סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

וקולחי כרוב, ודלעת יונית – כרוב

 

"... שהיה רבי מאיר אומר: כל שדרכו לימנות מקדש, וחכמים אומרים: אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד, רבי עקיבא אומר: שבעה; אלו הן: אגוזי פרך, ורמוני בדן, וחביות סתומות, וחלפי תרדין, וקולחי כרוב, ודלעת יונית" (יבמות, פא ע"ב).

פירוש: ... שֶׁהָיָה ר' מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת, שהוא דבר חשוב לעצמו, שאינו נמכר במשקל או בכמויות גדולות, אלא כל פרט ממנו נמנה מְקַדֵּשׁ, ופוסל את הכל, ואינו בטל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בשל אי-התבטלותם, אֶלָּא שִׁשָּׁה דְּבָרִים בִּלְבַד. ר' עֲקִיבָא אוֹמֵר: שִׁבְעָה. אֵלּוּ הֵן הדברים שאינם בטלים, מפני שהם חשובים כשלעצמם: אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, וְרִמּוֹנֵי המקום בָדָן, וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת של יין, וְחִלְפֵי תְרָדִין מיני תרד מיוחדים, וְקוֹלָחֵי (גבעולי) כְרוּב, וּדְלַעַת יְוָנִית (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: כרוב עלים   שם באנגלית:  Kale    שם מדעי:  Brassica oleracea var. Acephala

שם נרדף במקורות: קולסי כרוב   


נושא מרכזי: מהו כרוב בלשון חז"ל ומה חשיבותם של קולחי כרוב?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכרוב הקש/י כאן.

 

כמבוא לקביעת זהותם של קולחי הכרוב עלינו לברר מהו הכרוב בספרות חז"ל? הכרוב המוכר לנו הוא ירק ממשפחת המצליבים שעבר סלקציה לכיוונים שונים שתוצאתה היא זנים חקלאים מגוונים השונים מאד זה מזה לא רק בצורתם אלא גם בחלק הנאכל בהם. בכרוב העלים (kale) (תמונה 1), כרוב ראש (cabbage) (תמונה 2) וכרוב הניצנים (brussels sprout) נאכלים העלים ואילו בכרובית (Cauliflower) (תמונה 3) ובברוקולי (תמונה 4) נאכלת התפרחת. בכרוב הקלח (קולורבי) (תמונה 5) נאכל הגבעול לפני התקשותו.

רוב המפרשים לא תירגמו את השם כרוב וייתכן משום שהוא היה ידוע לכל. הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"א מ"ג) על פי מהדורת "זכר חנוך" כתב "ידוע".יוצאים מן הכלל הם למשל הרס"ג(1) שתירגם לערבית "אלכרנב" (كرنب) וכך אולי גם הרמב"ם (כלאים, שם) במהדורת הרב קאפח. ח. י. קאהוט סבר שמקור השם הוא ביוונית χραμβη (crambe) ורומית. אמנם ההגדרה של הכרוב כמין הביולוגי הנקרא בשם זה בימינו ברורה למדי אך לגבי הזן הספציפי קיימת מחלוקת. כל המילונים מזהים את ירק זה כזן Brassica oleracea Var. Capitata שהוא "כרוב הראש". ייתכן שכך סבר גם הריבמ"ץ (ערלה, פ"ג מ"ז) שפירש: "וקולסי אכרוב. לעז קושטו". לאור העובדה שלעז זה נראה חסר משמעות ייתכן וקיים כאן שיבוש וצ"ל "קופטו" כלומר Capitata. ייתכן וכך פירש גם בעל "תפארת ישראל" (יכין, כלאים, שם): "והכרוב. קרויט". השם Krout בגרמנית מתייחס בעיקר ל"כרוב ראש".

הצעה נוספת מופיעה בפירושו של רבי נתן אב הישיבה והיא Brassica caulorapa כלומר "כרוב גבעול" שהוא הקולורבי. י. פליקס (כנראה בעקבות תאורו של לעף) מזהה את הכרוב עם הזן Brassica oleracea Var. acephala שהוא כרוב העלים. התמונה בספרו של דיוסקורידס מתארת עלים פרוסים לצדדים ככרוב עלים ולא כרוב ראש. גם לדעת ז. עמר השם "כרנב" מתייחס בדרך כלל לכרוב העלים ולא לכרוב הראש אם כי עשוי לכלול גם אותו. לדעת י. פליקס כרוב הראש נקרא בלשון המשנה (כלאים, פ"א מ"ג) תרובדור(2) וזן זה מותר בהכלאה עם כרוב העלים: "הלפת והנפוץ והכרוב התרובתור התרדים והלעונים אינם כלאים זה בזה וכו'". בערוך מובא תאור של התרובתור: "והוא קבוץ ואין העלים נפרדים". תאור זה הולם היטב את כרוב הראש שעליו חופים זה את זה(3). אם אכן התובתור הוא כרוב הראש אין זה מפתיע שהוא מותר בהכלאה עם כרוב העלים שהרי שניהם שייכים למין ביולוגי משותף.

