הגדרה^[1] - איסור שחיטת בהמה, חיה ועוף, שאינם קדשים, בעזרה שבמקדש, ואיסור בשרם כשנשחטו שם

איסור שחיטה והקרבה

איסור השחיטה

אסור לשחוט חולין בעזרה, שאין שוחטים בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד (ראה קדושין נז ב; רמב"ם שחיטה ב א). ונחלקו תנאים ואמוראים באיסור זה:

• יש אומרים שהאיסור הוא מן התורה, שנאמר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר וגו' וְזָבַחְתָּ (דברים יב כא), שבא הכתוב להתיר להם שחיטת בשר חולין משיבואו לארץ, ודרשו: בריחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח במקום קרוב, דהיינו בעזרה שהיא מקום הקרוב למקדש, ובא ללמד על חולין שלא ישחטו בעזרה (קדושין נז ב, ורש"י ד"ה אתה; ספרא דבורא דנדבה יג יז; ספרי דברים עה; רמב"ם שחיטה שם; סמ"ג עשין סג).

• ויש מן התנאים והאמוראים שלדעתם אין האיסור מן התורה אלא מדרבנן (ראה פסחים כב א, ותוס' ד"ה חולין; נזיר כט א, ותוס' ד"ה קסבר, ופירוש הרא"ש שם; קדושין נח א, ורש"י ד"ה ובחולין; תוס' זבחים סח א ד"ה אימר), ואין דורשים את הכתוב לענין זה (רש"י קדושין שם).

אף להלכה נחלקו הראשונים:

יש סוברים שהאיסור מן התורה (ראה רא"ש חולין ז יז; שיטה מקובצת בבא קמא עב א, בשם הר"מ; יראים השלם קח); ויש שכתב שדברים אלו דברי קבלה הם, ופירשו לדעתו שהאיסור מדרבנן, והדרשה מן הכתוב אינה אלא אסמכתא (רמב"ם שחיטה ב ג, ומגיד משנה. וראה כסף משנה שם).

כרת ומלקות

אף לדעת הסוברים שהאיסור מן התורה ונלמד משחוטי חוץ (ראה לעיל), אין בו חיוב כרת, שכן דרשו: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' וגו' וְנִכְרַת (ויקרא יז ד) - על קרבן ענוש כרת, על חולין שנשחטו בעזרה אין ענוש כרת (קדושין נז ב); או לפי שאין עונשים מן הדין [אין מחייבים עונש על ידי לימוד מקל וחומר] (ירושלמי עבודה זרה ה יב).

וכן אינו לוקה מן התורה, לפי שלא נאמר בו לאו (חולין עח א, ורש"י ד"ה והשני, ופירוש המשניות לרמב"ם שם; כסף משנה שחיטה ב ג), אבל לוקה הוא מכת מרדות מדרבנן (רמב"ם שם).

בספק קרבן

בקרבן שאינו בא בנדבה, מי שאינו חייב להביאו או שספק אם חייב, אינו יכול להקריבו, לפי שנמצא מביא חולין לעזרה (ראה פסחים פח ב, נדרים ט ב, גיטין כח ב, וראה רש"י יומא פ א ד"ה אלא, ותוס' עירובין צו א ד"ה מיכל, ורמב"ם בכורות ה ג, ושם שגגות א ב).

וכן במקום שאין חיוב הקרבן אלא מדרבנן, אינו יכול להקריבו אלא לדעת הסוברים שאיסור חולין בעזרה אינו מן התורה (ראה נזיר כט א, וקרן אורה שם, ותוס' זבחים סח א ד"ה אימר).

זריקה והקטרה

בזריקה והקטרה של חולין בעזרה נחלקו הראשונים:

• יש ראשונים שכתבו שזריקת דם חולין על המזבח, או הקטרת אברי חולין, אסורה מן התורה, אפילו לדעת הסוברים שאיסור שחיטת חולין בעזרה אינו מן התורה (תוס' זבחים עז ב ד"ה בדם; תוס' נזיר כט א ד"ה קסבר חולין. וראה רשב"א גיטין נה א).

• יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדוקא הקטרת אברים אסורה, אבל זריקת דם מותרת (ראה רש"י תמורה לד א ד"ה חטאת, כריתות ז ב ד"ה מביאה).

• ויש מן הראשונים שהוכיחו שאף העלאה על המזבח מותרת, אם מעלה את האברים לשם עצים, והדם לשם מים (לשון ב בתוס' זבחים עז ב ד"ה בדם; תוס' נזיר כט א ד"ה קסבר חולין).

בעזרת נשים

איסור חולין בעזרה נאמר על כל העזרה בבית המקדש הכשרה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים (ראה תוספתא כלים (צוקרמאנדל) בבא קמא א ט); אבל השוחט בעזרת נשים, אין בו משום חולין בעזרה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ב טז. וראה רש"י מנחות פא א ד"ה ולייתי לחם, ותוס' ביצה כ ב ד"ה והביא).

איסורם כשנשחטו

באכילה ובהנאה

חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה, וכל שכן שאסורים באכילה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ב יד, וראה קדושין נו ב, עבודה זרה עד א, חולין עח א; רמב"ם שחיטה ב ב, מחוסרי כפרה א ז. וראה ערך אסורי הנאה), ואף כאן נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש סוברים שהאיסור הוא מן התורה (ראה פסחים כב א, ותוס' ד"ה חולין, קדושין נח א, בבא קמא עב ב), שנאמר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם וגו' וְזָבַחְתָּ וגו' וְאָכַלְתָּ (דברים יב כא), ודרשו: מה שאתה זובח בריחוק מקום דהיינו מחוץ למקדש אתה אוכל, ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שנשחטו בעזרה (קדושין שם; ספרא דבורא דנדבה יג יז; רמב"ם שחיטה ב א - ב). ואיסור הנאה למדים מהכתוב: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב ל), שבא הכתוב לאסור בשר היוצא חוץ למחיצתו, כגון עובר שהוציא ידו בשחיטת אמו, ודרשו: אותו אתה משליך לכלב, דהיינו מה שנאסר ביציאת מחיצה מותר בהנאה, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה שנאסרו על ידי כניסת מחיצה, ואסורים אף בהנאה (פסחים כב א; קדושין נח א, ורש"י ד"ה ואי; ירושלמי ערלה ב ג, פסחים ב א).

• ויש מן התנאים והאמוראים שלדעתם חולין שנשחטו בעזרה אין איסור הנאתם מן התורה אלא מדרבנן (ראה פסחים כב א, כג ב; נזיר כט א. וראה תוס' קדושין שם ד"ה אלמא), שגזרו בהם לפי שהרואה שנשחטו בפנים יאמר שקדשים הם, וכשיראה שאוכלים אותם בחוץ יבוא להתיר אכילת קדשים בחוץ (חולין פה ב, ורש"י ד"ה וסבר ר' שמעון); או שיאמר שקדשים שנפסלו לאחר שחיטה הם, שלא נזרק דמם, וכשיראה שנהנים מהם יבוא ליהנות מקדשים שלא נזרק דמם (רש"י קדושין נח א ד"ה ובחולין).

לדעת הסוברים שאין איסור הנאתם מן התורה, יש מן הראשונים מפרשים שלא אמרו אלא באיסור הנאה, אבל באכילה אסורים מן התורה (ראה רש"י פסחים כב א ד"ה חולין, ותוס' שם ד"ה חולין, בדעתו. וראה שער המלך חמץ ומצה א ב, בדעת הרמב"ם); ויש מפרשים שאף איסור אכילתם אינו מן התורה (תוס' פסחים שם; תוס' נזיר כט א ד"ה קסבר; פירוש הרא"ש שם); ויש מן הראשונים הסוברים שאף מדרבנן לא אסרו אלא באכילה ולא בהנאה (רמב"ן ור"ן וריטב"א קדושין נח א).

אף להלכה נחלקו הראשונים:

יש סוברים שאסורים בהנאה מן התורה (רא"ש חולין ז יז; שיטה מקובצת בבא קמא עב א, בשם הר"מ; מהר"ם חלאווה פסחים כג ב ד"ה מכדי, בדעת הרי"ף; יראים השלם קח), ומנו איסור זה במנין המצוות (יראים שם); ויש סוברים שהאיסור הוא מדברי סופרים (רמב"ם שחיטה ב ג, מאכלות אסורות טז ו, גנבה ב ח, ובפירוש המשניות בבא קמא ז ב), והדרשה מן הכתוב אינה אלא אסמכתא (מאירי קדושין נז ב; מגיד משנה שחיטה שם).

מלקות

האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה, מכים אותו מכת מרדות, אבל מן התורה אינו לוקה, אפילו לדעת הסוברים שהאיסור מן התורה, לפי שלא נאמר בו לאו (רמב"ם שחיטה ב ג, וכסף משנה); ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלוקה מן התורה (ראה תוס' פסחים כד ב ד"ה הכל, ובפני יהושע ושפת אמת וצל"ח שם).

