|
אכילה הגדרה[1] - אכילת אדם, שיש עליה תורת אכילה, באיסורים ובמצוות אכילה, בין של איסור ובין של מצוה, נגדרת בהנאתה, באיכותה, בשיעורה ובשהייתה. הנאתהאיסור אכילה - על הנאת הגרון או הנאת המעייםאזהרות התורה על האכילה של מאכלות אסורות הן על הנאתה של האכילה, ונחלקו אמוראים מה היא הנאה זו: רבי יוחנן סובר הנאת הגרון (חולין קג ב), שיחוש טעמו בפיו (כן משמע ברש"י שם ד"ה בשל), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות יד ג); וריש לקיש סובר הנאת המעיים[2] (גמ' שם), שהיא ההנחה בתוך המעיים[3] (חלקת יואב יורה דעה ט). לפיכך:
ביום הכפוריםאחרונים כתבו שביום הכפורים הכל מודים שאין חייבים בו על הנאת גרון, אלא צריכים אף הנאת מעיים, ושני טעמים לדבר:
ולשיטה זו יש מי שכתב, שהאיסור הוא דווקא אם אכל דרך גרונו, אלא שהיה זה שלא כדרך הנאה, אבל אם אין כלל הנאת גרונו רק הנאת מעיו, אין איסור כלל (אחיעזר ח"ג סא, וחאו"ח סי' לא). ומכל מקום צריכים אף הנאת גרון, שאינה נקראת אכילה בהנאת מעיים בלבד (אגלי טל שם; כתב סופר או"ח קיז; אחיעזר ח"ג סא, וחאו"ח סי' לא), ואין חייבים ביום הכפורים אלא על אכילה שחייבים עליה בכל מקום (אגלי טל שם)[5]. ומרבני דורנו יש מי שכתב שלשיטה זו אין הכוונה שמיד כשהחיך התחיל ליהנות כבר עבר על האיסור, אף אם מיד פלט אותו, אלא שגם לשיטה זו צריך שייגמר כל מה שהגרון יכול ליהנות, עד שיגיע ממש אל בית הבליעה במקום שלא יכול להחזירו (שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות יז). לדעת רוב הפוסקים, הכנסת מזון לגופו של חולה שלא בדרך אכילה, ושלא דרך פיו, אינה נקראת אכילה, ואין בה איסור ביום-הכיפורים. לפיכך, אם מכניסים מאכלים או משקים בחוקן לתוך המעיים, או אם זה חולה שיש לו פתח בקיבה שדרכו מאכילים אותו, או שמאכילים את החולה דרך צינור (זונדה) ישר לקיבה, או שנותנים לו זריקות, מותר להאכילם ביום הכיפורים בדרך זו (אחיעזר שם; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג-קכד; שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' קכט; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכא; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סכ"ט). אכילת מצוהלפי שההלכה כרבי יוחנן, אכילת מצוה, כאכילת מצה בליל פסח[6] וכיוצא, דומה לאכילת איסור ונגדרת בהנאת הגרון (פנים מאירות ח"ב כז; חתם סופר שם; כתב סופר או"ח צו)[7]. אולם אכילת שבת ויום טוב ופורים, שיש בהם משום עונג ושמחה, יש מהאחרונים שכתב שאין יוצאים בהנאת גרון בלבד, שאין דרך בני אדם לאכול כך, ואין כאן לא עונג ולא שמחה (כתב סופר שם). חיוב ברכת המזוןבאכילה שחייבים לברך אחריה ברכת-המזון, מכיון שנאמר בה שביעה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים ח י), אין חייבים על הנאת הגרון אלא על הנאת המעיים, שהנאת גרונו בלבד אינה משביעה (פנים מאירות שם, על פי הרא"ש ברכות ב ו; חתם סופר שם; כתב סופר שם). איכותהאכילת איסור שאזהרתה נאמרה בלשון אכילהאכילת איסור, שאזהרתה נאמרה בתורה בלשון אכילה, אין חייבים עליה אלא אם כן אכלה כדרך אכילתה (פסחים כד ב), היינו כדרך שנהנה מהאכילה (רמב"ם יסודי התורה ה ח, ומאכלות אסורות ד י). אבל אם אכל שלא כדרך הנאתה - כגון שאכל חֵלב חי (גמ' שם), או שעירב דבר מר במאכל האסור ואין בו הנאה לחיך (רמב"ם שם ושם) - פטור (גמ' שם)[8]. אכילת איסור שאזהרתה נאמרה שלא בלשון אכילהבבשר-וחלב וכלאי-הכרם, שאיסורם לא נאמר בתורה בלשון אכילה, חייבים אף כשאכלום שלא כדרך הנאתם (גמ' שם; רמב"ם שם ושם), וכתבו ראשונים שאף בעבודה זרה כך, שגם בה לא נאמרה בתורה לשון אכילה (תוספות עבודה זרה יב ב ד"ה אלא). ביום הכפוריםבאכילה ביום הכפורים