|
קרבן פסח קרבן פסח הוא קרבן שהצטוו ישראל להקריב בי"ד בניסן בין הערביים, ונאכל בליל ט"ו בחג המצות. ומי שלא הקריבו במועד זה, מקריבו בפסח שני. מעמדו המיוחד של קרבן פסחמיוחד חג הפסח משאר הרגלים, שכן, בחג זה מתאסף קהל גדול מישראל במקדש לחוג את חג החירות. שלא כמו ברגלים אחרים חייבה התורה להביא קרבן מיוחד בפתיחת חג זה - קרבן פסח הנאכל בחבורה. באשר לאדם החדל מלעלות לרגל לקיום המצוה, נאמר בו כי הוא חייב כרת. חג הפסח נזכר בתנ"ך פעמים אחדות בעקבות מאורעות שונים בחיי העם, כגון: פסח מצרים, פסח מדבר[1], פסח חזקיהו[2], פסח יאשיהו[3], פסח שעשו עולי בבל בתחילת ימי בית שני[4] ועוד. אף בדברי חז"ל הוזכרו פסחים מיוחדים, כגון: הפסח בתחילת נשיאותו של הלל הזקן, בו התעורר דיון אודות הקרבת פסח כשחל בשבת[5]. כך מציינים חז"ל את 'פסח מעובים' בשלהי ימי בית שני בימי אגריפס המלך, בו הגיעו המונים רבים לירושלים[6], עוד מציינים חז"ל את 'פסח מעוכים' בו רבתה הצפיפות בעזרה[7], ועוד. דיני הקרבןהקרבן והביקורת ממוםקרבן פסח אינו בא אלא זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים בלבד, שנאמר: "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו"[8]. הלכה מיוחדת נאמרה בקרבן הפסח, שכל הקרבנות, אף שהם כשרים מהיום השמיני, אין מקריבים אותם לכתחילה אלא מיום שלושים והלאה, לא כן באשר לקרבן פסח, שניתן להקריב אותו אף מן היום השמיני והלאה[9]. באשר לביקור הקרבן ממום, מצינו, שבפסח מצרים נאמר: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה"[10], ולמדו חכמים מכאן, שיש לבדוק את הקרבן ממום ארבעה ימים קודם שחיטתו[11]. לאור האמור כתבו הראשונים שהוא הדין בפסח דורות[12]. ויש חולקים הסבורים שאינו טעון ביקור ארבעה ימים קודם[13]. החייבים בקרבןכתבו הראשונים: "מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות... ואחד האיש ואחד האשה חייבין במצוה זו. ומי שביטל מצוה זו... הרי זה חייב כרת"[14]. מצינו שנחלקו תנאים בשאלה, האם אשה חייבת בקרבן הפסח, ויש מי שפוטר את האשה מקרבן זה[15]. להלכה נפסק כדעת התנאים האומרים שהכל חייבים במצווה זו בין האנשים ובין הנשים[16]. העבד דינו כאישה, ולכן, להלכה כשם שהאישה חייבת בקרבן פסח - כך גם העבד חייב[17]. ניתן לצרף את הקטן כאחד המנויים לחבורה ולשחוט עליו את הפסח, ובלבד שיכול לאכול כזית צלי, שנאמר: "איש לפי אכלו"[18], כלומר, כל הראוי לאכילה[19], וכן אמרו חכמים: "שוחט אדם בשביל בנו ובתו הקטנים"[20]. המחשבה בקרבן פסחנאמר בתורה: "ואמרתם זבח פסח הוא"[21], מכאן למדו חכמים, שקרבן פסח מיוחד בדיני המחשבה שבו, והחושב בשעת שחיטת הקרבן לשם קרבן אחר, הרי זה פסול. זאת, שלא כשאר הקדשים, (מלבד קרבן חטאת) שכשרים ואינם מרצים[22]. דין מיוחד נוסף בפסח, שאם חשב בשעת שחיטתו להאכיל ממנו את מי שאינו מנוי עליו, או שאינו ראוי לאכלו, כגון חולה או זקן או טמא, הרי זה פסול[23]. זמן שחיטתומצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות היום, שנאמר: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים"[24], לאור