|
אכילת תרומה הגדרה[1] - מצות אכילת תרומה, ואיסור אכילתה שלא כמצותה. המצוה וטיבהאכילת תרומה מצוה מן התורה (יומא עד ב), וחשובה כעבודה, שנאמר: עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר יח ז) - עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש (פסחים עג א). ברכתהאחרי שמברכים הברכה של אותו המאכל, מברכים עליה ברכת המצוות, כשם שמברכים על אכילת כל מתנות כהונה שיש בהן קדושה (רמב"ם בכורים א ב). נוסח ברכת המצוות במצוה של כהנים נזכר בגמרא (סוטה לט א, בנוגע לנשיאת כפים), אך גירסאות שונות לראשונים בו:
נוסח סיום הברכה הוא "לאכול תרומה" (רמב"ם תרומות שם). במנין המצוותמוני המצוות לא מנו אכילת תרומה מצוה בפני עצמה כאכילת קדשים, אלא היא בכלל מצות אכילת קדשים, שהרי לא ציותה התורה מצוה מיוחדת על אכילתה (ספר המצוות מצות עשה פט). שימוש בתרומההתרומה ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה - לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר שדרכו לסוך, כגון שמן (שביעית ח ב; רמב"ם תרומות יא א), שהסיכה כשתיה, שנאמר: וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו [תהלים קט יח (כן משמע ביומא עו ב), והשתיה בכלל אכילה (כן משמע שם א). עשיית משקהפירות תרומה אין משנים אותם מברייתם, כגון לעשות מתמרים דבש, ומתפוחים יין, ומפירות סתיו חומץ, חוץ מזיתים וענבים בלבד (תרומות יא ג; רמב"ם שם ב), ואם עבר ועשה משקה, הרי זה שותהו (רמב"ם שם). נטילת ידיםכל האוכל תרומה, אפילו פירות, צריך נטילת-ידים, אף אם היו ידיו טהורות (חגיגה יח ב), וזוהי מגזירת שמאי והלל ותלמידיהם (שבת יד ב), ומכל מקום לא גזרו בתרומת חוץ לארץ (רמב"ם תרומות יא ז)[3]. אכילה עם זראין תרומה נאכלת עם זר על השולחן, גזירה שמא יאכל ממנה, ובתרומת חוץ לארץ הקילו, שנאכלת עם הזר על השולחן (רמב"ם שם). המותרים באכילתההתרומה נאכלת לכהנים, בין גדולים בין קטנים, בין זכרים בין נקבות (רמב"ם תרומות ו א, על פי יבמות ז-ח), שהרי אמרה תורה: וּבַת כֹּהֵן וגו' וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל (ויקרא כב יג). אשת כהןישראלית שנשאת לכהן, אפילו קטנה בת שלש שנים ויום אחד, אוכלת בתרומה, ושני לימודים נאמרו בדבר:
ונחלקו ראשונים בדבר:
ארוסת כהןמן התורה אוכלת ארוסת כהן בתרומה, ושלשה לימודים נאמרו בדבר:
מכל מקום אסרו חכמים על הארוסה שתאכל בתרומה (ספרי שם, וקדושין שם, ומשנה כתובות נז), ונחלקו אמוראים בטעמו של דבר:
ויש מי שכתב שגם ארוסת כהן אינה אוכלת בתרומה מן התורה, אלא כשהגיע הזמן שנתנו לה חכמים אחר הקדושין שתפרנס את עצמה בצרכי נשואין ולא נשאת (ראב"ד לספרי שם). ארוסת כהן שהגיע זמנה ולא נישאההגיע זמנה ולא נשאת, מחמת שהבעל מעכב, אוכלת בתרומה, למשנה ראשונה (גמ' שם), ושני טעמים נאמרו בזה:
למשנה אחרונה אינה אוכלת כשהגיע הזמן עד שתיכנס לחופה (גמ' שם נז ב; רמב"ם תרומות ו ג), ואף בזה נאמרו שני טעמים:
