1. התחייבות שאדם מקבל על עצמו כלפי חברו, מתוך הנחה מוקדמת שלא יצטרך לבסוף למלא אחר ההתחייבות, כיון שבטוח הוא שיוכל לקיים את התנאי שבאי קיומו תלה את ההתחייבות, כך שאין גמירות דעת בשעת ההתחייבות לקיים את ההתחייבות.
נחלקו תנאים האם "אסמכתא - קניא" וההתחייבות חלה, או ש"אסמכתא - לא קניא" וההתחייבות לא חלה. הלכה ש"אסמכתא - לא קניא".
לדוגמא: מי שפרע את מקצת חובו שהיה חייב לחברו, ומסר המלווה את שטרו ביד שליש, ואמר הלווה לשליש: "אם לא אתן לך את שאר החוב עבור המלווה עד תאריך פלוני, החזר את השטר למלווה ויגבה את כולו, בלי שאנכה ממנו את החלק שפרעתי", אם הגיע הזמן ולא נתן הלווה לשליש את שאר החוב עבור המלווה - לא יתן השליש למלווה את השטר, לפי שהתחייבותו של הלווה אינה אלא "אסמכתא", שכן סומך היה בלבו שיוכל לקיים את התנאי, לפרוע את השטר בזמנו ולא יצטרך לקיים את ההתחייבות, לשלם את כל השטר; ויש מפרשים, שלא התכוון הלווה בהתחייבותו אלא כדי שיסמוך המלווה על הבטחתו שיפרע את השטר בזמנו, אבל לא חשב שישלם שנית מה שכבר שילם, כי סבור היה שוודאי יקיים את תנאו, ותנאי כזה שאינו אלא כדי שיסמוך חברו על דבריו נקרא "אסמכתא", והלכה שאסמכתא - לא קניא, ולכן לא יתן השליש את השטר למלווה.
דוגמא נוספת: המקבל שדה מחברו לעבדה בשכר חלק מסויים מהפירות שתוציא השדה, והתנה המקבל שאם לא יחרוש ולא יזרע ישלם אלף זוז, הרי זו אסמכתא ואינו חייב לשלם לבעל השדה אלא כפי מה שהפסידו - מה שהשדה היתה ראויה לעשות.
2. מקרא שאינו המקור לדין אלא סמך בלבד. יש וחכמים סמכו למקראות דינים שונים מדאורייתא או מדרבנן, על אף שאותם המקראות אינם המקורות שמהם נלמדו אותם הדינים.
לדוגמא: נשים פטורות מן הסוכה מהלכה למשה בסיני, והסמיכו חכמים את פטורן לפסוק: "האזרח" - להוציא את הנשים. וכן: קטן שהגיע לחינוך, אינו חייב במצות ראיה אלא מדרבנן, משום מצות חינוך, והסמיכו חכמים את חיובו לפסוק: "יראה כל זכורך" - לרבות קטן שהגיע לחינוך שחייב בראיה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)

אסמכתא
הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה מבאר, "ולפיכך כשאמרנו שעורין הלכה למשה מסיני הקשינו על זה ואמרנו, איך תאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, והיתה התשובה על זה שהם הלכה למשה מסיני, ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שנזכר". כלומר, חכמים הסמיכו את דיניהם לפסוקים ככלי לזכרון הדינים (ועיין עוד במורה נבוכים חלק ג פרק מג).
כדבריו כתב גם רבי יהודה הלוי ב'כוזרי' (מאמר ג אות עג), "או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם, כאשר שמו פסוק ויצו ה' אלהים על האדם לאמר, סימן לשבע מצות שנצטוו בני נח. ויצו אלו הדינין, ה' ברכת השם, אלהים זו עבודה זרה, על האדם זו שפיכת דמים, לאמר זו גלוי עריות, מכל עץ הגן זה גזל, אכל תאכל זה אבר מן החי. כמה רחוק בין אלו הענינים ובין הפסוק הזה, אך אצל העם קבלה משבע המצות האלה, סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם".
הריטב"א (ראש השנה טז א ד"ה והא דקאמר) מבאר אחרת, לשיטתו האסמכתא היא לא רק כלי לזכרון, "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום".
כדבריו כתב מהר"ל מפראג (באר הגולה באר א פרק א) "ואמרו על זה כי המצוה מדבריהם, רק קרא אסמכתא בעלמא. ורבים טועים שסבורים לומר כי אין לאותה מצוה כלל שום עניין אל התורה באמת, רק שהם עשו למצוה דבר דרש מן התורה כאילו היה זה מליצה בלבד. והאומרים כך טעו, לא הבינו דבריהם, כי חס ושלום שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון ויפוי המליצה, רק כל דבריהם אמת. וכאשר אמרו מנין דבר זה, והביאו ראיה מן המקרא, יש באמת ראיה מן המקרא לדבריהם".
השל"ה הקדוש (חלק תושבע"פ כלל רבנן) מקבל את סברת הרמב"ם במקומות בהם כתוב 'קרא אסמכתא בעלמא היא', אך במקומות בהם כתוב 'מדרבנן וקרא אסמכתא...' הוא מחדש "דהכוונה היא שהדין הזה שחידשו הרבנן הוא, משום שהתבוננו סברא אחת הנרמזת בתורה, ומכח סברא זו חידשו את הדין". יוצא, שהוא 'קצת' מאחד את השיטות.
חידוש בעניין זה מובא בתוס' במסכת עבודה זרה (כב א ד"ה תיפוק) והוא, שלדין דרבנן שיש לו אסמכתא מן התורה יכולה הגמרא לקרוא 'דאורייתא' אפילו שהוא רק מדרבנן. מה שאין כן בדין דרבנן שיש לו אסמכתא מן הנביאים והכתובים לא יקרא לעולם 'דאורייתא' אלא רק דרבנן.
(כתב: ינון קליין)