הגדרה^[1] - איסור אכילה לפני פעולה ידועה הקשורה עם דם, או לאחריה

המקור

מן הפסוק לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ויקרא יט כו) נלמדים כמה איסורים שונים, שלאו זה כולל כמה אזהרות, ולכן הוא נקרא לאו-שבכללות [ראה ערכו] (סנהדרין סג א, וראה תוספות שם ד"ה משום; רמב"ם סנהדרין יח ג, וספר המצוות שורש ט), ובמקום שהדרשות שקולות במשמעות הכתוב ואין להכריע ביניהן, יבואו כולן, שלפיכך הוציא הכתוב בלשון שמשמעותה כמה עניינים כדי שנדרוש את כולם (יראים השלם עז, על פי בבא קמא ג א).

להלן האיסורים של תורה הכלולים בלאו זה:

אסור אכילת בהמה בעודה מפרכסת

האוכל מן הבהמה שנשחטה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, שנאמר: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (תורת כהנים קדושים ג יא; סנהדרין סג א; רמב"ם שחיטה א ב; חינוך רמח; טוש"ע יורה דעה כז, וט"ז וש"ך שם. וראה ערך מפרכסת).

ואין לוקים על לאו זה, לפי שהוא לאו שבכללות (סנהדרין שם; רמב"ם שם, ובסנהדרין יח ג; חינוך שם).

ויש מן הראשונים שסובר, שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, ודרשת הפסוק היא אסמכתא (ראה ערכו) בעלמא (רש"י חולין קכא א-ב. וראה פרי מגדים במשבצות זהב יו"ד כז).

איסור אכילת קדשים קודם זריקת הדם

אסור לאכול מבשר הקדשים הנאכלים קודם זריקת הדם על גבי המזבח, שנאמר: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (תורת כהנים קדושים ג יא; סנהדרין סג א; חינוך רמח), וזה היה חטא ישראל במלחמה בימי שאול: וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם (שמואל א יד לב, וברש"י).

אין לוקים על לאו זה שהוא לאו שבכללות (סנהדרין שם), אלא שלאו אחר יש על איסור זה שלוקים עליו מחמתו (ראה ערך אכילת קדשים. וראה מאירי סנהדרין שם ד"ה האוכל).

איסור סעודת הבראה על הרוגי בית דין

מנין שאין מברין על הרוגי-בית-דין (ראה ערכו), תלמוד לומר: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ר' דוסא בתורת כהנים קדושים ג יא, ובסנהדרין סג א; רמב"ם סנהדרין יג ד; חינוך רמח), היינו שאין עושים סעודת הבראה (ראה ערכו) לאבלים על קרובם שנהרג על פי בית דין, ו"עַל הַדָּם" רצונו לומר: על הנרצח.

ומסברא שהכוונה על הנהרגים בבית דין בעונש, שלא ינהגו בהם כבוד כדי שתהיה להם כפרה (רש"י סנהדרין שם ד"ה על), ואין לוקים על לאו זה לפי שהוא לאו שבכללות (סנהדרין שם; רמב"ם וחינוך שם).

איסור אכילה לדיינים ביום שהרגו נפש

מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמים כלום כל אותו היום, תלמוד לומר: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. ואין לוקים על לאו זה לפי שהוא לאו שבכללות (ר' עקיבא בתורת כהנים קדושים ג יא, ובסנהדרין סג א; רמב"ם סנהדרין יג ד; חינוך רמח).

אזהרה לבן סורר ומורה

אזהרה לבן-סורר-ומורה (ראה ערכו) מנין, תלמוד לומר: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ר' אסי ב"ר חנינא בתורת כהנים קדושים ג יא, ור' יוחנן בסנהדרין סג א; רמב"ם ממרים ז א; חינוך רמח), היינו לא תאכלו אכילה המביאה לידי שפיכות דמים, שייהרג עליה על פי בית דין (רמב"ם שם, ורש"י סנהדרין שם ד"ה לבן), שאף על פי שמיתתו בסקילה כתובה בפירוש בתורה, מכל מקום לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר (ראה ערך אזהרה), וזוהי אזהרתו (רמב"ם שם, וספר המצוות שורש ט)^[2].

חכמים הסמיכו לפסוק זה עוד איסורים:

אסור טעימה קודם שיתפלל

אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל, שנאמר: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י ב; ספר המצוות שורש ט; חינוך רמח), ואין דרשה זו אלא אסמכתא בעלמא (תלמידי רבינו יונה ברכות שם ד"ה לא תאכלו), שכל האיסור אינו מן התורה אלא מדרבנן (בית יוסף אורח חיים פט; שו"ע הרב שם. וראה מגן אברהם ס"ק יד, ומנחת חינוך רמח ה).

אסור סעודת קבע קודם קבורת המת

אסור לאכול סעודת קבע קודם שנקבר המת, שנאמר: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ים של שלמה ביצה א י, משם מדרש, והובא בט"ז תקכו סק"ו, ובמגן אברהם שם ס"ק כא. וראה ערך קבורה).

שלא ידון הדיין אחרי אכילתו

אסור לדיין לדון אפילו דיני ממונות אחרי שאכל משום לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (זהר ח"ב קכא א, וראה רבינו בחיי ויקרא יט כו), ואינו אלא חומרא בעלמא (ערוך השלחן חושן משפט ה יא).

אסור כישוף בדרך אכילה על הדם

ממפרשי התורה יש שפירשו שהאיסור של לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם קשור עם הכתוב אחריו: לֹא תְנַחֲשׁוּ וגו', והוא אכילה של כישוף, שהיו נוהגים האומות לאכול על דם שהיו מאספים בגומא, ועל ידי זה היו יודעים עתידות (רמב"ן על התורה ויקרא יט כו, וראה רמב"ן דברים יב כב. וראה משנה חולין מא א: אין שוחטין לגומא שלא יחקה את המינים); או שהרוצחים היו מנחשים באכילת לחם על ההרוג שלא ינקמו גואלי הדם, ואת זה בא הפסוק לאסור (חזקוני ויקרא יט כו; בעל הטורים שם).

הערות שוליים