מתאורי הכרוב בספרות חז"ל משתמע שהכרוב היה כרוב העלים (ראו ב"הרחבה") בעל הגבעול המפותח (קלח) שבראשו צמחה שושנת עלים (ראו בתמונה 1). זן זה נקרא ברומית "קאוליס" ובלשון המשנה קולסי כרוב. הגרסה בגמרא שלפנינו היא "קולחי כרוב" אך נראה שמדובר בחילופי גירסאות שהרי במשנה בערלה (שם) ובכת"י נכתב "קולסי" ולא "קולחי". בתשובות הגאונים (הרכבי, סי' לג) אנו מוצאים: "דקולסא גברה. פתרון קולסא בדי תרדין ובדי כרוב שמהן עלין יוצאין ונקרא בלשון הזה קולסי כרוב וקולסי תרדין". בכרוב העלים נאכלו הן העלים והן הגבעול שנקרא, לדעת י. פליקס, בלשון המשנה "אספרגוס" (ראו עוד ב"הרחבה"). רמז לזהות זן הכרוב עשוי להיות תיאור אופן אכילתו המובא בגמרא בברכות (לח ע"ב): "דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו רב: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה; ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו עולא משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו; ואני אומר: כל שתחלתו בורא פרי האדמה, שלקו שהכל נהיה בדברו; וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו, שלקו בורא פרי האדמה. בשלמא כל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא וכו'". מדברי הגמרא משתמע שהדרך הראויה לאכול את הכרוב היא רק לאחר בשולו ולכן באכילתו חי ברכתו "שהכל". דבר זה סביר מאד בהתייחס לגבעול הקשה ואולי גם ביחס לעלים של הזן "כרוב עלים"(4). קשה יותר ליישם את דברי הגמרא לזן "כרוב ראש" שעליו נאכלים בדרך כלל חיים.

כרוב העלים היה גדול בהשוואה למיני ירק אחרים ומכאן נבעה חשיבותו שבאה לידי ביטוי במשנה: "... אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ... ואלו הם אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית וכו' (ערלה, פ"ג מ"ז). לכל המנויים ברשימה יש חשיבות מיוחדת בגלל גודלם, ערכם או טיבם. מפרש הר"ש (שם): "קולסי כרוב - כרובים גדולים הן ועלין שלהן". כך מצאנו גם ברא"ש (שם): "קולסי כרוב - הן קלחי כרוב של ארץ ישראל שהיו גדולים כדאיתא בפרק בתרא דכתובות". הרא"ש רומז לסיפור המובא בכתובות (קיא ע"ב): "אמר ר"ש בן תחליפא: קלח של כרוב הניח לנו אבא, והיינו עולים ויורדים בו בסולם". אמנם ייתכן ויש בסיפור זה משום גוזמה אך ככלל הוא מבטא את גודלו של הכרוב הארצישראלי. רע"ב (שם) מוסיף סיבה נוספת לחשיבות הכרוב והוא טיבו: "קלסי כרוב - קלחי כרוב שבארץ ישראל, שהם גדולים וטובים". כבדרך אגב אנו לומדים מדברי המפרשים שייחודם של קולסי הכרוב, לעניין ביטול ברוב, מוגבל דווקא לא"י.

גודלם יוצא הדופן של קולסי הכרוב עשוי להאיר את שיטת רבי עקיבא (שבת, פ"ח מ"ה) הסובר שכמות הזבל שחייבים על הוצאתה בשבת היא כדי לזבל קלח של כרוב: "זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר"ע". כפי שראינו עד עתה הרי שהכרוב הוא צמח גדול במיוחד ולכן גם חשוב. מכאן נלמד שרבי עקיבא מיקל בהשוואה לחכמים ויש להוציא כמות גדולה יותר של זבל, על מנת להתחייב. לחכמים די בכמות המספיקה לזבל צמח קטן יותר ככרישה על מנת להתחייב (על הכרשה ראו במאמר "שדר ליה כרתי". ייתכן וזו כוונת ההדגשה של רש"י בגמרא בשבת (עט ע"א): "ואילו בתר דזרעינהו תנן - דקלח אחד חשוב". הדבר נאמר במפורש בדברי רש"י במשנה (שבת, פ ע"ב): "כרישא - קפלוט, ושיעוריה זוטר משל כרוב".
 