האמור, אם שחט אדם את הקרבן קודם חצות - הקרבן פסול[25]. יש מן התנאים האומר, שקרבן הפסח קרב כל היום, ואין הלכה כדבריו[26]. בשונה משאר כל הקרבנות, קרבן הפסח נשחט לאחר תמיד של בין הערביים[27], ונחלקו תנאים בשאלה, האם נשחט קודם הקטרת הקטורת של בין הערביים והדלקת הנרות, או לאחריהם[28]. בשאלה זו נחלקו אף הראשונים להלכה: יש שכתבו שקרבן הפסח נשחט לאחר הקרבת התמיד, כלומר, אחר הקטרת הקטורת והדלקת הנרות[29], ויש שכתבו, שהפסח נשחט קודם לקטורת ולנרות[30]. באשר לזמן המדויק לשחיטתו, מצינו שינוי בהתאם ליום בו חל הפסח; כאשר ארבעה עשר חל ביום חול או בשבת, נשחט התמיד בשעה השביעית ומחצה[31], כשעה וחצי לאחר חצות היום, בהתאם לכך מתחילים בהקרבת הפסח שעה לאחר מכן, כלומר, בשעה שמונה ומחצה[32]. לעומת זאת, כאשר חל ארבעה עשר ביום שישי, מקריבים את התמיד כחצי שעה לאחר חצות, ואת הפסח כשעה לאחר מכן בשעה השביעית ומחצה, זאת, כדי לאפשר מרווח זמן לצליית הקרבן מבעוד יום בטרם תכנס השבת[33]. אדם ששחט את הפסח אחר חצות בטרם הוקרב התמיד, אם עדיין לא זרק את דם הפסח, ימתין הכהן וינדנד את הכלי שבו דם הקרבן כדי שלא יקרש, ויזרוק אותו לאחר שיישחט התמיד. בדיעבד, אם זרק את הדם קודם הקרבת התמיד, הפסח כשר[34]. איסורים מיוחדים הקשורים בהקרבת הקרבןאיסור מלאכה בשעת ההקרבהעשיית מלאכה בערב הפסח לאחר חצות אסורה מן הדין[35]. בתלמוד הירושלמי ביארו שאיסור זה הוא מפני שזהו זמן הבאת הקרבן, ש"אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב"[36], והבינו ראשונים, שלדעת הירושלמי זהו איסור מן התורה[37], ויש שנראה מדבריהם שזהו איסור מדרבנן[38]. רוב הראשונים סוברים שאיסור זה קיים גם לאחר החורבן[39]. איסור שחיטה על החמץנאמר בתורה: "לא תשחט על חמץ דם זבחי"[40], מכאן שאסור לשחוט את הפסח כאשר יש כזית חמץ ברשותו של אדם[41]. וכתבו הראשונים: "בעת שחיטת הפסח בין הערביים, לא יהיה ברשותו [של אדם] חמץ; לא אצל הזורק, ולא אצל השוחט, ולא אצל המקטיר, ולא אצל אחד מבני החבורה, וכל מי שהיה אצלו חמץ מהם בעת ההיא לוקה"[42]. אם נשחט הפסח על החמץ - הקרבן כשר[43], וכן נקטו הראשונים להלכה[44], אך יש שפסלוהו[45]. האיסור נאמר במיוחד על שוחט הקרבן ועל הזורק את דמו אם יש ברשותו חמץ[46]. נחלקו תנאים בשאלה, האם גם המקטיר עובר על האיסור[47], ולהלכה פסקו הראשונים שאף המקטיר עובר[48]. המקבל והמוליך את הדם אינם עוברים באיסור זה[49], אך יש מן הראשונים שכתבו שכל העוסקים בדם בכלל האיסור, גם המקבל והמוליך[50]. חיובם של השוחט והזורק הוא גם כאשר החמץ אינו שייך להם אלא לאחד מבני החבורה[51]. ונחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שכאשר יש לאחד מבני החבורה חמץ, גם שאר בני החבורה עוברים על האיסור[52], ויש אומרים שהאיסור אינו אלא על הכהנים העובדים[53]. ויש שסוברים שהאיסור רק על מי שהחזיק חמץ ברשותו בזמן העבודה[54]. נחלקו אמוראים היכן צריך להיות החמץ הגורם לאיסור: יש אומרים "עד שיהא עמו בעזרה", שאם לא כן אינו עובר עליו[55], ויש סוברים שהאיסור חל כאשר החמץ בכל מקום שהוא[56], ויש שכתבו, שהחיוב הוא על חמץ שבכל ירושלים[57]. סדר ההקרבהמעמד הקרבת הפסח מתואר בדברי חז"ל לפרטיו. להקרבה היו שלבים אחדים, חלק מהם נעשה על ידי הכהנים בעבודתם, וחלק הוטל על קהל המקריבים, כדלהלן: שלוש כיתותהפסח נשחט בשלוש כיתות בזו אחר זו, שנאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל"[58] – 'קהל' ו'עדה' ו'ישראל'[59], ואין כת פחות משלושים איש[60]. הלכה זו מיוחדת בקרבן פסח, ולכתחילה אין לשחוט את הקרבן אלא אם כן יש שלוש כיתות בעת ההקרבה[61], שכן, קרבן פסח מוגדר כ"קרבן יחיד כעין קרבן ציבור"[62]. לאור האמור, אין לעשותו לכתחילה אלא בקבוצה המייצגת את כלל ישראל[63], אולם בדיעבד אם לא היו חמישים איש ושלש כיתות בעת ההקרבה הקרבן כשר. כמו כן אם לא התחלקו לכיתות, ושחטו כולם בבת אחת, הפסח כשר[64]. קריאת ההלל במעמד ההקרבהלאחר שנכנסה הכת הראשונה והתמלאה העזרה, נועלים את דלתות העזרה וניגשים לשחיטת הפסח[65]. בזמן השחיטה קוראים את ההלל, וכן דרשו חכמים: "אפשר ישראל שוחטים את פסחיהם... ואין אומרים שירה?!"[66] הלויים העומדים על הדוכן הם שהיו קוראים את ההלל[67], ומפורש בכתוב: "וישחטו הפסח... והמשוררים בני אסף על מעמדם כמצות דויד"[68], וכן כתבו ראשונים להלכה[69]. עם זאת יש שכתבו, שכל ישראל שבעזרה קוראים את ההלל יחד עם הלויים[70]. ויש שכתבו, שהעם קוראים ראשי פרקים אחרי הלויים כדרך שעונים הקהל אחרי שליח הציבור[71]. על כל קריאה וקריאה של ההלל תוקעים הכהנים שלוש תקיעות בחצוצרות - תקיעה תרועה ותקיעה[72]. אם גמרו את ההלל וטרם הסתיימה הקרבת הפסח - קראו בשנייה, ואם סיימו גם בפעם השנייה - קראו בשלישית, אך מעולם לא קרה שקראו בשלישית מפני שהיו כהנים רבים וזריזים במלאכתם[73]. הולכת הדםלאחר השחיטה קיבלו הכהנים את הדם והוליכו אותו למזבח, ונאמר במשנה, שהכהן המקבל את הדם אינו מוליך את הדם למזבח, אלא נותנו לחברו וחברו לחברו בשורה, עד שיגיע אצל הכהן הקרוב אצל המזבח, זאת, כדי שיתעסקו רבים במצווה[74]. סיבה נוספת, כיון שהעזרה היתה מלאה במקריבים ובקרבנות, בשיטה זו התנהלה העבודה במהירות למרות הצפיפות[75]. משום כך, העמידו את הכהנים בעזרה שורות שורות ובידיהם בזיכים, וכל כהן היה מקבל מזרק מלא מהכהן הקודם לו בשורה, ומחזיר לו מזרק ריק שקיבל מהכהן שלפניו[76]. עוד מתואר במשנה, שלכל שורה היו מזרקי כסף או מזרקי זהב לנוי. הלכה היא, שלבזיכים לא יהיו שוליים שטוחים, כדי שלא יניחום הכהנים על הרצפה ויקרש הדם[77]. זריקת הדםנחלקו תנאים באשר לזריקת דם הקרבן: יש אומרים שדם קרבן הפסח טעון שפיכה אחת כנגד היסוד, כלומר הכהן שופך את דמו בנחת מקרוב על קיר המזבח שיש תחתיו יסוד, והדם ניגר מן הקיר אל היסוד[78]. ויש אומרים שדם הפסח ניתן דווקא בזריקה אל קיר המזבח שיש תחתיו יסוד[79]. להלכה נחלקו ראשונים בדבר, יש שפסקו שדם הפסח בשפיכה[80], ויש שפסקו - בזריקה[81]. בתוספתא משמע שמתן דמם של קרבנות אלו אינו צריך להיות בקרן, כלומר באחת הפינות שבבסיס המזבח[82], וכך דעת כמה מן הראשונים, ולדעתם הנותן בקרן בשני צדדיה עובר ב'בל