|
חדש הגדרה[1] - אסור אכילת תבואה חדשה וקצירתה לפני הבאת קרבן העומר איסור אכילתומקור האיסוראסור לאכול מתבואה חדשה קודם שיקרב העומר בששה עשר בניסן, שנאמר: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כג יד. רמב"ם מאכלות אסורות י ב; טוש"ע יורה דעה רצג א), והוא הנקרא חדש בכל מקום (ראה חלה א א, ובכמה מקומות). התבואה הנאסרתתבואה האסורה בחדש היא של חמשת המינים: חטים ושעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון (חלה א א, ומשנה מנחות ע א; רמב"ם מאכלות אסורות י ב; טוש"ע יו"ד רצג א. וראה ערך דגן), וכן שנינו: אילו נאמר קלי וכרמל לא תאכלו, יכול אף הקטניות בכלל, תלמוד לומר לחם - ואין הקטניות בכלל לחם שאין עושים מהם לחם (תורת כהנים אמור י, וראה שם המשך הדרשה). ויש למדים מגזרה שוה, שנאמר כאן, בחדש, לֶחֶם, ונאמר במצה לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג), מה לחם האמור שם דברים הבאים לידי חימוץ, והם חמשת המינים, ששאר המינים אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון (ראה ערך מצה), אף לחם האמור כאן מחמשת המינים (ריש לקיש במנחות ע ב). ולמדנו מכאן שחמשת המינים נקראים לחם (ראה ערכו), ולא מינים אחרים (פירוש המשניות לרמב"ם חלה שם). לוקה על כל אחד ואחדהאוכל לחם וקלי וכרמל - כזית מכל אחד ואחד (רמב"ם מאכלות אסורות י ג) - לוקה שלש מלקיות, שהלאו של לא תאכלו נאמר על כל אחד מהם (רבי יצחק בכריתות ה א, וראה שם צורת הלימוד; רמב"ם שם: מפי השמועה למדו ששלשתן בלאוין חלוקין זה מזה), ואפילו בהתראה (ראה ערכו) אחת (באור ר"י פרלא לרס"ג שם[2]), ולפיכך אין זה לאו שבכללות, שאין לוקים עליו (ראה ערך לאו שבכללות), שהרי נתרבה ממקרא מיוחד (גמרא שם). והתבואה והקמחים והבצקות של חמשת המינים מצטרפים זה עם זה לכזית ללקות משום חדש (ברייתא מנחות ע ב, ורב כהנא בגמרא שם, וראה חלה א א; רמב"ם מאכלות אסורות יד ה). מניינו במנין המצוותאיסור חדש נמנה במנין המצוות, אלא שיש מהראשונים שמנו האיסור בשלשה לאוין מיוחדים, שהרי חלקם הכתוב ללקות עליהם שלש מלקיות (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קפט והלאה; סמ"ג לאוין קמב והלאה; החינוך מצוה שג והלאה); ויש חולקים וסוברים שאין למנותם אלא מצוה אחת, אף שלוקים על כל אחד ואחד מהם (רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ט; סמ"ק ריז; יראים השלם עח[3]), כדרך שמונים לאו אחד בהקפת-הראש (ראה ערכו), אף שלוקה על כל פאה ופאה (רמב"ן שם, וראה ערך הקפת הראש). וכתבו אחרונים שלסוברים שהם לאוין מיוחדים צריך להתרות כל אחד על לאו שלו (מנחת חינוך מצוה שג, וראה ערך התראה). מה הם קלי וכרמלקלי הוא שנתייבש בתנור ולא נטחן (רש"י כריתות ד ב ד"ה קלי, ורבינו גרשום שם), ולא נתערב במים ומלח (רבינו גרשום שם), ומכל מקום חייב אפילו אם נטחן אחר כך ונעשה קמח, שכבר חל עליו האיסור של קלי קודם (ראה משנה מנחות סז ב קמח קלי); ויש מפרשים שקלי הוא קמח עשוי מכרמל רך שמייבשים אותו בתנור (רש"י על התורה ויקרא כג יד). כרמל פירושו רך ומל (מנחות סו ב במנחת העומר), שיהא רך ונמלל ביד (רש"י שם ד"ה רך, וכריתות ד ב ד"ה כרמל), ולא הובהב באור (רש"י כריתות שם); ויש מפרשים שכרמל בחדש הוא יבש לגמרי, ולא כבמנחת העומר שהוא רך (רבינו גרשום כריתות שם ע"פ התרגום, וראה בארוכה על פירושו בבאור ר"י פרלא רס"ג שם); ויש מפרשים תבואה קלויה בשבלים (החינוך מצוה שה). עיסה שנעשתה מחיטים ואורזהעושה עיסה מן החטים ומן האורז, יש מן האחרונים שכתבו שכשם שהאורז מצטרף לחטים לענין מצה (ראה ערך מצה), מפני שטעם האורז נגרר אחר החטים (ראה ערך הנ"ל וערך טעם כעיקר), כך חל על עיסה זו איסור חדש, שהרי הוקש חדש למצה (ראה לעיל: התבואה הנאסרת. שו"ת באר יצחק או"ח ח ג); ויש שכתבו שאף שלענין מצה וחלה כשנגרר האורז אחר החטים אף הוא חל עליו שם לחם, לענין חדש אינו כן, מפני שהוקש לחם לקלי, וקלי הרי אין באורז שאינו מחמשת המינים (הר"י ענגיל בגליוני הש"ס לירושלמי חלה א א לגירסתו ופירושו בירושלמי שם[4]). חומר האיסורהחדש אין איסורו איסור עולם, ויש היתר לאיסורו, ואין איסורו איסור הנאה (ברייתא בקדושין לח א).
על תבואה שלא הביאה שליש אם אסורה משום חדש, ראה ערך הבאת שליש. על משקה היוצא מן החדש כגון שעשו מתבואה של חדש שכר וכיוצא בו, ראה ערך משקה וערך מי פרות. על חדש אם נקרא דבר שיש לו מתירין, כיון שאחר העומר יהיה מותר, ראה ערך דבר שיש לו מתירין. אם אין מעברים את השנה במוצאי שביעית כדי שלא להאריך זמן איסור חדש, ראה ערך עבור שנה. בחוץ לארץאיסורואיסור חדש אם נוהג בחוץ לארץ, נחלקו בו תנאים:
אף אמוראים נחלקו בדבר: רבנן דבי רב אשי ורבינא סוברים שאסור מן התורה גם בחוץ לארץ (מנחות סח ב, וראה שם ברש"י ד"ה וסבר לה); ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סוברים שרק מדרבנן אסור גם בחוץ לארץ (שם). להלכהלהלכה נחלקו הפוסקים:
ואף מדרבנן יש שכתבו שאין האיסור אלא במקומות הסמוכים לארץ לישראל, כדין מעשרות שגזרו שם (רבנו ברוך בתשובות הרא"ש שם, וכן כתב המגן אברהם תפט ס"ק יא[6]). מנהג העולם בכךהעולם נהגו מכמה דורות להקל בחדש בחוץ לארץ (ראה שו"ת תרומת הדשן קצא, ובב"ח יו"ד רצג ועוד). והאחרונים האריכו הרבה במחלוקת זו ועל מה סמכו העולם שנהגו להקל (ראה פני יהושע בקונטרס אחרון סוף קדושין, במשכנות יעקב שם, בשו"ת מלבושי יום טוב ב קונטרס חובת קרקע מ, בשו"ת חלקת יואב א יו"ד לג, ועוד). חדש שהוציאו לחוץ לארץ או הכניסו לארץחדש של ארץ ישראל שהוציא לחוץ לארץ, באיסורו עומד (ירושלמי ערלה ג ז, וקדושין א ח), ואפילו שעשה מהחדש לחם בחוץ לארץ חל על הלחם בחוץ לארץ איסור חדש שיש על לחם (שו"ת אחיעזר יו"ד לט בפירוש הירושלמי[7]). חדש של חוץ לארץ שהכניס לארץ ואפאה בארץ ועשה לחם, יש שכתבו שאסור משום חדש (אחיעזר שם לשיטת הירושלמי כמו בתרומה, וראה שם שלבבלי אינו דומה לתרומה ופטור[8]). בשל נכריםאף בשל נכרים מחלוקת:
איסורו לגבוהאיסורוהחדש אסור אף לגבוה, שאין מביאים מנחות וביכורים ומנחת בהמה - מנחת נסכים של בהמה (רש"י, וראה ערך מנחות) - מן החדש קודם הקרבת העומר, ואם הביא - פסול (משנה מנחות סח ב; רמב"ם איסורי מזבח ה ט, ושם תמידין ומוספין ז יז). נסכי יין שביכרו קודם לעומרנסכים ביכורים - נסכי יין שביכרו קודם לעומר (רש"י[9]); ויש מפרשים נסכים או ביכורים, והיינו ביכורים שמביאים מפירות האילן (תוספות יום טוב[10]) - שהקריבם קודם לעומר, לדברי רבי יהודה בן