     
תמונה 1.  כרוב עלים   תמונה 2. כרוב ראש  Brassica oleracea Var. Capitata

 

   

תמונה 3. כרובית - החלק הנאכל הוא התפרחת 

 

 תמונה 4. ברוקולי - החלק הנאכל הוא התפרחת 

 

       
 תמונה 5. כרוב הקלח - קולורובי   תמונה 6. כרוב עלים 
              ניתן לראות בבירור את ה"קלח" המעובה בבסיס הצמח

 

הרחבה

משמעות השם "קולסי כרוב"

מסיכום הגישות השונות לזיהוי הכרוב עולה שהמחלוקת ביניהן איננה לגבי המין הביולוגי והיא מצטמצמת לשאלה מהו הזן הספציפי. כמובן שקיימת אפשרות שהמקורות מתייחסים ליותר מאשר זן אחד. נקודה שיש לשים אליה לב היא השימוש בצירופים שונים של שמות הכרוב. השם כרוב מופיע לעיתים לבדו אך גם בצרוף "קולחי כרוב", "קולסי כרוב" ו"קלח של כרוב". כאמור, בגרסאות אחרות נכתב במקום "קולחי" "קולסי". סביר להניח שהחלפה זו נובעת מהמשמעות הזהה של "קלח" ל"קולס". קולס (caulis) ביוונית ורומית הוא גבעול. קלח כרוב מוזכר במסכת שבת (פ"ח מ"ה) לעניין שיעור הוצאה: "זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב וכו'". מפרש שם הרמב"ם: "וקלח, "אלאצל" (الاصل). על פי תרגומו הקלח הוא "עיקר הכרוב" כלומר הגבעול. ה"קלח" במשמעות גבעול או צמח בודד מוזכר פעמים רבות בספרות חז"ל גם ביחס למינים אחרים. למשל במשנה בפאה (פ"א מ"ג): "נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה ... רבי יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה וכו'". בתשובות הגאונים (מהדורת הרכבי, סי' לג) אנו מוצאים: "פתרון קולסא בדי תרדין ובדי כרוב שמהן עלין יוצאין ונקרא בלשון הזה קולסי כרוב וקולסי תרדין".

במשנה בערלה (שם) פירש הרמב"ם: "וקלסי אכרוב עיקר הכרוב כלומר הגדול שבו". מדבריו משתמע שהוא כינה בשם קולסי כרוב את הגבעולים או גזעי הכרוב. חלק זה של הכרוב נקרא בלשונו "עיקר הכרוב". העובדה שהוא מעניק לו את התואר "הגדול שבו" מוכיחה שהוא מתייחס לכרוב העלים שבו הגבעול ארוך ולא לכרוב הראש בעל הגבעול הקצר. קולסי הכרוב מופיעים גם בעוקצין (פ"א מ"ד): "אלו לא מיטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין שרשי קולסי הכרוב וחלפות תרדים והלפת וכו'". מפרש הרמב"ם: קלסי אכרוב ראשי הכרוב הגדולים, ויוצאין מהן שרשים סיביים חותכין וזורקין אותן בזמן מכירתן והן שרשי קלסי אכרוב". בר"ש אנו מוצאים: "קולסי הכרוב - פי' בערוך בשם רבינו חננאל בדי תרדין ובדי כרוב שמהן עלין יוצאין נקראין קולסי כרוב וקולסי תרדין". פירוש זה חד משמעי ועל פיו גזעי הכרוב נקרא קולסי כרוב ולא כולו. "פני משה" (ירושלמי ערלה, פ"ג הלכה ה') אף מדגיש: "וקלחי כרוב. הקלחין חשיבי ולא העלין".

פרטים נוספים ניתן למצוא בפירוש רע"ב: "קולסי כרוב - רמב"ם פירש, ראשי הכרוב שיוצאים מהם גידים שסובבים (מסובכים צ"ל), ודרך מוכרי הכרוב שכורתים אותן ומשליכין אותן". תאור ציורי מופיע בפירוש "תפארת ישראל" (עוקצין, שם): "קולפי הכרוב. נ"ל דקולסא היינו כובע מלחמה, העלם בלשון אשכנז כדמתרגמינן וכובע נחושת בראשו, וקולסא דנחשא ברישיה, והיינו משום דעלי ראשי הכרוב מתפשטין כפופין לכל הצדדין כעין כובע מלחמה, ור"ל הכא השרשים של ראשי הכרוב, קרויט שטרענג (גבעול) בלשון אשכנז, ואין דרך להניח השורש בראשי הכרוב, מדבלא זה יכול לאחזו שפיר בעליו שענפין סביב לו מכל צדדיו".