קבורה

חולין שנשחטו בעזרה, לדעת חכמים הרי הם בכלל איסורי הנאה שטעונים קבורה; ולדעת ר' שמעון טעונים שריפה ולא די להם בקבורה, שמא יאמרו קדשים פסולים נקברים, וכן חיה שנשחטה בעזרה - תישרף (תמורה לג ב, ורש"י ד"ה חולין; תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) ד טו; תוס' חולין פה ב ד"ה היינו).

הלכה כחכמים שחולין שנשחטו בעזרה יקברו, ולפיכך אפרם אסור כדין כל איסורי הנאה הנקברים (רמב"ם שחיטה ב ב וכסף משנה, פסולי המוקדשין יט יא. וראה ערך אסורי הנאה). ואין מצות קבורתם אלא מדרבנן, כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה (שו"ת פני יהושע או"ח יב; מקור חיים פתיחה לסי' תלא; פלתי פז ב).

בשחיטה פסולה

חולין שנשחטו בעזרה לא אמרו שאסורים בהנאה אלא בשוחט שחיטה כשרה, ואפילו שחט לרפואה, או לאכילת גוי, או לכלבים; אבל השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר [קורעו מנחיריו עד לבו], והמעקר [המתת בעל חיים על ידי עקירת הקנה והוושט, או אחד מהם], וגוי ששחט (ראה ערך גוי), או השוחט בהמה וחיה ועוף טמאים - מותרים בהנאה, לפי שבאיסור חולין בעזרה נאמר וְזָבַחְתָּ, וכל אלו אינם בכלל שחיטה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ב טו; רמב"ם שחיטה ב ג וכסף משנה).

החולין האסורים

בעלי מומים וחיה

איסור שחיטת חולין בעזרה, וכן איסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה (ראה לעיל) נאמרו אף בבעלי מומים, שאינם ראויים להקרבה (קידושין נז ב; ספרא דבורא דנדבה יג יז).

וכן חיה אסור לשחטה בעזרה, אף שאין קרבן בא ממנה (קידושין שם).

עופות

וכן עופות אף על פי שאין שחיטתם מפורשת בתורה יש בהם משום חולין בעזרה (קידושין נז ב, ורש"י ד"ה מנין; ספרא דבורא דנדבה יג יז). והראשונים נחלקו בדבר:

יש מפרשים שהדבר שנוי במחלוקת תנאים, ושיש מהם סוברים שאין איסורם אלא מדרבנן, אף אם חולין בעזרה מן התורה (תוס' זבחים סח א ד"ה אימר); ויש מפרשים שלדעות אלו של התנאים לא גזרו כלל בעופות אפילו מדרבנן (תוס' הרא"ש קידושין נח א ד"ה ורמינהי, בשם רבינו תם).

קדשי בדק הבית

קדשי בדק הבית [דבר שהוקדש לשם תיקון ושיפוץ הפגמים שנתגלו במבנים של בית המקדש] שנשחטו בעזרה - יש מן הראשונים סוברים שדינם כחולין שנשחטו בעזרה, כיון שאין עליהם קדושת מזבח (ראה שיטה מקובצת תמורה לג ב אות כב, בדעת רש"י; שיטה מקובצת בבא בתרא פא ב ד"ה וליחוש, בשם תוס' הרא"ש). וכן דבר הקדוש קדושת דמים להביא בדמיו צרכי מזבח (ראה ערכים: הקדש; קדושת דמים) יש מן האחרונים שכתבו שדינו כחולין, ואסור לשחטו בעזרה (קרן אורה זבחים עו ב ד"ה לוג; ערוך לנר כריתות כד ב ד"ה הא).

ויש מהראשונים סוברים שאינם בכלל חולין, ואין איסור לשחטם בעזרה (ראה תוס' כריתות כד ב ד"ה אלמא. וראה רמב"ן בבא בתרא פא ב).

פסולי המוקדשים

פסולי המוקדשים, דהיינו קרבנות שנפל בהם מום ונפדו, אף על פי שאסורים בגיזה ועבודה וחלבם אסור (ראה ערך גזה ועבודה), כתבו האחרונים שהרי הם כחולין לענין איסור חולין בעזרה, לפי שאף קודם שחיטה אין מועלים בהם, ואינם ראויים להקרבה (מהרי"ט אלגזי בכורות ה אות מא ד"ה ועוד קשה).