נחלקו אחרונים: יש אומרים שחייבים אף שלא כדרך הנאתה, כיון שלא כתוב בו לשון אכילה אלא לשון עינוי (שאגת אריה עו); ויש שהוכיחו שאין חייבים אלא כדרך הנאתה (נודע ביהודה תנינא או"ח קטו; כתב סופר או"ח קיא). בתרומהבזר שאכל תרומה נחלקו אחרונים: יש סוברים שנחשבת אכילה אף שלא כדרך אכילתה, ודוקא המזיק את עצמו באכילתו פטור (קרבן העדה שבת יד ד ד"ה הכוסס; צל"ח ברכות לח א); ויש סוברים שאף בתרומה אין אכילה שלא כדרך הנאתה נחשבת לאכילה (חלקת יואב יו"ד ט). אכילת מצוהבאכילת מצוה דנו האחרונים אם יוצא כשאכל שלא כדרך הנאתה, והעלו שכשם שאכילה שלא כדרך הנאתה אין שמה אכילה באיסורים, כך אין שמה אכילה במצוה, ואינו יוצא ידי חובתו כשאכל שלא כדרך הנאתה (משנה למלך ושער המלך יסודי התורה ה ח). ומכל מקום אם בלע מצה ולא לעסה - יצא (פסחים קטו ב), לפי שבליעה נקראת כדרך אכילה (נודע ביהודה קמא יו"ד לה); ויש מי שכתב שבליעה היא שלא כדרך אכילה, אלא שבמצוה יוצאים אף שלא כדרך אכילה, לפי שמצות-לאו-ליהנות-ניתנו (תורת חיים חולין קכ א). אבל בלע מרור לא יצא (גמ' שם), לפי שבמרור צריכים להרגיש טעם המרירות, וכשהוא בולע אינו מרגיש כלל את טעם המרירות (רשב"ם שם ד"ה בלע מרור). אכילת בשר חיבגדר אכילת בשר חי נחלקו אחרונים:
והכל מודים שעוף שהוא רך ראוי לאכילת בשר חי (תוספות פסחים כד ב ד"ה פרט). באכילת פירות שביעית ותרומה ומעשר שניבאכילת פירות שביעית ותרומה ומעשר שני לא התירו לאכול אלא דבר שדרכו לאכלו, ודבר שדרכו לאכול מבושל לא יאכלנו חי וכן להיפך (שביעית ח ב, וירושלמי שם; מעשר שני ב א). כשהאוכל אינו ראוי לאכילהכשהאוכל גופו אינו ראוי לאכילה, כגון שנסרח ונפסל מאכילת אדם, הרי זה גרוע יותר מאכילה שלא כדרך אכילתו, שהחסרון הוא לא באכילה כמו באוכל חֵלב חי - שאם יבשל החלב יתחייב - אלא בגוף האיסור, ולכן אפילו באיסורים שחייבים עליהם אף שלא כדרך אכילתם, כגון בשר בחלב וכלאי הכרם וכיוצא, מכל מקום כשנסרח האיסור פטורים (חוות דעת קג). שתייהשתייה היא בכלל אכילה, שנאמר: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף וגו' בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וגו' (דברים יד כו), ולפיכך הנשבע שלא יאכל ושתה חייב (שבועות כב ב). במה דברים אמורים בדבר שדרכו בשתייה, כגון יין ושמן, אבל מאכל שהמחהו ושתהו אינו בכלל אכילה, אלא אם כן יש לימוד מיוחד לרבותו (תוספות חולין קכ א ד"ה לרבות). שיעורהסתם אכילה האמורה בתורה, בין באכילת איסורים ובין באכילת מצוה, שיעורה בכזית (ראה ערך זית בשיעורו בימינו), וכך אמרו: אין אכילה פחותה מכזית (תורת כהנים אחרי פרק יב ב, ואמור פרק ד טז, ופרק ו ג); ויש מהתנאים שסובר שלגבי איסורים סתם אכילה היא בכל שהוא, ולא אמרו כזית אלא לקרבן, שהלכה למשה מסיני שצריך כזית (רבי שמעון בשבועות כא ב, לפי רש"י שם ד"ה דתניא וד"ה ולא אמרו)[9]. בבריהאכן, אם אכל בריה, לוקים עליה אפילו בכל שהוא, ולכן:
בטעם הדבר נחלקו ראשונים:
באיסורלא נאמר באיסורים שיעור כזית אלא לעונשין, אבל לאיסור אף חצי-שעור – דהיינו כל הפחות משיעור (רש"י יומא עג ב ד"ה חצי) - אסור, ונחלקו אמוראים במקור האיסור:
במצוות עשהבמהות שיעור כזית במצוות עשה של אכילה נחלקו אחרונים:
ביום הכפוריםביום הכפורים שלא נאמר בו הלשון אכילה, שיעור חיובו הוא בככותבת, שבכך מתיישבת דעתו של אדם (יומא עג ב ועט ב)[11]. בברכה ראשונהבשיעור ברכה ראשונה של ברכות הנהנין נחלקו ראשונים:
להלכה שיש לברך ברכה ראשונה, נחלקו ראשונים מהי ברכתה:
בברכה מעין שלש על אכילהאין מברכים ברכה מעין שלש על שבעת המינים אלא אם כן אכל כזית, שבפחות משיעור זה אינו מתחייב בברכה אחרונה (ברכות לט א; רמב"ם וטוש"ע שם), שבברכת פירות הארץ כתוב אכילה, ואין אכילה פחותה מכזית (רש"י שם ד"ה בצר). ונחלקו ראשונים בברכתה:
אכל פרי שלם כברייתו, יש סוברים שאפילו שאין בו כשיעור מברך אחריו מעין שלש, לפי שהוא בריה (רבי יוחנן בירושלמי ברכות ו א)[12]; ויש שלא חילקו בכך, והצריכו לעולם שיעור כזית (הרי"ף שם; הרמב"ם שם ג יב), ולכן נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית (תוספות יומא עט א ד"ה ולא; רא"ש שם; טוש"ע שם). בברכת מעין שלש על שתיהברכה מעין שלש אחר שתיית יין, נחלקו ראשונים בשיעורה:
ולכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית שלדברי הכל פטור מברכה אחרונה, או רביעית, שלדברי הכל חייב בברכה (רא"ש ברכות שם; טוש"ע שם), ובדיעבד שכבר שתה כזית ואין לו כדי רביעית, אין צריך לברך אחריו (סדר ברכות הנהנין להרב ח ב). בברכת בורא נפשותברכת בורא נפשות צריכה שעור, כמו ברכת המזון וברכה מעין שלש, היינו כזית באוכלים ורביעית במשקים, לפי שברכת בורא נפשות תיקנו כנגד ברכות אלו (תוספות ברכות שם; רא"ש שם). ואם אכל פחות מכזית או שתה פחות מרביעית, נחלקו ראשונים כמבואר לעיל בברכה מעין שלש. בברכת המזוןבברכת המזון שנאמר בה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ (דברים ח י) נחלקו תנאים: רבי מאיר סובר ואכלת - זו אכילה, ואכילה בכזית; ורבי יהודה סובר ואכלת ושבעת - אכילה שיש בה שביעה, ושיעורה בכביצה (ברכות מט ב). הנשבע שלא יאכלהנשבע שלא יאכל ואכל כל שהוא, נחלקו תנאים בדינו:
באכילה של רשותיש מהאחרונים שכתב, שלא אמרו אין אכילה פחותה מכזית אלא באכילה של עבירה או של מצוה, אבל לא באכילה של רשות, ולכן לשיטת הסוברים שבאכילת נבילה עוברים מלבד הלאו אף על איסור עשה של אינה זבוחה, שנאמר: וְזָבַחְתָּ וגו' וְאָכַלְתָּ (דברים יב כא) - הזבוחה אכול, שאינה זבוחה לא תאכל, איסור עשה זה הוא אפילו על כל שהוא, שהרי "וְאָכַלְתָּ" האמור שם אינו ציווי אלא רשות (פרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה שורש ב); אכן אחרונים אחרים מפקפקים בדבר (שו"ת שם אריה יו"ד ב; דעת תורה בפתיחה להלכות שחיטה אות יח). שהייתההלכה למשה מסיני שאכילה אחת איננה מצטרפת לחברתה, בין באכילה של איסור ובין באכילה של מצוה, אם שהה יותר מכדי שיעור מסוים (רש"י סוכה מב ב ד"ה והוא שיכול), והוא הדין אם לא הפסיק באמצע האכילה אלא שהה באכילתו (גמ' כריתות יב ב; רמב"ם מאכלות אסורות יד ח)[13], ונחלקו תנאים מהו:
ביום הכפוריםאף ביום הכפורים, ששיעור אכילתו הוא לא בכזית אלא בככותבת, מכל מקום שהיית אכילתו היא בכדי אכילת פרס, ואם שהה מתחילת אכילתו ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס אינו חייב (תוספתא (צוקרמאנדל) יומא ה ג; רמב"ם שביתת עשור ב ד). בברכת המזוןבברכת המזון נחלקו הפוסקים: יש אומרים שכיון שעיקר החיוב הוא על השביעה – "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (דברים ח י) - מצטרפת האכילה אף כשישהה יותר מכדי אכילת פרס, כיון שעל כל פנים שבע (עולת תמיד קעז סק"ז, וקעח ס"ק יד, בשם כנסת הגדולה; פנים מאירות ח"ב); ויש אומרים שדין ברכת המזון כדין כל האכילות, שאינן מצטרפות אלא בכדי אכילת פרס (מגן אברהם רי סק"א; גליון מהרש"א ברכות מט ב, בשם רבי עקיבא איגר). באבר מן החיבאבר-מן-החי שיש בו חידוש שחייבים על גידים ועצמות שמצטרפים לבשר, אין האכילה מצטרפת אפילו כשאכל תוך כדי אכילת פרס, ואינו חייב עד שיאכלנו בבת אחת (חולין קג ב). בשבועהבשבועה, שאיסורה תלוי בדעתו של האדם הנשבע, נסתפקו האחרונים אם האכילה מצטרפת אף בשהה יותר מכדי אכילת פרס, כגון שנשבע לאכול את הככר ואכלה מעט מעט (מוצל מאש טז; גליון מהרש"א יו"ד רלו). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