נותרה לפנינו השאלה האם "קולסי כרוב" הוא שמו של הזן כרוב העלים או אולי רק גבעולו? תשובה אפשרית לשאלה היא שאמנם מלכתחילה המשמעות המילולית של "קולסי" היא הגבעולים בלבד אך בסופו של דבר זכה הזן כרוב עלים לשמו "קולסי כרוב" משום שמבין כל הירקות הוא היחיד בעל גבעול ארוך ועבה. כך סבר רבי בנימין מוספיא ב"מוסף הערוך" (ערך "קלס"): "פי' בלשון יון ורומא גזע ועמוד בירקות אשר ממנו העלים נפרדים ומפני שיש לכרוב גזע וקלח גדול נאמר הכרוב קולס וכו'". י. פליקס כתב "... מין זה קרוי ברומית "קאוליס" הם קולסי כרוב שבמשנה". הדעת נותנת שאכן גם הצמח השלם נקרא כך משום שקשה להניח שהגבעול בלבד שחשיבותו משנית יזכה למעמד להם זכו "ששת המינים". יתר על כן, ייתכן שלא היה שימוש בגבעול כפי שמצטט ח. י. קאהוט מתוך כתב יד "עיקרי התלמוד": "קולסי הכרוב הם מה שכורתים מוכרי הכרוב ומשליכין אותם והם בראשי הכרוב". לאור דברים אלו ניתן להבין היטב את דברי הגמרא ביבמות (קיח ע"ב): "רב אשי אומר: דקולסא גברא, לא בעיא טלפחי לקידרא"(5). הגמרא שם מצטטת אמוראים המתארים באופן ציורי את רצונה של אשה להתחתן אפילו עם בעל פחות ערך. רב אשי מביא כדוגמה לבעל מסוג זה אדם המוכר קלחי כרוב. סביר יותר שהכוונה לגבעולי הכרוב משום שהם חסרי הערך ולא לכרוב עצמו הנחשב, כפי שראינו, לגידול חשוב.
 

אספרגוס

בסעיף הקודם מצאנו שגבעול הכרוב נקרא "קולסא" אך ייתכן ושם זה הוא שם כללי לגבעולים בכלל וכינוי לצמח כרוב עלים. לדעת הרמב"ם (נדרים, פ"ו מ"י) אספרגוס איננו שם ספציפי אלא כללי: "אספרגוס, נקרא המים שנשלקו בהם הירקות איזה ירקות שיהיו, והכונה כאן המים שנשלק בהן הכרוב". לדעת חלק מהמפרשים האספרגוס איננו גבעול הכרוב אלא מין קרוב לכרוב ולכן פירוש המשנה הוא שהנודר מהאספרגוס מותר בכרוב למרות הדמיון ביניהם. באופן זה פירש רע"ב (שם): "אספרגוס - מין כרוב הוא, אלא שאין כרוב נקרא בשם אספרגוס. פירוש אחר, אספרגוס, המים ששלקו בהם הכרוב". סכום הדעות מובא בפירוש ה"תפארת ישראל": "באיספרגוס. כשפארגעל (spargel) בל"א [כך כתוב באור אסתר, שהיה בקי בלשונות המזרחיות וכן כתב רש"י הכא שהוא מין כרוב, וכן כתב הערוך בשם רבינו האי גאון שהוא ממיני הכרוב, ששורין אותו ביין, ולפ"ז הא דקאמרינן (ברכות נ"א א') ו' דברים נאמרו באספרגוס, אין שותין אותו וכו', דמשמע שהוא משקה, י"ל דהיין ששורין בו אותו מין כרוב, ג"כ נקרא על שמו, מיהו הכא שפיר מצינן לומר דמיירי בהעשב הזה בעצמו ואזלא ליה תמיהת התוי"ט, אלא דמיירי בב' מינין דומין ככרישין וקפלוטות לעיל] ומין זה הוא שנכלל בשם כרוב". ייתכן שהכוונה במין הנוסף ל"כרוב הראש" דבר המשתמע מתשובות הגאונים (הרכבי, סי' שע"ט):