נחמיה כשרים, שהרי פסול חדש קודם לעומר אמר שהוא משום שלא הותר להדיוט, והרי ביין ופירות אין איסור חדש כלל להדיוט (מנחות סח ב); ולדברי רבי טרפון כתבו ראשונים שאף נסכים וביכורים נאסרו לגבוה, שהרי לדבריו איסור בפני עצמו הוא, ואינו תלוי באיסורו להדיוט (המיוחס לרשב"א שם). להלכה, יש שכתבו בדעת ראשונים שאף נסכים פסולים קודם לעומר (תוספות יום טוב שם בדעת הרמב"ם), לפי שאין הלכה כרבי יהודה בן נחמיה (תוספות יום טוב שם); ויש שכתבו שהלכה כרבי יהודה בן נחמיה, ונסכים וביכורים קודם לעומר כשרים (ברכת הזבח שם. וראה הגהות הרש"ש למנחות שם). זמן היתרומשקרב העומר הותר החדש מיד, והרחוקים מירושלים, שאינם יודעים אם כבר קרב, מותרים מחצות היום ולהלן, מפני שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו עד אחר חצות (משנה מנחות סח א ורש"י; רמב"ם מאכלות אסורות י ב), ומחשבים לפי חצות היום של ירושלים, ולא חצות של אותם המקומות (פירוש המשניות לרמב"ם שם). משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף - יום הנפת העומר, והיינו יום ששה עשר בניסן (רש"י שם ד"ה שיהא) - כולו אסור, אמר רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר עד עצם היום הזה (משנה שם), והיינו בזמן שאין המקדש קיים, ועד ועד בכלל (רש"י שם ד"ה והלא וגמרא שם ב). בגמרא נחלקו בכך אמוראים:
ואף בדעת רבן יוחנן בן זכאי נחלקו:
להלכה כתבו ראשונים, שבזמן שבית המקדש קיים הקרבת העומר מתרת, וכשאין בית המקדש קיים כל היום כולו אסור מן התורה (רמב"ם מאכלות אסורות י ב, כרבי יהודה במשנה ראה לעיל); ויש פוסקים שמן התורה האיר המזרח מתיר שלא בזמן המקדש, ורבי יוחנן בן זכאי תקנה הוא שהתקין שיהא כל היום אסור משום גזירה (מאירי פסחים סוף פרק ערבי פסחים: הגהות מיימוניות שם [ובדפוס קושטא אין]). בזמן הזה במקומות שעושים יום טוב שניבזמן הזה, במקומות שעושים שני ימים טובים (ראה ערך יום טוב שני של גלויות), נחלקו אמוראים:
הלכה שאסור כל יום שבעה עשר בניסן עד לערב (רמב"ם מאכלות אסורות י ב; טוש"ע או"ח סוף סי' תפט, ושם יו"ד ריש סי' רצג). השרשתוהשרשה קודם העומראין העומר מתיר אלא את התבואה שהשרישה קודם העומר, ואם לא נשרשה קודם העומר הרי זו אסורה עד שיבוא העומר הבא (חלה א א, ומשנה מנחות ע א), שנאמר בשתי הלחם אֲשֶׁר תִּזְרַע (שמות כג טז), משעת זריעה (רבא בגמרא שם עא א), ואין שתי הלחם מתירים את התבואה החדשה במקדש, אלא את זו שהעומר התיר להדיוט (רש"י שם, וראה ערך שתי הלחם), ואי אפשר לומר שדי בזריעה לבד, שהרי נאמר שם: בַּשָּׂדֶה (גמרא שם), עד שיהא נקלט ונשרש בשדה (רש"י שם ד"ה בשדה). קודם קצירת העומר או הבאתוקודם לעומר שאמרו בהשרשה, נחלקו בו אמוראים:
להלכה, כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר, אף שלא נגמרה אלא אחר שקרב, מותרת באכילה משקרב העומר; ותבואה שהשרישה אחר שקרב העומר, אף שהיתה זרועה קודם שקרב העומר, הרי זו אסורה עד שיקרב העומר של שנה הבאה (רמב"ם מאכלות אסורות י ד. וראה כסף משנה שם שפסק כרבי יונה שהבאה מתרת); ויש שכתבו שאם לא השרישה בשעת קצירה אסורה באכילה עד שיבוא עומר הבא (מאירי חלה שם, והיינו כרבי יוסי). בזמן הזהבזמן הזה תבואה שלא השרישה קודם ששה עשר בניסן אסורה עד שיבוא עומר הבא (שו"ע יו"ד רצג ג). השרישה ביום ששה עשר עצמו - יש סוברים שלדעת האומרים האיר המזרח מתיר בזמן שאין מקדש קיים (ראה לעיל: זמן היתרו), מה שהשריש אחר שהאיר המזרח - אסור, ולדעת האומרים יום הנף כולו אסור מן התורה, כל מה שהושרש עד כלות יום ששה עשר, לפני שקיעת החמה - מותר (שאגת אריה החדשות דיני חדש ו ד"ה תו אמרינן, וכן כתבו הטורי אבן ראש השנה י ב, והאור שמח מאכלות אסורות י ד). אלא שלהלכה כתבו שהפוסקים כרבי יהודה שיום הנף כולו אסור מן התורה, לחומרא הוא שפסקו כן מן הספק, אבל לא לקולא, וכשהושרש אחר שהאיר המזרח - אסור, שמא האיר המזרח הוא שמתיר (שאגת אריה שם). ויש סוברים שאפילו אם יום הנף אסור מן התורה, כל עצם היום הזה הוא המתיר, וכל שלא נשרש לפני עצם היום, היינו לפני ששה עשר בניסן, אין היום מתירו (שו"ת נודע ביהודה תניינא או"ח פד[13]). שיעור ההשרשהשיעור השרשה - יש סוברים שהוא שלשה ימים (תרומת הדשן קצא וראה מקורו; ש"ך יו"ד רצג סק"ב), ואף שלענין ערלה נחלקו תנאים בדבר, והלכה ששיעורו הוא שתי שבתות (ראה ערך ערלה), הדברים אמורים בהשרשה של אילנות, אבל בזריעה של תבואה די בשלשה ימים (שו"ת משכנות יעקב סד); ויש חולקים וסוברים שאין לחלק בין נטיעות לזרעים, ואף בהשרשה של תבואה לאיסור חדש שיעורה שתי שבתות (נקודת הכסף שם; נודע ביהודה תניינא או"ח פד; שאגת אריה החדשות דיני חדש ז[14]). תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרעה בקרקעתבואה שהשרישה אחר העומר, וקצרה וזרעה בקרקע, ואחר כך קרב העומר הבא ועדיין התבואה בקרקע, הדבר ספק אם התירה העומר כאילו היא מונחת בכד, או שלא התירה מפני שבטלה בקרקע (בעיא שלא נפשטה במנחות סט א; רמב"ם מאכלות אסורות י ה), והדברים אמורים כשעדיין לא השרישה קודם העומר הבא (רש"י שם ד"ה דחצדינהו, וכן כתב הכסף משנה לדייק כן מלשון הרמב"ם), ואף שתבואה שלא השרישה לפני העומר אין העומר מתירה, אין זה אלא בגידולים שגדלו מאותם הזרעים, אבל הזרעים עצמם ספק הם (רש"י שם ד"ה כמאן, ורבינו גרשום שם, וכן כתב הלחם משנה שם בדעת הרמב"ם), לפיכך אם לקט מהם ואכל - אינו לוקה, ומכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם). ויש חולקים וסוברים שאם השרישו אחר העומר, ואחר הקצירה והזריעה לא השרישו קודם העומר הבא, אין העומר מתיר אף לזרעים עצמם, ואין הספק אלא אם השרישו קודם לעומר ואחר כך זרעם שוב, אם הם עומדים בהיתרם של העומר הראשון, או שנאסרו שוב כיון שזרעם בקרקע (הראב"ד בהשגות שם). וכן שבולת שהביאה שליש מלפני העומר, ועקרה קודם לעומר (רש"י) - ושתלה אחר העומר והוסיפה, הדבר ספק אם הולכים אחר העיקר והרי התירה העומר, שהרי השרישה קודם לעומר, או הולכים אחר התוספת, ואסורה עד שיבוא העומר הבא (בעיא שלא נפשטה שם ב; רמב"ם שם). איסור קצירתומקורו ודינואסור לקצור מין מחמשת המינים של תבואה מלפני העומר (חלה א א, ומשנה מנחות ע א[15]; רמב"ם תמידין ומוספין ז יג), היינו לפני קצירת העומר (פירוש המשניות שם ושם וברטנורא; רמב"ם שם), שנאמר בעומר: וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ (ויקרא כג י), שתהא תחילה לכל המקצרים (תורת כהנים אמור יז; רמב"ם שם), שכן נאמר שם רֵאשִׁית