תוסיף'[83]. לעומת זאת יש ראשונים שכתבו שהנתינה תהיה בקרן דווקא[84]. ההפשט, והקטרת האימוריםלאחר זריקת הדם תולים את הקרבן על גבי אונקליות של ברזל שהיו קבועים בכותלי העזרה[85] ובעמודים[86] לצורך הפשטת העור מן הקרבן. מי שלא מצא מקום פנוי היה תולה את הפסח על מקלות דקים וחלקים אותם היו מניחים על כתפי שני אנשים[87]. לאחר ההפשט קורעים את בטן הקרבן, מוציאים את בני המעיים וממחים אותם מן הפרש, זאת, כדי - "שלא יהא נראה כנוטל אימורים מתוך זבח מנוול"[88], ומסתבר שהפרש הושלך למערכת ניקוז שפעלה בעזרה[89]. לאחר ניקוי הקרבן מוציאים את אימוריו ונותנם בכלי הנקרא מגס, מולחים אותם ומקטירים אותם על המזבח[90]. אימורי כל זבח מקטיר הכהן בפני עצמם[91], ואם התערבו עם אימורים אחרים, מקטיר הכל יחד[92]. ניקוי העזרה לאחר מעמד ההקרבהלאחר השלמת הקרבת קרבן הפסח, היו הכהנים מדיחים את העזרה. הדחה זו נעשתה בין כשערב פסח חל בחול, ובין כשחל בשבת, מפני שאין שבות במקדש[93]. אמרו חכמים: "כיצד מדיחין את העזרה? - פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים, עד שנעשית נקייה כחלב"[94], כלומר, היו סותמים את מוצא המים מן העזרה, מציפים אותה במים, ולאחר מכן גורפים את המים ומנקים את כולה עד שחזרה להיות נקיה כשהיתה[95]. קרבן פסח דוחה את השבתנאמר בתורה: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו"[96], מכאן למדו חכמים, שמועד ההקרבה קבוע והפסח דוחה את השבת[97]. ממילא, שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו - כולם דוחים את השבת[98]. לדעת ר' אליעזר גם פעולות שהיה ניתן לעשותן קודם השבת, כגון, הרכבת הפסח והבאתו מחוץ לתחום, דוחות את השבת, וחכמים חולקים[99], והלכה כחכמים[100]. אף צלייתו והדחת קרביו אינם דוחים את השבת שהרי אפשר לעשותם לאחר השבת. היתה על הבהמה יבלת הפוסלת את הקרבן משום מום, אם יכול לחתוך אותה בידו – חותך, ואם לאו - אינו רשאי לחתוך בכלי, שכן, יש בדבר איסור תורה, וזו מלאכה שאפשר לעשותה קודם השבת. מאידך, אם היתה היבלת יבשה רשאי לחתוך אפילו בכלי, מפני שאין איסור תורה בדבר ואין שבות במקדש[101]. כשחל ארבעה עשר בשבת, שאי אפשר לטלטל את הפסח מהר הבית לירושלים, הנהיגו, שהכת הראשונה יוצאת להר הבית, הכת השניה - יושבת בחיל, והכת השלישית - עומדת במקומה בעזרה עד צאת השבת[102]. בני החבורה הנימנים על הפסח:נאמר בתורה "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות, איש לפי אוכלו תכוסו על השה"[103], ודרשו חכמים: "'במכסת' – מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו", כלומר, יש להימנות על הפסח כדין[104]. לאור האמור, אם שחט שלא למנוייו - הפסח פסול, שכן נאמר 'תכוסו' – שנה עליו הכתוב לעכב[105]. הלכה היא, שאין הגבלה במניין האנשים הרשאים להימנות על הפסח, כל עוד יש לכל אחד מבני החבורה כזית לאכילה לכל הפחות[106]. נחלקו תנאים במשנה, האם ניתן לשחוט את הפסח עבור אדם יחיד[107]. להלכה נפסק, שאדם יחיד אשר שחט את הפסח לעצמו – הפסח כשר בדיעבד, ובלבד שיכול לאכול את כולו[108], ויש אומרים שדי אם יאכל