|
אין אדם משטה בשעת מיתה הגדרה[1] - אין דרכו של אדם לומר לחברו בשעת מיתה שחייב לו ממון, דרך שחוק כדי לשטות בו, אלא באמת הוא חייב לו שכיב מרע שהודהתבע אדם לשכיב מרע (ראה ערכו) שחייב לו ממון והוא הודה לו, חייבים יורשיו לשלם. ואף על פי שבריא שהודה צריך לומר אתם עדי, ואם לאו יכול לומר לו משטה אני בך ולא כוונתי להודות ברצינות (סנהדרין כט א), מכל מקום בשכיב מרע אין צריך לומר אתם עדי, לפי שאין אדם משטה בשעת מיתה (בבא בתרא קעה א; רמב"ם זכיה ומתנה ח ד; טוש"ע חושן משפט פא ב). וכל שהוא חולה מושכב על מטתו, או שהוא מסוכן, אף על פי שהולך על רגליו, נקרא שעת מיתה לענין זה (בית יוסף חו"מ לב ו; ש"ך חו"מ פא סק"ז). יש שפרשו ששכיב מרע שהודה למרות שחייב לשלם, אין דינו כמלוה בשטר אלא כמלוה על פה, ולכן השומעים אינם יכולים לכתוב שטר על הלואה זו, וגם אם כתבו אין דינו כמלוה בשטר, ויכול לטעון פרעתי (העמק שאלה סט סק"ט, בדעת התוס' בבא בתרא קעה א ד"ה ודברי). ויש שפרשו ששכיב מרע שהודה, אם יכתבו שטר בחייו יחשב כמלוה בשטר ולא יוכל לטעון פרעתי, אבל אם כתבו את השטר רק לאחר מותו אינו נחשב כמלוה בשטר אלא כמלוה על פה (העמק שאלה שם, בדעת השאלתות סט). הבריא השכיב מרע ואמר משטה הייתי בך, נחלקו הפוסקים:
שכיב מרע שהודו לפניוכשם שהשכיב מרע אינו משטה בשעת מיתה, כך אין אחרים משטים בו בשעת מיתה, ולפיכך הוא שתבע לאחרים והודו לו, אף הם אינם יכולים לומר משטים אנו בך (מרדכי סנהדרין רמז תשה; רמ"א פא ב). וכן כשהודה לו הבריא בלי תביעת השכיב מרע, אינו יכול לומר משטה אני בך, שאין דרך בני אדם להשטות עם אדם הנוטה למות (בדק הבית לב מחודשים ז; שו"ע פא כז)[2]. הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