קְצִירְכֶם (קרבן אהרן שם שהכוונה לסוף הפסוק ראשית וגו', וכן הוא בפירוש המשניות וברמב"ם שם). איסור קצירה שהוא בחמשת המינים למדים מגזרה שוה, שנאמר כאן רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, ונאמר בחלה רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ), מה ראשית האמורה בחלה הוא בחמשת המינים (ראה ערך חלה), אף ראשית האמורה כאן הוא בחמשת המינים (רבי יוחנן במנחות ע ב). הקוטף בידאין הקצירה אסורה אלא במגל, אבל על ידי קיטוף ביד - מותר (מנחות סח א, ורש"י שם ד"ה מתוך. והרמב"ם השמיט); ויש מצדדים לומר שהדבר תלוי במחלוקת תנאים אם קיטוף בכלל קצירה (שאגת אריה החדשות דיני חדש י). הקציר המותרקוצרים - לפני קצירת העומר - בית השלחים שבעמקים (משנה מנחות עא א; רמב"ם תמידין ומוספין ז יג), שנאמר: ראשית קצירכם, קצירכם של כולכם אמרתי, ולא של בית השלחים ושל בית העמקים (תורת כהנים אמור י), שאינו רגיל להיות נקצר בזמן שהכל קוצרים (תוספות שם סח א ד"ה קוצרים). ויש למדים מפני שכתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, שמשמע שיכול לקצור קודם העומר, וכתוב ראשית קצירכם, שתהא ראשית לכל הקצירות, הא כיצד, ממקום שאתה מביא אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא אי אתה קוצר (ברייתא בשם רבי בנימין בגמרא שם עא א ורש"י), ובית השלחים מתוך שפירותיו רעים אין העומר בא מהם (רש"י שם ד"ה קוצרין בפירוש ב. וראה תוספות שם סח א ד"ה קוצרים); ויש שכתבו טעם לדבר מפני שמפסידים מהר (רש"י שם עא א ד"ה קוצרין בפירוש א), שכיון ששדה יבשה היא אם ישהו אותה לאחר בישולה תלך לאיבוד (רש"י שם סח א ד"ה קוצרין בפירוש א). איסור עשיית גדיש והטעםואין גודשים - אין עושים גדיש - מבית השלחים שבעמקים (משנה מנחות עא א; רמב"ם תמידין ומוספין ז יג), ונאמרו בכך כמה טעמים:
האם יש איסור דרבנן כשמותר מהתורה לקצוראפילו במקום שמותר לקצור מן התורה - כגון על ידי קיטוף או בבית השלחים (ראה תוספות יום טוב מנחות י ה, ותפארת ישראל שם) - נחלקו תנאים אם מדבריהם אסור, וכן שנינו: משקרב העומר יוצאים ומוצאים שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים - שמכך שכבר הוא קמח בהכרח שנקצר קודם העומר (רש"י) - דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר ברצון חכמים היו עושים (משנה מנחות סז ב), שרבי מאיר סובר גזרו חכמים שלא לקצור, שמא יאכל כשיקצור, ויאכל חדש קודם העומר, ורבי יהודה אינו חושש לכך, מפני שבני אדם בדלים מן החדש כל השנה עד לזמן היתרו (גמרא שם, ופסחים יא א). להלכה פסקו ראשונים כרבי יהודה (פירוש המשניות לרמב"ם מנחות שם); ויש מהראשונים שכתבו שהלכה כרבי מאיר (יראים השלם עח, מפני שהלכה כרבי מאיר בגזרותיו, ראה ערך הלכה[17]). קצירה לשחת ולבהמהקוצר אדם לשחת - קודם לעומר - ומאכיל לבהמה (משנה מנחות עא א), שנאמר: וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ (ויקרא כג י), קצירה ולא השחת (תורת כהנים אמור י), שקצירה לשחת אינה קצירה (רבנו הלל וקרבן אהרן לתורת כהנים שם). אמר רבי יהודה אימתי[18], בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש, ואז יקצור אף משהביא שליש; רבי שמעון אומר אף יקצור ויאכיל לבהמה