ואף מקרא סמכו לדין זה: כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכְלֶנּוּ (במדבר יח יג), וזו עדיין לא הכניס הכהן לביתו (ירושלמי כתובות ה ד). שומרת יבםשומרת-יבם [אישה הממתינה ליבום] אינה אוכלת בתרומה, ש"קִנְיַן כַּסְפּוֹ" (ויקרא כב יא) אמרה תורה, וזו קנינו של אחיו היא (יבמות סז ב). ונחלקו ראשונים בדבר:
ישראלית שיש לה זרע מכהןישראלית שיש לה זרע מכהן - בין זכר בין נקבה, ואפילו טומטום ואנדרוגינוס (רמב"ם תרומות ו יב) - הרי זו אוכלת בתרומה בשביל זרעה, שנאמר: וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ (ויקרא כב יא), ודרשו שהילוד מאכיל את אמו, לפי שאנו קוראים: הם יאכילו בלחמו (תורת כהנים אמור פרשה ה ו; נדה מד א), אבל העובר אינו מאכיל, שהילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל (יבמות סז ב). אפילו זרע זרעה מאכילים, שבני בנים הרי הם כבנים, ואפילו זרע זרעה פסול מאכילים, כשם שהם פוסלים, שנאמר: וְזֶרַע אֵין לָהּ (שם יג) - לרבות זרע זרעה פסול, שפוסלים ומאכילים (יבמות ע א). בכור בהמה בכור בהמה שברשות ישראל אוכל כרשיני תרומה, שהרי הוא של הכהנים (תוספתא (צוקרמאנדל) תרומות י ז; רמב"ם תרומות ט ט). כהני חזקה תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס [שיש עדות גמורה על יחוסו], אבל כהני חזקה [המוחזקים ככהנים, על פי משפחתם, שהם ממשפחה המוחזקת בכהונה, או על פי הנהגתם, שהם נושאים כפיהם וקוראים ראשונים בתורה] אוכלים תרומה של דבריהם בלבד (רמב"ם שם ו ב), שנאמר: וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים וגו' בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ, וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים (עזרא ב סא-סג), ודרשו: לא בדבר שנקרא קדש - והיא התרומה, שנאמר: וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ (ויקרא כב י) שפירושו: תרומה [ראה להלן] (כתובות כה א ורש"י ד"ה לא במידי), ולא בדבר שנקרא קדשים, ואפילו חזה ושוק של שלמים הנאכלים לנשי כהנים ולעבדיהם (גמ' שם ורש"י ד"ה ולא במידי). אונן האונן מותר בתרומה, שנאמר: וְכָל זָר (שם), ולא נאמר: זר, ודרשו: זרות אמרתי לך ולא אנינות (ירושלמי יבמות ח א; בבלי שם סח ב)[4]. איסורה לזריםהזר אסור לאכול בתרומה, שנאמר: וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ (ויקרא כב י), ובתרומה הכתוב מדבר, ושתי ראיות לדבר:
איסור זה נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות ל"ת קלג; סמ"ג לאוין רנד; חינוך רפ), ועובר עליו האוכל דבר שדרכו לאכול, השותה דבר שדרכו לשתות, והסך דבר שדרכו לסוך (רמב"ם תרומות י ב). בת כהן שנשאת לזרבת כהן שנשאת לזר אסורה לאכול בתרומה, שנאמר: וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ (ויקרא שם יג) - מכלל שתחת בעלה אינה אוכלת; ואם אכלה עוברת על לאו, שנאמר: וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שם) -לרבות בת כהן הנישאת לישראל (יבמות סח א-ב, ורש"י שם ב ד"ה תרי), והרי היא כזר (רמב"ם שם ו ה). ואף הארוסה לישראל אסורה בתרומה, שהרי קנאה (יבמות שם א). בת כהן שהיתה נשואה לזר