"ושש' מאי אספרגס דתנן נדר מן הכרוב מותר באספרגס וכן כוס שלאספרגס. גופה שלמלה עצמה מה הוא? כך שמענו כי עיקר אספרגס במיני דשאים הוא וישנו בארץ ישראל. ואמר מר רב סעדיה גאון ז"ל: כי נקרא אצפראג. ודע כי יש בכרוב דבר עגול ככדור והוא הנקרא אספרגס שאמר גאון כי הוא בלשון ישמעאלי אצפראג. ובלשון פרסי קוראין לכל דבר עגול ככדור אספראיא. וזה שבכרוב כך נקרא בלשון פרסי. [ע"ב] ומטילין ממנו בתוך היין ובתוך השכר כי יש בו כוח שמונע מן השכרות. וזה כתוב בספרי רפואות כי יש בכרוב כוח שמונע מן השכרות. והיו הראשונים עושין ממנו יין ונקרא שראב אלכרוב. וגם היין והשכר שניתן בו אספרגס היו רגילין לקראו אספרגס סתם. ודברי התלמוד מראין כענין הזה ששמענו כדתניא: ששה דברים נאמרו באספרגס וחד מיניהו סומכו במינו ותניא סומכו בפת ואמרינן עלה לא קשיא הא בדחמרא הא בדשכרא. דאלמא אחר ששותהו אוכל ממינו לסמוך את לבו. וכבר שמענו כי הכרוב אחד ממיני אספרגס. וכיון שזה שליין יש ממינו מאכל מראין דברים כי הוא ששנינו שהכרוב ממינו".

לדעת י. פליקס אספרגוס הוא שמו הייחודי של גבעול הכרוב. השם אספרגוס היה שם עצמאי שלא כלל את כל הכרוב ואילו השם כרוב כלל גם את האספרגוס כלומר את הגבעול. הוא מסיק זאת מתוך דברי המשנה: "(הנודר) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב וכו'" (שם). רצף הדוגמאות במשנה ט' מחזק את הסברה שאספרגוס הוא משקה משום שבכולן מדובר בזוגות המורכבים ממזונות או משקים ומוצרים המופקים מהם: "מן הכרוב אסור באספרגוס, מן האיספרגוס מותר בכרוב. מן הגריסים אסור מן המקפה ורבי יוסי מתיר. מן המקפה מותר בגריסין. מן המקפה אסור בשום ורבי יוסי מתיר. מן השום מותר במקפה. מן העדשים אסור באשישין ורבי יוסי מתיר. מן האשישים מותר בעדשים".
 

קלח כרוב

קלח הכרוב הוא גבעול כרוב העלים כפי שניתן להסיק מתוך כמה מההקשרים בהם הוא מוזכר. נאמר בגמרא בפסחים (לט ע"ב): "... אמר רבי יוסי ברבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה - מרחיבין לו בית רובע. אלמא: כיון דסופו להקשות - יהבינן ליה רווחא טפי". החלק המתקשה הוא גבעול הכרוב המתרחב והופך לעצי במשך הזמן (ראה בתמונה) ולכן יש להרחיק ממנו בית רובע. רש"י: "להקשות - קלח שלה נעשה עב". לא יתכן לומר שהכוונה במונח קלח היא לכל הצמח משום שלאחר התקשותו אין משאירים אותו בקרקע ואין מקום לקבוע עבורו דיני הרחקה. על הקלח אנו לומדים גם מדברי רבי שמעון בר תחליפא (כתובות, קיא ע"ב): "קלח של כרוב הניח לנו אבא, והיינו עולים ויורדים בו בסולם". רש"י בביצה (ג ע"ב) מפרש: "קולחי - קלחי כרובין גדולים עם עלין שלהן, וכרוב של ארץ ישראל היה גדול כאילן, כדאמרינן בכתובות". אנו מוצאים בפירושו אבחנה בין הקלחים ובין העלים. כך מפרש גם המאירי (שם): "וקילחי כרוב והוא שיש במיני הכרוב שאין להם קלחים (למשל כרוב "ראש") ומין זה גדל קלח גדול עם העלה והוא החשוב שבמינו וכו'".

