[איין פפאנע, באקען] (עירובין כח) שלקן או טיגנן איכא בייניהו. (סנהדרין כא) ותקח את המשרת ותצוק לפניו אמר רבי יהודה אמר שמואל מלמד שעשתה לו מיני טיגון. (מנחות נ) אתמר חביתי כ"ג כיצד עושין אותן רבי חייא בר אבא אמר רבי חנינא אופה ואח"כ מטגנה רבי אסי אמר רבי חנינא מטגנה ואח"כ אופה וכו'. (שם קד) א"ר יצחק מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנתה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני ואו' עד א"ל עשה לי מן ה' מיני טיגון פי' סלת מחבת מרחשת חלות ורקיקים. (קידושין מד) א"ל רבי אבין דסמכה הוא א"ל אין כמימי לטוגני פי' זכרון הוא דראוי לסמוך עליו אמר לו כמימי לטיגני היה כלומר כששמעה לאלתר אמרה לי ולא היה רחוק זמן בין שמיעה לאמירה אלא כאדם שמוציא דג מן הים ומטגני. (בירושלמי בפרק מי שמת) ר' זעירא ור' יעקב חמון צלג (צואתא) קם ר' יעקב זרק עליו רוקא אמרו לו חביריו מן ימא לטיגני'. פ"א שם מקום הוא ימי וטיגני קרובין להדדי כלומר אין אדם משקר דסבר כיון דמקום קרוב הוא אתי איניש ומכחישו (א"ב פי' בל' יוני מרחשת ומחבת ומן השם נבנה הפועל גם בנ' חז"ל גם בלשון יוני):