בן-סורר-ומורה (ראה ערכו), שנאמר: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ וגו' (דברים כא יט), והוציאו אותו, ולא חיגרים (ספרי שם ריט; משנה סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י. וראה ערך בן סורר ומורה).

יש מהראשונים שכתב בטעם שאינו נעשה בן סורר ומורה כשאחד מהוריו הוא חיגר - או אחד משאר בעלי מומים שבן סורר ומורה נתמעט מהם (ראה ערך בן סורר ומורה) - שהוא מפני שהאכזריות מצויה בהם, ודרך אסמכתא סמכוה מן המקרא (מאירי סנהדרין עמ' 263).

בסוטה

האשה שבעלה התרה אותה שלא תיסתר עם איש פלוני, והיא עברה ונסתרה עמו בפני שני עדים, שבזמן שבית המקדש היה קיים הוא צריך להשקותה מים המאררים (ראה ערך השקאת סוטה), אם היתה האשה חיגרת - אינה שותה, שנאמר: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה (במדבר ה יח), והעמיד ולא חיגרת (סוטה כז ב, ורש"י ד"ה והעמיד; רמב"ם סוטה ב ב וג).

וכן אם היתה אשת חיגר אינו יכול להשקותה, שנאמר: אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ (במדבר שם כט), להקיש איש לאשה, שכשם שהיא חיגרת לא שותה, כך אם הוא חיגר אינו משקה (גמרא שם; רמב"ם שם ג), שהוא צריך להיות שלם כמותה, וכל דבר המעכב אותה מלשתות מעכב את הבעל מלהשקותה (רמב"ם שם^[5]).

בשבת

חיגר שאינו יכול ללכת בלי מקל, מותר לו לצאת במקלו בשבת, אמנם אם יכול ללכת בלעדיו, ומשתמש בו לעזר בלבד, אסור לו לצאת בו בשבת (טוש"ע או"ח שא יז).

והיינו דווקא במקום שאין עירוב, אבל במקום שיש עירוב מותר לו לצאת במקלו אפילו לעזר בלבד (שמירת שבת כהלכתה יח יג).

כשיכול ללכת מרחק קצר בלבד

חיגר או פצוע קשה ברגליו, שיכול ללכת מרחק קצר ברגליו כשהוא זקוק למקלו רק כדי להישען עליו קצת, אך כשהולך למרחק רב, חייב את מקלו לחלוטין - נחלקו הפוסקים אם רשאי ללכת כך לבית הכנסת במקום שאסור בו הטלטול מן התורה:

• יש שאסר כיון שבתחילת הדרך יכול ללכת ללא מקל (נשמת אברהם חלק ד או"ח שא סק"ג, בשם הגרי"י נויבירט).

• יש שהתיר (שו"ת ציץ אליעזר יח לד).

• ויש שהתיר רק באופן שבתחילת הדרך ילך פחות פחות מד' אמות, ויוציא את המקל מביתו לרשות הרבים בדרך שינוי ובשני שלבים (הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם שם).

הצריך לנסוע בכסא גלגלים

נכה ברגליו, שאינו יכול ללכת כלל, ויש צורך להסיעו בכסא גלגלים - אם אין שם עירוב, וגם אין זה רשות הרבים גמור, יש שכתבו שמותר לומר לגוי להסיעו בשבת למקום מצוה, כגון לבית הכנסת (שו"ת שמחת כהן ז מב; שו"ת יביע אומר ט או"ח לה); ויש שאסרו (שו"ת ישכיל עבדי ג או"ח יט; שו"ת שואל ונשאל ג קיח).

ואם יכול הנכה לסייע בידיו ולסובב את הגלגלים, מותר להוציאו ע"י גוי, אפילו ברשות הרבים גמור (שו"ת מנחת יצחק ב קיד סק"ג; שמירת שבת כהלכתה לד כז; שולחן שלמה חלק א שא יג^[6]).

במקום שיש עירוב מותר להסיעו אפילו ע"י יהודי (שו"ת חלקת יעקב א סו; שמירת שבת כהלכתה שם); ויש שכתב שבכל מקרה מותר רק ע"י גוי (שו"ת שרידי אש ב כה. וראה באריכות בשו"ת מעשה חושב ג יא).

הערות שוליים