הגדרת המונח קלח עשויה לסייע להבנת אופן קיום מצוות המרור המופיע בגמרא בפסחים (שם): "יוצאין בהן בין לחין בין יבשין כו': אמר רב חסדא לא שנו אלא בקלח, אבל בעלין, לחין אין יבשין לא". כנראה שגם כאן הכוונה לגבעול נוקשה ועבה שממנו יוצאים העלים. הקלח הוא כנראה הגזע כפי שניתן להבין מהירושלמי (וילנא, כלאים פ"ה הל' ז'): "תני רבי חיננא בר פפא: את שהוא עולה מגזעו מין אילן משרשיו מין ירק. התיבון הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו(6). כאן בודאי כאן בספק". מפרש "פני משה": "את שהוא עולה מגזעו. שהנופים והעלין שלו עולין מן גזע האילן ולא משרשיו שבקרקע הרי זה מין אילן ואת שהעלין שלו עולין מן שרשיו שבקרקע וגדלין סביב סביב הגזע שהוא באמצע הרי זה מין ירק. התיבון. וכללא הוא והרי הכרוב שלפעמים הרי הוא עולה העלין שלו מגזעו ולכ"ע מין ירק הוא. כאן בודאי כאן בספק. כלומר הכלל שאמרו הוא בדבר שבודאי ולעולם הוא כך, אבל בכרוב אף על פי שתמצא לפעמים שנראה שעלין שלו מן גזעו הן עולין, מ"מ על הרוב הן מן שרשיו והרי הוא כספק לענין כלאים אם זה יעלה מן הגזע או משרשיו כדרך שארי מין כרוב וספק איסורא לחומרא, ואת שהוא עולה מגזעו לעולם בזה הוא שאמרו מין אילן הוא ואינו כלאים בכרם". הסבר זה תמוה אלא אם כן נניח שבתקופה זו המטען התורשתי בזרעי הכרוב לא היה אחיד והתפתחו מהם שני מופעים: כרוב עלים בעל גזע וכרוב בעל שושנת עלים (ראו בתמונות 1 ו- 6). לענ"ד ניתן להסביר שאמנם הכרוב עולה מגזעו אך סימן זה אינו קובע את מעמדו משום שהכרוב הוא ירק וודאי (על פי הסבר הרש"ס. ראו במאמר "הנודר מן הירק מותר בדלועין" (נדרים, נד ע"א)). מגדלים אותו בערוגות קטנות ליד הבית ועליו וקלחו נאכלים תוך כדי גידול ("שמשלפין מהם בכל יום ואוכלין אותם בקלחן ובעשבן"). 

מקור ממנו ניתן להסיק על מבנה הכרוב הוא הגמרא במנחות (סו ע"א): "מתניתין: קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בקנים ובקולחות חובטין אותו, כדי שלא יתמעך" (מנחות, סו ע"א). על משמעותן של ה"קולחות" אנו לומדים מפירושי רבינו גרשום ורש"י בסוגיה. רבינו גרשום: "וחכמים אומרים בקנים ובקולחות של כרוב חובטין את הדגן מן הקש מפני שהן דבר קל ואין להן כובד". רש"י: "וחכמים אומרים - בתחילה חובטין אותו ולא כדרך תבואה יבשה שחובטין אותן במקל שקורין פליי"ל אלא בקנים לחים ובקולחות, בקלח של כרוב כדי שלא יתמעך ואח"כ מקיימין בו מצות קלי". ההקבלה בין הקנים הלחים והקולחות מצביעה על מבנה הקלח המאורך הדומה לקנים. ברור שאין אפשרות לחבוט בעזרת "כרוב ראש" או בעזרת העלים. למשימת הדישה נלקחו מוטות (קנים או קלחים) שמחד גיסא ניתן להכות בעזרתם ומאידך גיסא היו רכים על מנת שלא למעוך את השעורים. הבעיה הנגרמת מהמעיכה היא הקושי להפריד לאחר מכן את המוץ מהגרגירים (רבינו גרשום) או בכך שהגרגירים נשברים ולא מתקיימת מצוות "אביב". 

 

מאפיינים ביולוגיים

הכרוב של הקדמונים היה גידול רב שנתי שגידלו אותו הן כגידול בעל והן כגידול שלחין. במשנה בתרומות (פ"י מי"א): "... רבי שמעון אומר כרוב של שקיא עם כרוב של בעל אסור מפני שהוא בולע". מפרש הריבמ"ץ: "רבי שמעון אומר כרוב של שיקי. פירוש של חולין של שדה שלחין, כלומר שדה שנשקית ביד. עם כרוב של בעל דתרומה אסור מפני שהוא בולע וכו'". ההבדל בשיטת הגידול משפיע על אופי הכרוב כפי שפירש למשל הרא"ש: "כרוב של שקי - הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה אם בשלו עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה שאין צריך להשקותה אסור דשל שקי מחמת יבשותו הוא בולע".

