|
אין קנין לנכרי בארץ ישראל הגדרה[1] - נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיע אותה מן המצוות התלויות בארץ, אלא הרי היא בקדושתה העקרוןתנאים (ירושלמי דמאי ה ח), אמוראים (גיטין מז א; בבא מציעא קא א; בכורות יא ב) ופוסקים (רמב"ם תרומות א י; ראב"ד שם יג; מאירי גיטין שם; שו"ע יו"ד שלא ג)[2] נחלקו במהות כוח הבעלות של נכרי על קרקע בא"י בכמה עניינים:
להלכה נפסק שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע את הקרקע ממצוות התלויות בארץ, והרי היא בקדושתה (רמב"ם תרומות א י). תרומות ומעשרותלהלכה נפסק שאין קנין לנכרי בארץ ישראל לענין מעשרות, בין בגוף הקרקע ובין בפירות. לפיכך, אם קנה ישראל את הקרקע מהנכרי, הרי הוא חייב להפריש תרומות ומעשרות מן התורה, כאילו לא נמכרה מעולם; וכן אם גדלו הפירות בקרקע שקנה הנכרי בארץ ישראל, וישראל קנה אותם אחרי שנתלשו קודם גמר מלאכה וגמרם ישראל, חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה (רמב"ם תרומות א י-יא; שו"ע יו"ד שלא ג – ד). יש הסוברים, שאפילו אם אין קנין לנכרי, היינו דוקא כשחזר הישראל וקנה ממנו הקרקע, שאז הקרקע נחשבת ככל קרקע אחרת בארץ ישראל שחייבים בה בתרומות ומעשרות מן התורה, אבל כל זמן שהקרקע ביד הנכרי היא נפקעת מקדושתה לדברי הכל (כסף משנה שמיטה ד כט וביכורים ב ט, בדעת הרמב"ם); ויש הסוברים, שאפילו כשהקרקע ביד הנכרי אין לו קנין, וישראל שקנה הפירות וגמרם, חייבים בתרומות ומעשרות משום שאין קנין לנכרי בארץ ישראל (שו"ת מבי"ט ח"א סי' יא, כא, ריז, שלו, וח"ג סי' מה; שו"ת מהרי"ט סי' מג; ביאור הגר"א יו"ד סי' שלא ס"ק ח)[4]. לדעת הרמב"ם (רמב"ם תרומות א יג) פירות שהנכרי מירחם פטורים מתרומות ומעשרות אפילו מדרבנן, ואפילו כשתחילת גידולם של הפירות היתה ברשות ישראל, והנכרי לקחם מישראל קודם שגדלו שליש גידולם; ולדעת הראב"ד (בהשגות שם) כיון שאין קנין לנכרי, חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן אפילו אם מכר לו הישראל קודם שהביאו שליש. פירות שגדלו ברשות הנכרי, והישראל קנאם ומירחם, אף שחייב הישראל בתרומות ומעשרות, אינו חייב אלא להפרישם ולתת לכהן את התרומה, אבל פטור מלתת את המעשר ללוי ואת תרומת המעשר לכהן (בכורות יא ב; רמב"ם שם יא). הדין שאין קנין לנכרי הוא דוקא בארץ ישראל שהחיוב הוא מן התורה; אבל בסוריא, שכל חיוב תרומות ומעשרות שבה הוא מדרבנן, כולם מודים שיש בה קנין לנכרי להפקיע מחיוב תרומות ומעשרות (גיטין מז א). לפיכך הקונה פירות מן הנכרי בסוריא, בין תלושים בין מחוברים, אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות, אף על פי שמירחם ישראל, פטורים (רמב"ם תרומות א טו). בזמן הזה שחיוב תרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן, יש אומרים שאף בארץ ישראל יש קנין לנכרי, שהרי היא כמו סוריא לענין זה (ספר התרומה הלכות א"י; ביאור הגר"א שלא ס"ק ו וס"ק כח); ויש אומרים שלא הקלו אלא בסוריא, אבל בארץ ישראל, אפילו בזמן הזה שחיובה מדרבנן, אין קנין לנכרי (חזו"א שביעית סי' א, ג). שביעיתיש מי שסובר (כסף משנה שמיטה ד כט, בדעת הרמב"ם) שנכרי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית, לא חלה קדושת שביעית על הפירות, ולכן לא צריך לאכלם כדין פירות שביעית, ואינם חייבים בביעור, שאף על פי שאין קנין לנכרי מכל מקום כל זמן שהקרקע ברשות הנכרי יש קנין לדברי הכל; ויש מי שסוברים (שו"ת מבי"ט ח"א סי' יא, כא, ריז, שלו, וח"ג סי' מה; שו"ת מהרי"ט סי' מג) שעל פי ההלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל, הרי שגם בפירות הגדלות בקרקע הנוכרי יש בהם קדושת שביעית[5]. בזמן הזה, ששביעית לרוב הדעות אינה אלא מדרבנן, יש שכתבו (פאת השולחן סי' טז ס"ק מ; שבת הארץ פי"א) שיש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע משביעית, כמו שמצינו לגבי קנין הנוכרי בסוריא לענין תרומות ומעשרות (ראה לעיל); ויש מי שחולק, שלא הקילו אלא בסוריא ולא בכל מקרה של חיוב דרבנן (חזו"א שביעית סי' א וסי' ג). שאלות אלו נוגעות לדיון ההלכתי לגבי היתר המכירה בשביעית. כלאיםבירושלמי (כלאים ז ג) מבואר שהסוברים שיש קנין לנכרי בארץ ישראל, אין דין כלאים נוהג בשל נוכרי; ואלו הסוברים שיש קנין לנכרי בא"י, יסברו שדין כלאים נוהג גם בשל הנכרי[6]. ערלה וחדשמצינו שלש דעות בעניין זה:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