ישראלית אשת כהן שנתגרשהישראלית אשת כהן שנתגרשה ואין לה זרע, משהגיע גט לידה אינה אוכלת בתרומה (משנה גיטין סה א), ואפילו ספק גרושה לא תאכל (רמב"ם שם ט א). העובר על האיסור במזיד זר שאכל תרומה במזיד, נחלקו בדינו:
הכל מודים שאם התרו בו הוא לוקה על אכילתו (רמב"ם תרומות שם, וסנהדרין יט ב, על פי ירושלמי תרומות ז א), ואינו משלם דמי מה שאכל, שאינו לוקה ומשלם[5] (רמב"ם תרומות שם, על פי ירושלמי שם). שיעור אכילת האיסור במזידשיעור אכילת הזר בתרומה שחייב עליה, בכזית (תורת כהנים אמור פרק ד טז)[6]. העובר על האיסור בשוגג אם אכל זר בשוגג - משלם את הקרן ומוסיף חומש (תרומות ו א), שנאמר: וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו (ויקרא שם יד), ובתרומה הכתוב מדבר (רש"י על התורה שם). האכלת בהמה הזר אסור להאכיל לבהמתו כרשיני תרומה, ואפילו כהן ששכר פרה מישראל ומזונותיה עליו, לא יאכילנה כרשיני תרומה (תרומות יא ט), כיון שגוף הפרה של ישראל, ששכירות אינה קונה (תוספות יבמות סו ב ד"ה ישראל) וכן ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה בתרומה (תרומות שם), שכיון שהאחריות של כחש וזול ואונסים על הישראל הרי היא שלו (יבמות שם)[7]. איסורה לערלכהן ערל אסור לאכול בתרומה, ונחלקו תנאים במקור הדבר:
הערל נמנה בלאו מיוחד (ספר המצוות לא תעשה קלה; סמ"ג לאוין רנח; חינוך רפב), ואם עבר ואכל – לוקה, ואף על פי שלא נתבאר איסור זה בכתוב, הרי זה נלמד בגזירה שוה, ו"המקבלים ביארו על זה שזה האיסור הוא מדאורייתא" (ספר המצוות שם). משוךמשוך [אדם שנמשכה ערלתו למעלה ונראה כאילו אינו מהול] מותר לאכול בתרומה, אלא שמדברי סופרים אסור עד שימול פעם שניה (ירושלמי שם; רב הונא ביבמות עב א; מסקנת הגמ' שם לפי הגירסא השניה שברש"י ד"ה קתני מיהת). ונחלקו אמוראים בטעם וחלות הדבר:
ויש אומרים שמדברי סופרים שהמשוך ימול שנית, ומכל מקום אוכל בתרומה אף אם לא מל (מסקנת הגמ' שם לפי הגירסא הראשונה שברש"י שם; רמב"ם תרומות ז י). נולד מהולמי שנולד מהול אוכל בתרומה מדבר תורה, ונחלקו בדינו מדברי סופרים:
טומטוםטומטום אינו אוכל בתרומה, כיון שהוא ספק ערל (יבמות שם; רמב"ם תרומות ז יא). איסור אכילתה בטומאהאיסור אכילת תרומה שנטמאהתרומה שנטמאה אסורה באכילה, ושני לימודים נאמרו בדבר:
ואם עבר ואכל אינו לוקה, שהרי אין איסור זה אלא לאו-הבא-מכלל-עשה, שאינו אלא עשה (יבמות שם; רמב"ם שם). הנאה משריפתהמותר לכהן ליהנות מתרומה טמאה בשעת שריפתה (ראה בערך שמן שריפה, וערך תרומה טמאה). איסור אכילת כהן טמא בתרומהכהן טמא אסור לאכול תרומה בין טמאה בין טהורה, שנאמר: אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל (ויקרא כב ד), ודרשו: איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן, שאוכלים אותו כל זרעו בין זכרים ובין נקבות, הוי אומר זו תרומה (יבמות עד א), ונמנה בלאו מיוחד (ספר המצוות לא תעשה קלו; סמ"ג לאוין רנו; חינוך רעט). וכן אסור בשתית תרומה, ששתיה בכלל אכילה היא, ואף בסיכה אסור, שנאמר: וְלֹא יְחַלְּלוּ (שם טו) - לרבות הסך (נדה לב א). עונש על אכילת כהן טמאטמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ (שם ט) - בתרומה טהורה הכתוב מדבר, שאינה מחוללת (סנהדרין פג א), ואם התרו בו הרי הוא לוקה (רמב"ם שם ז א). ובדין טמא שאכל תרומה טמאה, נחלקו ראשונים:
לדעה זו נסתפקו אחרונים אם היתה תרומה טמאה מדבריהם, אם הוא במיתה, כיון שמן התורה טהורה היא, או שעל כל פנים היא מחוללת ועומדת (משנה למלך שם). האכלת אשתו ועבדיואף על פי שכהן טמא אינו אוכל, מכל מקום הרי הוא מאכיל את אשתו ועבדיו, כערל (יבמות ע א). תרומת חוץ לארץתרומת חוץ לארץ הואיל ועיקרה אינה אלא מדבריהם (ראה בערך תרומה) אינה אסורה באכילה אלא בטומאה היוצאה עליו מגופו, והם בעלי קרי, זבים וזבות, נדות ויולדות, אבל טמאי מגע יכולים לאכול בתרומת חוץ לארץ (רמב"ם שם ח, על פי בכורות כז א). הטמא בטומאת הגוף שטבל, נחלקו ראשונים בדינו: יש אומרים שיכול לאכול אף לפני הערב שמש (רמב"ם שם); ויש אומרים שצריך הערב שמש לאכילתו (ראב"ד שם). טומאה בהיסח דעתמי שהיה טהור לתרומה והסיח לבו מלאכול, נטמא בהיסח הדעת, ואסור לאכול עד שיטבול פעם שניה, ואינו צריך הערב שמש (רמב"ם אבות הטומאה יג ג, על פי טהרות ז ח), ואם היו ידיו טהורות לתרומה והסיח לבו מלאכול, אף על פי שאמר יודע אני שידי טהורות, הרי ידיו טמאות בהיסח הדעת, מפני שהידים עסקניות הן (רמב"ם שם, על פי טהרות שם). מעלות מדברי חכמים בתרומהמן התורה כל שטבל הרי הוא טהור לכל, אכן חכמים עשו מעלה בתרומה, שכל הטובל צריך שיכוין לטבול לתרומה, ואפילו טבל בכוונה למעשר, אינו בחזקת טהרה אלא למעשר ואסור בתרומה (רמב"ם שם ב, על פי חגיגה יח ב). וכן החמירו חכמים שבגדי אוכלי מעשר שני הם מדרס לאוכלי תרומה, שמא ישבה עליהם אשתו נדה (רמב"ם שם א, על פי חגיגה שם יט ב). איסורה לחללהבת כהן שנבעלה לאסור לה, הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם, שנאמר: וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל (ויקרא כב יב) - כיון שנבעלה לפסול לה, פסלה (יבמות סח א; רמב"ם תרומות ו ז), והרי היא כזרה, כדין כל חלל שהוא כזר לכל דבר (רמב"ם שם), אבל אינה חייבת מיתה כזר, אלא מלקות בלבד (רמב"ם סנהדרין יט ד). איסור זה נמנה בלאו מיוחד במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קלז; סמ"ג לאוין רנג; חינוך רפג). מי נכללת בלאוהכל מודים שבין אם נבעלה לחייבי-כריתות, ובין אם נבעלה לחייבי-לאוין, ובין אם נבעלה לגוי ועבד, אסורה לעולם לאכול בתרומה. אכן נחלקו ראשונים כיצד הדבר נלמד מהכתוב, ואימתי חייבת מלקות:
גרושה שהוחזרה לבעלה הכהןאינה אסורה בתרומה משום כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר אלא כשהוא היה זר אצלה מעיקרו, אבל מחזיר-גרושתו, שאינו זר אצלה מעיקרו, שבתחילתו היה מותר בה ואחר כך נאסרה לו, אינה נפסלת בביאתו לאכילת תרומה (יבמות סט א)[8]. הנבעלת לחלל אשה שנבעלה לחלל, אף על פי שאיננו זר אצלה ואין זו ביאת איסור, שלא הוזהרו כשרות להינשא לחללים (ראה בערך חלל), מכל מקום נפסלה מאכילת תרומה, שנאמר: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו (ויקרא כא טו) - מקיש זרעו של כהן גדול מן האלמנה, לכהן גדול, מה הוא פוסל בביאתו מתרומה (ראה להלן) אף זרעו החלל פוסל (יבמות שם ורש"י ד"ה מקיש זרעו). ויש מהאחרונים שכתב, שלפי לימוד זה החללה חייבת מיתה בידי שמים על אכילת תרומה כמו זר, ש"לֹא יְחַלֵּל" פירושו שמתחללת ונפקעת מקדושתה והיא כזרה (מנחת חינוך רפג א). ויש מהראשונים שנראה מדבריו, שאף החללה מביאת חלל איסורה הוא מ"כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר", ואינה חייבת מיתה אלא מלקות (רמב"ם תרומות שם, וסנהדרין שם). לויה וישראלית שנבעלו לאסור להן לא הכהנת בלבד, אלא אף לויה וישראלית שנבעלו לאסור להן, אסורות לאכול בתרומה לעולם, ואף על פי שיש להן זרע מהכהן (יבמות סח ב; רמב"ם תרומות ו י), שנאמר: וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה (ויקרא כב יג), והרי "בַת כֹּהֵן" הוא מיותר, שהפסוקים "ּכִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר" ו" כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וגו'" מדברים בבת כהן, ולא היה לו לומר אלא "וכי תהיה אלמנה" וגו', אלא בא לרבות אף לויה וישראלית (יבמות שם וסט א ורש"י ד"ה כולה). לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה, אלא אם כן היא נאמנת לומר טהורה אני, או שיש לה עד שהיא טהורה (כתובות לו ב; רמב"ם שם יא). כהן פצוע דכה וכרות שפכה פצוע-דכא וכרות-שפכה (ראה ערכיהם) אוכלים בתרומה הם ועבדיהם, אבל נשיהם אסורות, שהרי הן אסורות להם, אבל אם נשאו בנות גרים - שהן מותרות להם - אוכלות בתרומה[9], וכן אם היה נשוי אשה ואחר כך נעשה פצוע דכא, ולא ידעה משנעשה פצוע דכא, הרי היא אוכלת בתרומה (יבמות נז א; רמב"ם תרומות ז יג). המשתמרת לביאה פסולה המשתמרת לביאה פסולה, כגון אלמנה שנתקדשה לכהן גדול, וגרושה וחלוצה שנתקדשו לכהן הדיוט, או כהן פצוע דכא שקידש אשה, נחלקו תנאים: לרבי מאיר אסורה לאכול בתרומה (משנה שם נו ב, וגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם יד,כא); ולרבי אלעזר ורבי שמעון מותרת (משנה שם). ויש סוברים שאין מחלוקת זו אלא בקידשו בת כהן, אם היא נפסלת מתרומת בית אביה, אבל קידשו בת ישראל ודאי שאינה אוכלת לדברי הכל, שהרי הוא חייב להוציאה, ואפילו אם הגיע זמן ולא נשאו, שהארוסה אוכלת משלו ואוכלת בתרומה לפי משנה ראשונה (ראה לעיל), אין זו אוכלת (תוספות שם ד"ה מן, בשם ה"ר משה כהן, וגירסת רבנו חננאל בגמ'). פסולה שנכנסה לחופה ללא אירוסין נכנסו לחופה בלי אירוסין (ראה בערך חופה) נחלקו אמוראים: רב סובר שיש חופה לפסולות, וכהן גדול שהכניס אלמנה בת כהן לחופה ולא בא עליה, נפסלה מלאכול בתרומה (יבמות נז ב, לפי רש"י שם ד"ה יש חופה), וכן הלכה (רמב"ם שם כא); ושמואל סובר אין חופה לפסולות (גמ' שם)[10]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