על מחזור החיים של הכרוב (חד שנתי או רב שנתי) ניתן, לפי חלק מהפירושים, ללמוד מהמשנה בשביעית (פ"ט מ"א): "רבי שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה. וחכ"א כל הספיחין אסורין". מפרש רש"י (פסחים, נא ע"ב):

"שאין כיוצא בהן בירק השדה - משרשין הן גדילין, והרי הן כאילן שמוסיף ענפים על ענפים, ולאו בכלל שאר ספיחים נינהו, וכל שאר ספיחים - מזרע הנחבט ונופל לארץ הוא, אבל ספיחי כרוב אינו כן, אלא עליו גדילין בענפים, ולא אסרה תורה אלא ספיחים מעין זריעה, כדכתיב הן לא נזרע וגו', כך שמעתי וכו'" (ראו עוד במאמר "אבל בדבר שאין זרעו כלה").

באופן דומה פירש גם הרא"ש (שביעית, שם):

"חוץ מספיחי כרוב - ומפרש טעמא בירושלמי לפי שכל ירק אתה יכול לעמוד עליו ולהכיר בין חדש לישן חוץ מספיחי כרוב שהן גדלין ומתעבין מהר שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי, ורבנן אסרי דגזרי אף בשאר ספיחים כן א"נ אטו ספיחי כרוב".

יש בהלכה זו תמיכה בזיהוי הכרוב ככרוב עלים משום שאת כרוב הראש אוספים עם סיום עונת הגידול הראשונה. כרוב הראש הוא אמנם צמח דו-שנתי אך משאירים אותו לעונת גידול שניה רק כאשר מעוניינים לאפשר לצמח לפרוח לצורך הפקת זרעים. על פי הרמב"ם (שביעית, שם) ייחודו של הכרוב איננו בעובדה שהוא רב שנתי אלא שאין הוא גדל כצמח בר:

"וספיחים, שם הצמח הצומח אחרי הקצירה וכבר פירשנוהו כמה פעמים. וכבר נתבאר לנו שכל הירקות הצומחים בלי שיזרעו אותן אלא הם הפקר לא נאסרה אכילתם בשביעית, לפי שטעם איסור כל מה שדרך בני אדם לזרעו בכל שנה הוא משום עוברי עבירה שזורעין בשביעית. ולפיכך אסרו כל הספיחים. ואין הלכה כר' יהודה. ולא כר' שמעון".

רע"ב פירש על פי שיטת הרמב"ם:

"חוץ מספיחי כרוב - שחזקתן מן השמור, לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה שאין גדלים כמותן במדבר. ואין הלכה כר"ש".

 עלי כרוב ראויים לאכילה גם לאחר שהלבינו כאמור במשנה בעוקצין (פ"ב מ"ז): "עלי ירקות ירוקים מצטרפין ולבנים אינן מצטרפין ר' אליעזר בר צדוק אומר הלבנים מצטרפין בכרוב מפני שהן אוכל ובחזרים מפני שהן משמרין את האוכל". מפרש הר"ש: "ירוקים חזו לאכילה אבל כשמלבינים מתקלקלין ותו לא חזו בר משל כרוב לרבי אלעזר בר רבי צדוק דאכתי חזו ושל חזרת אף על גב דלא חזו מצטרפין משום שומר".

פרטים מעניינים נוספים על קלח הכרוב נוכל למצוא במכתב שקבלתי מד"ר עקיבא לונדון:

לגבי הכרוב, מן הסתם גם אתה רואה את קלחי הכרוב הגדולים שמוכרים הערבים בצידי הכבישים ביהודה והשומרון בתחילת הקיץ ואף במהלכו. קלחי כרוב אלו גדולים במיוחד ויכולים להגיע לכדי 5 - 7 ק"ג ואף יותר ליחידה (כפי ששקלתי בשולי כביש 60 בצומת העוקפים). זן זה מיוחד בכך ששותלים אותו בדרך כלל מעט אחרי מחצית החורף (כרוב זה הוא ירק חורף-אביב). עיתוי זה מאפשר לחקלאים הערבים, במקרים רבים, לנצל את מרחב הכרם הנמצא בשלכת ולשתול כרוב בין הגפנים ששורשיהם נמצאים ב"תרדמה". פעולה זו היא דוגמה לכלאי הכרם, ובמידה והחקלאי מוכר את הכרוב על יד כרמו אסור לרכוש ממנו את הכרוב או כל ירק אחר שהוא מגדל בכרם. שאלתי את החקלאים הערביים, ומדובר בזן מיוחד של כרוב מקומי בעל מסורת גידול ארוכה בארץ, שמגדלים אותו בדרך כלל בעל ולא שלחין (אם שותלים אותו לאחר עונת הגשמים מוספים לו כמה מנות מים עד להשתרשות המלאה). שותלים אותו כאשר האדמה רוויה מים וכך הוא גדל ומתפתח היטב ומגיע לגודל יוצא דופן ביחס לגודל כרוב המקובל אצלנו.