הכנסת חולין לעזרה

האיסור

האיסור של חולין בעזרה אינו בשחיטת בהמה וחיה בלבד, אלא אף בהכנסת חולין לעזרה, שכל החולין אסור להכניסם לעזרה, אפילו בשר שחוטה, או פירות ופת (מנחות קו א; רמב"ם שחיטה ב ג). ונחלקו הראשונים מהו האיסור:

• יש סוברים שהאסור הוא מן התורה, שכשם ששחיטת חולין בעזרה אסורה מן התורה לדעתם, הוא הדין לכל הבאת חולין לעזרה (רשב"ם בבא בתרא פא ב ד"ה דלמא, בפירוש א; רמב"ן שם; תוס' חולין קל ב ד"ה אי; רמב"ן ורשב"א ור"ן וריטב"א שם; תוס' מנחות פ ב ד"ה וכי).

• ויש סוברים שהאיסור אינו אלא מדרבנן, גזירה משום אדם שיראה שנוהג בהם מנהג חולין כדינם, ויהיה סבור שקדשים הם, ויבוא לזלזל בקדשים (רשב"ם בבא בתרא שם בפירוש ב; שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש; תוס' רי"ד שם).

עבר והכניס חולין בעזרה - מותרים באכילה (רמב"ם שחיטה ב ג).

דרך הקרבה

בגדר האיסור נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שאינו אסור אלא כשמביא את החולין לעזרה דרך קדושה, ויש בהבאתם כעין הקרבה, כגון כשעושה בהם הגשה [מצות קירוב מנחות מסויימות אל המזבח], או תנופה [טלטול הקרבן, או חלק ממנו, על ידי בעל הקרבן יחד עם הכהן, כלפי ארבע רוחות העולם, כלפי מעלה וכלפי מטה] (תוס' בבא בתרא פא ב, ד"ה ודלמא, וחולין קל ב ד"ה אי, ושאר ראשונים שם ושם; שיטה מקובצת נדרים ט ב, מנחות כא ב אות ג); או שבאים להכשר קרבן (תוס' חולין שם); או שמביא דבר הראוי למזבח (שיטה מקובצת תמורה כג א אות כ), שנראה דרך בזיון לנהוג בחולין קדושה ולהגישם על המזבח כקדשים (תוס' רי"ד בבא בתרא פא ב). אבל בדבר שאין עושים בו הקרבה כלל, לא שייך איסור זה, שאם לא כן לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס לעזרה, וכן ישראל לא יכנס לעזרה (תוס' ושאר ראשונים בבא בתרא שם); ועוד שלא שמענו שיהא אדם אסור להיכנס לעזרה ופתו בידו (רשב"א בבא בתרא שם). וכן אמרו באכילת קדשים, שהכהנים רשאים לתת לתוכם תבלין של חולין (ראה זבחים צ ב. תוס' ושאר ראשונים חולין שם).

• יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף דבר שאין בו משום הקרבה אסור להכניס לעזרה (ראה חידושי הר"ן בבא בתרא פא ב). וכן אכילת קדשים בתבלין של חולין אינה מותרת לדעתם אלא בקדשים קלים שנאכלים בכל העיר, או שדוקא על ידי תערובת מותר (משנה למלך שחיטה ב ג). ומכל מקום אף לדעתם מותר להיכנס לעזרה בבגדי חול, שאי אפשר בענין אחר (משנה למלך שם, לדעת רש"י. וראה עזרת כהנים מדות ב ו אות ו).

• ויש מפרשים לדעת חלק מהראשונים, שדבר שיש בו כעין הקרבה אסור להכניס מן התורה, ואף דבר שאין בו משום הקרבה אינו מותר אלא כשיש בו צד מצוה, כגון אכילת קדשים, ושאינו צורך מצוה כלל - אסור מדרבנן (ריטב"א חולין קל ב, בדעת הרמב"ם).

לצורך קרבן

לצורך קרבן, כתבו הראשונים שמותר להכניס חולין לעזרה (רש"י מכתב יד מנחות פא א ד"ה וליקדשו; תוס' שם ד"ה אם; חידושי הר"ן בבא בתרא פא ב, לדעת הרמב"ם), שכן אמרו על הלל שהיה מביא עולתו חולין לעזרה ומקדישה (פסחים סו ב. רש"י ותוס' מנחות שם).

קדושת דמים

אף קדשי בדק הבית, או דבר הקדוש קדושת דמים לקנות בו קרבן, מותר להכניסם לעזרה, ואין חילוק בין אוכלים לשאר דברים (ראה בבא בתרא פא ב, ותוס' ד"ה דמקדיש, ותוס' מנחות פ ב ד"ה וכי).

קדשים קלים

קדשים קלים, אף על פי שנאכלים בכל העיר (ראה ערך קדשים קלים), מותר לאכלם בעזרה, בין כהנים בין ישראלים (משנה למלך שחיטה ב ג).

הערות שוליים