משהביא שליש (תורת כהנים שם; משנה שם ורש"י), ולא התירו חכמים ורבי יהודה כשלא הביא שליש אלא כשקוצר את השחת להאכיל לבהמה, אבל בקוצר לאדם - אסור (גמרא שם ב). להלכה, תבואה שלא הביאה שליש, מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה (רמב"ם תמידין ומוספין ז טו, והיינו כרבי יהודה, ראה שם בכסף משנה). שליש שאמרו יש מפרשים שהוא שליש האחרון של גמר בישולו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם), ואחרונים תמהו על כך, שבכל מקום הבאת שליש היינו שליש הראשון (ראה ברכת הזבח וחידושי רש"ש שם שכתבו שהוא פלא[19]. וראה ערך הבאת שליש). במקום הפסדקוצרים מפני נטיעות (משנה מנחות עא א; רמב"ם תמידין ומוספין ז טו) שלא יפסדו (רש"י שם ד"ה קוצרין בפירוש א; רמב"ם שם), והסבירו ראשונים לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, שאין מביאים העומר מבית האילן (ראה ערך עומר), וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר (ראה לעיל: הקציר המותר), ולכן התירו מפני ההפסד (רש"י שם לפירוש זה). במקום מצוהוכן קוצרים מפני בית האבל (משנה מנחות עא א; רמב"ם תמידין ומוספין ז טו), לעשות מקום פנוי שיוכלו לישב ברחבה לברך ברכת רחבה (רש"י שם ד"ה ומפני. וראה ערך ברכת אבלים; ברכת רחבה); ומפני בית המדרש (משנה שם; רמב"ם שם), שיהיה מקום לישיבת התלמידים (רש"י שם), שנאמר: קְצִירְכֶם (ויקרא כג י), ולא קציר מצוה (גמרא שם עב א; רמב"ם שם), ובית האבל ובית המדרש הוא קוצר משום מצוה. ואף שמותר לקצור מפני דברים הללו, לא יעשה אותם כריכות - אלומים קשורים (רש"י שם עא א ד"ה כריכות) כדרך הקוצרים (רמב"ם שם טז) - אלא יניחם צבתים צבתים (משנה שם; רמב"ם שם) בלי קישור (רש"י שם ד"ה צבותים), שבמה שאפשר לא יוסיף טרחה (גמרא שם עב א). בחוץ לארץבחוץ לארץ מותר לקצור מן החדש קודם לעומר (רמב"ם תמידין ומוספין ז יג: בארץ ישראל; שאגת אריה החדשות דיני חדש ד; אור שמח שם), אפילו לסוברים שאיסור אכילתו הוא מן התורה גם בחוץ לארץ (וראה לעיל: בחוץ לארץ; להלכה, שכן היא דעת הרמב"ם), ונחלקו בכך:
של נכריחדש של נכרי מותר לקצור שנאמר בקצירת העומר, קצירכם, ולא קציר נכרי (וראה ערך עומר), וכל שאין ראוי לעומר מותר לקצור (מאירי פסחים סוף ערבי פסחים). מהאחרונים יש מצדדים לומר שלהלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות אין דורשים כלל קצירכם למעט קציר נכרי, ואף של נכרי אסור בקצירה בארץ ישראל (שו"ת מלבושי יום טוב ב חובת קרקע יב, ראה שם בארוכה. וראה ערך אין קנין לנכרי בארץ ישראל). בזמן הזהבזמן הזה בארץ ישראל אם מותר לקצור לפני העומר, כתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת, שלסוברים קדושת הארץ קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא אסור לקצור מפני שזה ממקום שאתה מביא בזמן הבית, ולהלכה שלא קדשה לעתיד לבוא (ראה ערך ארץ ישראל, ושם שיש פוסקים שלא בטלה), הרי זו כחוץ לארץ שמותר לקצור (שאגת אריה החדשות דיני חדש ח). ויש שכתבו שאסור לקצור אף בזמן הזה בארץ ישראל קודם לעומר, היינו קודם שהאיר המזרח של ששה עשר בניסן (שו"ת מלבושי יום טוב ב חובת קרקע יא[20]). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