כזית ממנו[109]. עם זאת לכתחילה ראוי שלא לשחוט את הפסח על היחיד, שנאמר: "יעשו אותו"[110]. לפיכך מתאספים עולי הרגל חבורות חבורות להימנות על קרבן הפסח, ואלו הנימנים על הפסח נקראים 'בני חבורה'[111]. הלכה היא, שניתן להימנות על הפסח עד שישחט[112]. באשר לביטול המינוי נחלקו תנאים: ר' שמעון אומר: נימנים עד שיזרק הדם, וחכמים אומרים: עד שישחט[113]. הלכה כחכמים, ולכן נמנים ומושכים את ידיהם ממנו עד שישחט, נשחט – אינו יכול למשוך את ידו[114]. צלייתולאחר הקרבת הפסח כל אחד ואחד נוטל את פסחו והולך למקומו בירושלים לצלות את הפסח בתנורי פסחים כדי לאוכלו בערב[115]. נאמר בתורה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש"[116], וכן נאמר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש"[117], מכאן, שאין אוכלים את בשר הפסח אלא צלי, ואם אכלו אותו נא או מבושל עובר בלאו[118]. 'נא' שנאסר, הוא הבשר שהתחיל לצלות ממנו מעט, אבל אם אכל בשר חי, אינו לוקה[119]. 'מבושל' שנאסר, הוא הבשר שהתבשל בין במים ובין בשאר משקים[120]. כיצד צולים אותו? - מביאים שפוד של רימון, שאין מים יוצאים ממנו כשהוא מתחמם, ותוחבו לתוך פיו עד אחוריו, ותולה אותו בתוך התנור באופן שהאש צולה את הבשר היטב[121]. אין לצלות את הפסח בשפוד של מתכת משום שחומו צולה את הפסח שלא מחמת האש[122]. יש אומרים שההלכה, לפיה יש לקחת שפוד של רימון דווקא, היא מדרבנן[123], ממילא, אין זו אלא מצווה מן המובחר בלבד, ולכתחילה אפשר להשתמש גם בשאר עצים[124]. עם זאת, יש מן הראשונים שאוסרים להשתמש בשאר עצים מלבד עץ רימון[125]. אין צולים את הפסח על גבי כלים, בין כלי אבן ובין כלי מתכות, אבל אם היה כלי מנוקב, שהאש נכנסת דרך נקביו הרבים, מותר[126], אך לדעת רוב הראשונים גם בזה צריך להקפיד שבשר הקרבן לא יגע בברזל[127]. יש אומרים שהדרך הנכונה היא לחתוך את כרעיו ולהוציא את בני מעיו, וצולה אותם בתוך גוף הבהמה[128], לקיים מה שנאמר: "ראשו על כרעיו ועל קרבו"[129]. להלכה נפסק, שצולה אותם יחד עמו בתנור, כשבני המעיים לצד גוף הקרבן כדי שלא יתבשלו בתוכו[130]. בעניין זה יש מי שאומר, שצריך שבני המעיים יהיו יחד עם הקרבן באותו שפוד[131]. אין צולים שני פסחים כאחד בתנור אחד שמא יתחלפו הקרבנות, או שמא יתנו טעם של זה בזה, ונמצא שהפסח נאכל שלא למנוייו[132].
אכילת בשר הפסחמצות עשה לאכול כזית מבשר הפסח בליל ט"ו בניסן, שנאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה"[133]. מיוחד קרבן פסח מכל שאר הקרבנות, שעיקר מצות הקרבן - באכילתו, עד שאמרו חכמים, שהפסח "לא בא מתחילתו אלא לאכילה"[134]. כל האוכל מבשר הפסח מברך: "אשר קידשנו במצותיו וציונו על אכילת הפסח"[135]. נאמר בתוספתא: "חגיגה הבאה עמו[136], היא נאכלת תחילה, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע"[137]. דעת ראשונים רבים היא, שהאכילה על השובע פירושה, שיש לאכול את הפסח לאחר ששבע מאכילת החגיגה, ושאסור לאכול שום דבר אחר הפסח. משמעות דין זה, שיש לאכול את הפסח לקינוח סעודה מפני חשיבותו[138], "ופסח נאכל על השובע... ככתוב - 'למשחה', שהמלכים אוכלים בשר צלי בקינוח סעודה, לכך נאכל [הפסח בסוף] על השובע"[139]. אולם יש הסוברים שהמצוה היא לשבוע מן הפסח עצמו, וכך כתבו: "מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר, אוכל מהן תחילה, ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו"[140], ולאחר מכן אוכל פסח בסיום הסעודה כדי להשאיר טעם פסח בפיו[141]. לשיטה זו אכילת הפסח נעשית בשתי פעמים, אחת בתוך הסעודה, מיד לאחר החגיגה, והיא האכילה 'על השובע', והשנייה בסוף הסעודה כדי שיהיה טעם הפסח בפיו[142]. ישנה דעה בירושלמי, שהסיבה שהפסח נאכל על השובע מטרתה, כדי שלא יבוא אדם, מתוך שהוא רעב, לידי שבירת עצם[143]. לפי טעם זה, יש מהראשונים שפירש, שאכילה על השובע היא מצוה מדרבנן[144]. יש מהראשונים שכתבו שהאכילה על השובע היא מצוה כללית, ולא רק בפסח, אלא: "חובת כל הקרבנות ככתוב: 'למשחה' - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים"[145]. להלכה כתבו הראשונים, שאכילה על השובע היא "מצוה מן המובחר"[146]. זמן אכילתושלא כשאר הקרבנות, אין הפסח נאכל אלא בלילה[147]. נחלקו תנאים באשר למשך זמן אכילת הפסח, יש מן התנאים הסוברים שהפסח נאכל עד חצות בלבד, ויש סוברים שהפסח נאכל מן התורה עד הבוקר[148]. להלכה נחלקו הראשונים: רבים מן הראשונים סבורים שנאכל עד חצות[149], ואילו רבים אחרים קובעים להלכה שמן התורה נאכל הקרבן עד הבוקר[150]. לכל הדעות אם הותיר מן הבשר עד הבוקר עובר על איסור נותר וחייב לשרוף את הנותר, ולכן ישתדל אדם שלא יותיר מבשר הפסח עד הבוקר ואם הותיר אינו לוקה מפני שהוא לאו הניתק לעשה[151]. ההלל בשעת אכילתוהפסח טעון הלל לא רק בהקרבתו אלא גם באכילתו, חז"ל סמכו זאת על הפסוק בישעיהו: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג"[152], מכאן שבליל הפסח, שאליו כיון הנביא באומרו - "ליל התקדש חג", אומרים שירה[153]. השירה וההלל בירושלים בליל הפסח בחצות היו פסגת השמחה, מפני שחצות ליל הפסח היא שעת סיום אכילת הקרבן. לפי המתואר בתלמוד, יצאו בשעה זו כל החוגגים מן הבתים ומן החבורות שאכלו בהם, התקהלו ברחובות ועל הגגות מול פני המקדש כדי לשיר את ההלל[154]. פתגם ידוע הוא בפי החוגגים: "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא"[155], כלומר, כזית מן הפסח וההלל בסיום ההגדה - שוברים כביכול את גגות ירושלים. הוצאת בשר הפסח מן הבית ומן החבורהנאמר בתורה על קרבן הפסח: "בבית אחד יאכל, לא תוציא מן הבשר חוצה"[156]. ודרשו חכמים: "אין לי אלא מבית לבית, מחבורה לחבורה מניין [שאסור להוציא]? תלמוד לומר 'חוצה' - חוץ לאכילתו"[157]. נחלקו תנאים בפירוש פסוק אחר האומר: "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם"[158], לדעת ר' יהודה פירוש הפסוק הוא, שפסח אחד נאכל בשתי חבורות, אבל אדם אחד לא יכול לאכול בשני מקומות. מאידך, לדעת ר' שמעון, אדם אחד יכול לאכול בשני מקומות אבל לא בשתי חבורות[159]. ההיתר לחלק את הפסח לשתי חבורות, לדעת ר' יהודה, הוא בחלוקה מלכתחילה, אבל אסור להעביר מזו לזו לאחר שחילקו את הפסח[160]. לדעת ר' שמעון נראה שההיתר הוא לכל החבורה לעבור מבית לבית מאחר שהחבורה עוברת בשלמותה, וזו הכוונה "על הבתים אשר יאכלו", וכן אמרו חכמים בתוספתא: "ר' שמעון אומר: הרי שהיו יושבים ואוכלים, וראו נחש או עקרב, עוקרים אלו את פסחיהן ואוכלים אותו במקום אחר, שנאמר: 'על הבתים אשר יאכלו אותו בהם'"[161]. להלכה כתבו הראשונים כר' יהודה, שאין להוציא בשר מחבורה לחבורה[162]. עם זאת, למדו חכמים, שהמוציא את הפסח מחבורה לחבורה חייב, רק כאשר תהיה עקירת הבשר מחבורה אחת והנחתו בחבורה שניה. זאת, בדומה לאיסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, שכן, בשניהם נאמרה לשון 'הוצאה'[163]. בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, נפסל, ואסור באכילה כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה, וכבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים[164]. איסור שבירת עצםנאמר בתורה: "ועצם לא תשברו בו"[165], מכאן, שהשובר עצם מן הקרבן עובר על איסור תורה[166]. הלכה היא, שאיסור זה לא נאמר אלא בפסח שבא בטהרה - כשישראל טהורים - לא כן בפסח הבא בטומאה, שהשובר בו עצם אינו לוקה[167]. כמו כן, קרבן פסח שנטמא ונפסל לאכילה, אם שבר בו עצם אינו חייב[168]. אין חייבים אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בו כזית מוח, אולם אם אין בו בשר ומוח - פטור[169]. השובר את העצם חייב, בין אם שבר בליל ט"ו או מבעוד יום[170], או אם שבר כמה ימים לאחר הפסח[171], ולכן שורפים את עצמות הפסח יחד עם הנותר, כדי שלא יבואו לידי שבירת העצם[172]. אם יצא אחד מאברי הקרבן השלם מחוץ לירושלים, הלכה היא שנפסל האבר ביוצא, לפיכך, חותך את הבשר שבחוץ עד שמגיע לעצם, ומקלף את הבשר עד הפרק ומפרקו[173]. גם כשאוכל את הפסח רשאי לאכול ולפרקו בפרקים שבין העצמות[174]. האסורים באכילת הקרבןאין להאכיל קרבן פסח לגוי, למשומד לעבודה זרה, לגר תושב, לשכיר, ואם האכילום עובר בלא תעשה אבל אינו לוקה[175]. ערל* שאכל כזית מבשר הפסח - לוקה[176], וכן כל אדם מישראל שלא מל אפילו אחד מבניו ושחט את הפסח או אכל ממנו עובר בלאו[177]. פסח הבא בטומאה: אם היו רוב הקהל או רוב הכהנים טמאי מת, או שהיו כלי השרת טמאים בטומאת מת, מקריבים את הפסח בטומאה, מפני שהטומאה דחויה בציבור. מאידך, אם היו מיעוט הקהל טמאים, אותם טמאים אינם מקריבים את הפסח בארבעה עשר בניסן אלא נדחים לפסח שני, וכלשון חז"ל: "יחידים נדחים ואין הציבור נדחה"[178]. באשר לאכילת קרבן פסח למי שנטמא, כתבו הראשונים: "פסח שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת [כשנטמא רוב הציבור] שנדחית להם הטומאה הזאת. [ולא רק טמא מת רשאי לאכול מן הקרבן אלא גם] לכיוצא בהן מטמאי מגע טומאות [כגון, אנשים שנמנו על הקרבן, אך נטמאו בשרץ לאחר שחיטת הקרבן]. אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהן מגופן, כגון, זבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים - לא יאכלו ממנו ואם אכלו פטורין"[179]. קרבן שנטמאקרבן פסח שנטמא שלם או רובו, שורפים אותו לפני הבירה* מעצי המערכה, כדי לבייש את מי שפשע בשמירה על הקרבן[180]. ותנאי בית דין הוא, שניתן להשתמש בעצי המערכה לצורך זה ואין בכך מעילה[181]. ואם נטמא מיעוטו, או שנעשה נותר*, שורפים אותו ישראל בחצרותיהם או בגגותיהם מעצי עצמם[182]. דין זה נאמר בתושב ירושלים, אבל מי שעלה לרגל ואינו תושב ירושלים הותר לו לשרוף במקדש[183], ויש אומרים שזה דווקא אם כבר יצא לדרך[184]. קרבן פסח בזמן הזההלכה היא ש"מקריבים אף על פי שאין בית"[185], וממילא חובה להקריב קרבן פסח על המזבח אף על פי שאין ההיכל בנוי[186]. יש מן האחרונים שהביאו מקורות, שקרבן פסח הוקרב בתקופה מסוימת אף לאחר חורבן בית שני[187], עם זאת, יש שהעירו שאין הראיות מוכרחות[188]. ר' אשתורי הפרחי בעל ה'כפתור ופרח' כותב בספרו, שהיו נסיונות בתקופתו לחידוש העבודה במקדש, ובלשונו: "רבנו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה"[189]. בעת החדשה עסקו בנושא זה הרב צבי הירש קלישר בספרו 'דרישת ציון', כן עסקו בכך חכמי ישראל אחרים[190]. בעקבות ראשונים ואחרונים שעסקו בשאלת חידוש העבודה, הוקם ב'מכון המקדש' בית מדרש לכהנים 'נזר הקודש', ואחד הנושאים שנלמדו הרי זה חידוש הקרבת קרבן פסח בזמן הזה. בהתאם לכך הוכנו בגדי כהונה, ולמעלה מארבעים כהנים רכשו בגדי כהונה כמידתם, כשהם מוכנים לקראת ההקרבה. במכון הוכנו כיור, ומזבח שניתן להעבירם להר הבית, כן הוכנו מזרקים וכלי שרת אחרים. זה שנים אחדות שמתקיים תרגיל של כהנים סמוך לחג הפסח, בו נלמדות הלכות קרבן פסח בעיקר הצד המעשי, כגון: השחיטה, הקבלה, מסירת המזרק מכהן לכהן, ההפשט, הניקור, הקרבת האימורים על אש המערכה, התקיעה בחצוצרות, שירת הלויים וההלל, וצליית הקרבן בשלמותו על שפוד של רימון בתנור פסחים. יתן ה' ונזכה לראות כהנים בעבודתם, וישראל עולים לחגוג את הפסח בחצרות הקודש במהרה אמן.
תירגול הקרבת קרבן פסח בתמונה נראה תרגול הקרבת קרבן פסח שהתקיים בשנת תשע"ד, על ידי כהנים מבית המדרש לכהנים ב'מכון המקדש'. הכהנים נראים כשהם מוסרים את המזרקים זה לזה, והקרוב למזבח שופך את הדם אל קיר המזבח, ומשם נשפך הדם ליסוד. (חסר תמונה) מעולם המחשבהאיסור שבירת עצם – טעם המצוהנאמר בתורה: "ועצם לא תשברו בו", טעמים שונים נאמרו במצוה זו: א. האכילה ללא שבירה באה להזכיר את החיפזון, שכן דרך הממהרים לצאת לדרכם, אוכלים רק מן הבשר הגלוי לעיניהם ואינם שוברים עצמות[191]. ב. כתבו הראשונים: "משרשי המצוה... שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים – 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'... ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם... דע! כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו... אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות... מיד ינטה אל הטוב... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות... ועל כן אמרו חכמים: 'רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות'... להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד"[192]. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
