הגדרה^[1] - יצורים שונים אם כלולים בשם "איש" שבתורה

בדרך כלל איש הוא הזכר בבני אדם בניגוד לאשה – אִישׁ אוֹ אִשָּׁה (שמות כא כט), וכן בבעלי חיים – מִכֹּל הַבְּהֵמָה וגו' אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (בראשית ז ב).

אכן ביחס לדינים האמורים בתורה ב"איש" דנים אם ביצורים שונים אם כלולים הם בשם זה.

אשה

אשה אינה בכלל איש האמור בתורה, אלא אם כן יש ריבוי מיוחד לרבות את האשה^[2]. וישנם כמה דוגמאות לכך:

בחיוב תלייה אמרו: האיש נתלה ואין האשה נתלית, שנאמר: וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא וגו', וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ (דברים כא כב) - איש ולא אשה (סנהדרין מו א).

במקלל אביו ואמו נאמר: כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת (ויקרא כ ט), ודרשו חכמים: אִישׁ, מה תלמוד לומר אִישׁ אִישׁ, לרבות בת (סנהדרין סו א); שמכיון ששתי פעמים נאמר איש למעט אשה, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות (תוס' שם ד"ה לרבות).

במורא אב ואם נאמר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט ג), ודרשו חכמים: אִישׁ אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תִּירָאוּ הרי כאן שנים (תורת כהנים קדושים פרשה א ד"ה וידבר; קדושין ל ב).

לא אמרו: השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (בבא קמא טו א), אלא כשהפרשה נאמרה בלשון זכר סתם, אבל כשכתוב בפירוש איש, בא למעט אשה (תוס' שם ד"ה ועוד).

אף בנביאים וכתובים, כשנאמר איש אין אשה בכלל, ולכן יש אומרים שאשה פטורה ממשלוח מנות בפורים, לפי שנאמר: וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ (אסתר ט כב), איש ולא אשה (פרי חדש אורח חיים תרצה ד). ואף המחייבים אשה במשלוח מנות (הרמ"א בשו"ע שם ד), הרי זה מטעמים ולימודים מיוחדים, ולא שהיא בכלל איש (עי' שו"ת שבות יעקב א מא; שו"ת חתם סופר או"ח קצו).

כשכתוב "האיש" בה"א הידיעה, אינו ממעט אשה, אלא בא למעט איש אחר (תוס' עבודה זרה יט א ד"ה אשרי).

קטן

איש משמעותו גדול (ראה ערכו) ולא קטן, אלא אם כן יש ריבוי מיוחד לרבות את הקטן. וגם לכך ישנם כמה דוגמאות:

• לגבי ניאוף נאמר: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ (ויקרא כ י), ודרשו חכמים: וְאִישׁ להוציא את הקטן, אֶת אֵשֶׁת אִישׁ להוציא את אשת קטן (תורת כהנים קדושים פרשה י ט יא; קדושין יט א).

• לגבי שבועה, אמרו: אין נשבעים על טענת קטן ואין משביעים את הקטן, שנאמר: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וגו' (שמות כב ו), ואין נתינת קטן כלום (שבועות מב א).

• לגבי טומאת מת הוצרכנו לריבוי מיוחד שהקטן מיטמא, שנאמר: וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם (במדבר יט יח) - אפילו קטן (ערכין ג א). ואלמלא הריבוי היינו ממעטים קטן מהפסוק: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא (במדבר שם כ).

הקטן שאינו בכלל איש הוא פחות מבן שלש עשרה שנה ויום אחד, אבל בן י"ג שנה ויום אחד נקרא איש, שנאמר: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ (בראשית לד כה), ושמעון ולוי היו באותה שעה בני י"ג (רש"י נזיר כט ב ד"ה ורבי יוסי; רע"ב אבות ה כא).

חרש ושוטה

כשם שמ"איש" ממעטים קטן, כך ממעטים אף חרש ושוטה^[3], ומצינו כמה הלכות שחרש ושוטה נתמעטו מהם:

• לגבי שבועה, אין נשבעים על טענת חרש ושוטה, לפי שנאמר: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וגו' (שמות כב ו), ואין נתינת קטן כלום (שבועות מב א), וחרש ושוטה כקטנים הם, בלא דעת (רש"י שם).

• לגבי שליחות, אין החרש והשוטה בכלל שליחות, שאינם בני דעה, כמו קטן שנתמעט משליחות, שנאמר בה איש: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת (שמות יב ג), אחד לוקח לכולם (עי' קדושין מב א) איש ולא קטן (רש"י גיטין כג א ד"ה דלאו).

דוקא כשממעטים קטן מ"איש" מפני שאיננו בן דעת, אז מתמעטים אף חרש ושוטה, אבל כשממעטים קטן מ"איש" מחמת גזירת הכתוב, אין חרש ושוטה מתמעטים. ולכן הוצרכנו בחליצה ללימוד מיוחד שאין חרש ושוטה חולצים (יבמות קד ב), אף על פי שהקטן נתמעט שם מאיש (שם קה ב), לפי שלחליצה בני דעת הם, ולא נתמעט הקטן אלא מגזירת הכתוב (שו"ת מלבושי יום טוב א אה"ע ד).

גר, גוי, עבד

גר הוא בכלל איש, וכן אמרו על הפסוק: עֹלַת אִישׁ (ויקרא ז ח) - שהגר יכול להתנדב קרבן עולה שגם הוא בכלל איש (זבחים קג א).

אף הגוי הוא בכלל איש, וכן אמרו לענין ערכין, שאיש האמור בהם (ויקרא כז ב) מרבה אף גוי (ערכין ה ב).

וכן עבד-כנעני הוא בכלל איש (תוס' בבא קמא פח א ד"ה יהא).

רוח ושד

רוח ושד אינם בכלל איש, ולכן הנבעלת לרוח אינה נאסרת על בעלה, לפי שאינו בכלל וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ (במדבר ה יג) האמור בסוטה (שו"ת מהר"ם לובלין סי' קטז).

הערות שוליים