תכונה נוספת וחשובה שיש לכרוב היא כושר חיטוי: חיטוי פצעים, זיהומים, דלקות למיניהם, הקלה בהנקה ועוד. תרופה מסורתית זו ידועה ורבים עושים בה שימוש ומוצאים מזור לכאבם (גם מניסיון אישי). לאחרונה התגלה שהכרוב משמש אף כמחטא קרקע. כידוע, חקלאים טובים יודעים שלא לגדל שני גידולים עוקבים מאותו המין (שיטה הנקראת מחזור זרעים) ובין גידול לגידול נוהגים לחטא את הקרקע. קיימות מספר שיטות חיטוי: א. השיטה היעילה ביותר היא החדרת גז מתיל ברומיד לקרקע (שיטה זו נאסרה על ידי האירופאים והאמריקאים, ולכן היא יוצאת מכלל שימוש). ב. שיטה נוספת היא חיפוי ניילון וחיטוי על ידי קרני השמש. ג. חימום הקרקע לחום גבוה על ידי להביור המסלק חלק ניכר של מזיקי הקרקע.

לפני כמה שנים החלו תלמידים בבית ספר חקלאי לבדוק את יעילות הכרוב כמחטא קרקע בשיטה פשוטה: הם הקצו שתי ערוגות וגידלו עליהן כרוב ושתיהן נראו טובות במידה שווה. לאחר הגידול חתכו בערוגה אחת חלק מצמחי הכרוב והטמינו אותם בקרקע ושתלו בה פלפל. בערוגה השנייה מכרו את הכרוב, ניקו את הערוגה היטב ושתלו וגם בה שתלו פלפל. אני ראיתי זאת בשלב גידול מתקדם של הפלפל, ואכן ההבדלים נכרו היטב. חזרו על ניסוי זה מספר פעמים בירקות שונים והתוצאות היו דומות.


 


(1) ראו מקורות לציטוטים מכאן ואילך בעבודתו של ח. צ. אלבוים.
(2) נושא זה נתון למחלוקת וראו סיכום אצל ח. צ. אלבוים (ערך "תרובתור").
(3) ח.צ. אלבוים סבר שכוונת הערוך לכרובית אך מסתבר שה"קבוץ" בכרובית הם הפרחים ולא העלים.
(4) מעניין ציין שמומחי תזונה בני זמננו ממליצים שלא לצרוך כמויות גדולות של עלי "כרוב העלים" (kale) חיים בגלל נוכחות של שתי תרכובות העלולות לגרום לנזקים למערכת ההורמונלית דבר המתבטא בתנודות ברמת הסוכר, המשקל והבריאות המטבולית: פרוגויטרין הפוגעת בסינתזת הורמון התירואיד ויוני thiocyanate המדלדלים את ריכוז היוד הדרוש לפעילות התירואיד.
(5) פירוש: רַב אַשִׁי אוֹמֵר פתגם זה: דְּקוּלְסָא גַּבְרָא, לָא בָּעֲיָא טַלְפְּחֵי לְקִידְרָא [זו שבעלה הוא מוכר קלחי כרוב, שמלאכתו בלתי חשובה, אינה רוצה אפילו עדשים לקדרה], שהיא שמחה כל כך שיש לה בעל עד שמוכנה לוותר מלקבל ממנו גם מזונות בסיסיים.
(6) אמנם לדעת י. פליקס ("החי והצומח במשנה" עמ' 86) הכרוב עליו מדבר הירושלמי הוא צמח "רב-שנתי" אך העיר הרב ש. מורגנשטרן שלפי בדיקתו הכרוב צמח "דו-שנתי". בשנתו השניה, מוציא תפרחת, ובכך מסיים את חייו כלומר הוא בעל מחזור גידול אחד הנמשך יותר משנה.

 
 

מקורות עיקריים:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 81-82).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 100.
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 86).
ח.י. קאהוט, הערוך השלם (ערך "קלס").

לעיון נוסף:

הרב מרדכי הוכמן, שמואל והכרוב הרפואי.
בפורטל הדף היומי: "בקנים ובקולחות חובטין אותו".

סיום הדף היומי ב"צל הכרוב" בקיבוץ שדה אליהו. מצגת שהכין חנוך פלסר. ראו כאן.

 


 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר