[איינטינקען] (ביצה יח) ומי אית ליה לרב אחא הואיל והתנן (שבת קיא) החושש בשיניו לא יגמע בהן החומץ ורמינן עלה והתניא לא יגמע וכו' עד לא קשיא כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול פי' קודם שטבל פתו בחומץ מגמע ובולע דלא מיחזי כרפואה אלא כשותה אבל לאחר שהטביל פתו בחומץ לא יגמע ובולע דמחזי כרפואה כיון דטביל ביה מאיס לשתייה. פ"א רבא אמר אפילו תימא מגמע ובולע הא דתניא שרי לפני טיבול כלומר קודם אכילה שרי ומתניתין דאסר לגמע ולבלוע לאחר טיבול והוא לאחר אכילה וממאי דטיבול לשון אכיל' הוא דתנן הביאו לפניו מטבל בחזרת ותוב אבל מטבל במיני תרגומא תניא נמי הכי השמש מטבל בבני מעים וטעמא מאי שחומץ קודם אכילה אינו מרפא אבל לאחר אכילה מרפא ומפורש בירושלמי מודין חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה אחר טיבולו שמשלם קרן וחומש שהחומץ מישב את הנפש ודברי רבי וחכמים מפורשים ביום הכפורים. (פסחים קיד) רבי יצחק מטבל בירקי פי' היה אוכל ירקות מן המנחה ולמעלה. (סוכה לו) רבי חנינא מטביל בה ונפק בה פי' חותך חתיכה מן האתרוג ואוכלה והיה יוצא ידי חובתו בנשאר: