טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אגוזי פרך ורמוני בדן – רימון

 

"... שהיה רבי מאיר אומר: כל שדרכו לימנות מקדש, וחכמים אומרים: אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד, רבי עקיבא אומר: שבעה; אלו הן: אגוזי פרך, ורמוני בדן, וחביות סתומות, וחלפי תרדין, וקולחי כרוב, ודלעת יונית" (יבמות, פא ע"ב).

פירוש: ... שֶׁהָיָה ר' מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת, שהוא דבר חשוב לעצמו, שאינו נמכר במשקל או בכמויות גדולות, אלא כל פרט ממנו נמנה מְקַדֵּשׁ, ופוסל את הכל, ואינו בטל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בשל אי-התבטלותם, אֶלָּא שִׁשָּׁה דְּבָרִים בִּלְבַד. ר' עֲקִיבָא אוֹמֵר: שִׁבְעָה. אֵלּוּ הֵן הדברים שאינם בטלים, מפני שהם חשובים כשלעצמם: אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, וְרִמּוֹנֵי המקום בָדָן, וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת של יין, וְחִלְפֵי תְרָדִין מיני תרד מיוחדים, וְקוֹלָחֵי (גבעולי) כְרוּב, וּדְלַעַת יְוָנִית (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 

שם עברי: רימון מצוי    שם באנגלית: Pomegranate    שם מדעי:  .Punica granatum L 

שם נרדף במקורות: רימונא שמות בשפות אחרות: ערבית - רמאן


נושא מרכזי: לזיהוי רימוני בדאן

 

לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על הרימון הקש\י כאן.

סוגייתנו מצטטת את המשנה בערלה (פ"ג מ"ז) שממנה משתמע שלרימוני בדן יש מעמד מיוחד ובגללו אין הם מתבטלים אפילו באלף. ממשנה זו לא ניתן להסיק מהו ייחודם של רימונים אלו אך ייתכן ומהמשנה במסכת כלים (פי"ז מ"ה) ניתן לשאוב רמז מסויים. אומרת המשנה: "הרמון שאמרו (שכלי שניקב כמוציא רימון טהור) לא קטן ולא גדול אלא בינוני. ולמה הוזכרו רמוני בדאן? שיהו מקדשין כל שהן, דברי ר' מאיר. רבי יוחנן בן נורי אומר: לשער בהן את הכלים. ר' עקיבא אומר לכך ולכך הוזכרו, לשער בהן את הכלים ויהיו מקדשין כל שהן. אמר ר' יוסי: לא הוזכרו רמוני בדאן וחצירי גבע אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום". מפרש הרמב"ם:

"שיהו מקדשין בכל שהן, רוצה לומר אם נתערבו מרמוני מקום זה והוא בדן, רמון אחד ערלה אפילו במאה אלף רמונים, דרך משל, נאסרו כולן וזה הוא ענין מקדשין כל שהן. וכבר בארנו את זה היטב בסוף ערלה. ואומר ר' עקיבה כי הרמון הזה נזכר לשני הענינים גם יחד, שמשערין בו את הכלים כמו שקדם, ומקדשין בכל שהן כמו שהזכרנו ... ובדן וגבע שני מקומות של כותים וכו'".

מפרש רע"ב: "ולמה הוזכרו רמוני בדאן - כיון שאין משערין בהן אלא ברמון בינוני. ממשנה זו ניתן להסיק שרימוני בדן הצטיינו בגדלם ומכאן נבעה השאלה "ולמה הוזכרו רמוני בדאן" שהרי הם אינם בינוניים ובוודאי גם אינם קטנים. כתב בעל "תפארת ישראל" (כלים, שם): "רמוני בדאן. שהיו גדולים ביותר".

בירושלמי (וילנא, ערלה פ"ג הלכה ד') אנו לומדים על חביבותם של רימוני בדן: "... עשרה דברים מקדשין דתנינן תמן אמר רבי יודה לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום. ושאר כל הרימונין אין דרכן להימנות אלא רימוני בדן על ידי שהן חביבין דרכן להימנות שאר כל הרימונין על ידי שאין חביבין אין דרכן להימנות". ייתכן ובגלל גודלם יוצא הדופן רימוני בדן לא נמכרו במשקל אלא נספרו אחד אחד.
 

בדאן

מהמשנה משתמע שבדן הוא שמו של מקום המאוכלס בתושבים שאינם יהודים. בנוסף לרמב"ם שכבר הוזכר אנו מוצאים למשל בפירוש הר"ש (כלים, שם): "באדן שם מקום וכן גבע שם מקום". מקובל לזהות את אתר זה בסביבת עינות בדאן בבקעת תרצה שבצפון השומרון. היישוב המקראי בדאן מזוהה עם ח'רבת מייסה (אולי על שם מנשה), השוכנת כחצי קילומטר מעל המעיינות. לעומת זאת בדאן של ימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד שכנה בצמוד למעיינות, במקומו של הכפר עין בידאן. הנוסח השומרוני של ספר יהושע מספר שלפני עלייתם להר גריזים טבלו בני ישראל בעיינות בדאן על מנת להיטהר לקראת המעמד. ואכן, מתקופת בית שני ואילך הייתה בדאן ליישוב שומרוני (כותים בלשון הרמב"ם לעיל). כך ניתן להבין מדוע התעשרו רימוני בדאן ודאי ולא מספק. נחל בדאן בעל הקרקע הפוריה מתאים ביותר לגידולו של הרימון שצריך חום רב ושפע של מים באיכות טובה. תנאים אלו קיימים בעמקים ולכן סבר רבי אליעזר שיש להביא ביכורים מרימונים הגדלים בעמקים: "אין מביאין בכורין תמרין חוץ מן התמרין שביריחו, ואין קורין אלא על הכותבות בלבד. ר' ליעזר אומר רמוני עמקים מביאין וקורין" (תוספתא, ביכורים, ליברמן, פ"א). פרדסי הרימונים בנחל בדאן עוד נראו לנוסעי המאה ה- 19.

מקור השם בדאן אינו ברור, אך יתכן והוא בשם המשפחה שהתיישבה בו בתקופת יהושע בן-נון לאחר כיבוש הארץ. בדאן נמצאת בנחלת מנשה כפי שאנו מוצאים בדברי הימים א', ז ט"ז י"ז): "וַתֵּלֶד מַעֲכָה אֵשֶׁת מָכִיר בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּרֶשׁ וְשֵׁם אָחִיו שָׁרֶשׁ וּבָנָיו אוּלָם וָרָקֶם. וּבְנֵי אוּלָם בְּדָן אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה". יתכן שבדן נתן את שמו לבדאן, ואילו הכפר סריס, 8 ק"מ צפונית-מערבית ממנו, הוא בנחלת שרש סבו של בדן. אזור צפון השומרון ובכללו בקעת תרצה ועיינות בדאן ניתן בנחלה לבנות צלפחד. מה אם כן, עושה בלב נחלת הבנות אחד מראשי משפחות בני מנשה? ניזכר כי לאחר שבנות צלפחד קיבלו את הזכות לנחלה משל עצמן, באו בני מנשה להתלונן בפני משה (במדבר, לו, ב'-ג'). טענתם היתה שאם בנות צלפחד יתחתנו עם בני שבט אחר, הרי שנחלתן תעבור בסופו של דבר לבני אותו שבט וכך תיגרע ותקטן נחלת מנשה. הפתרון שמצא משה הוא שבנות צלפחד תוכלנה להתחתן רק עם בני שבט מנשה, ואכן כך היה: "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים" (שם, יא). עיון קצר באילן היוחסין של שבט מנשה, מראה שבדן ותרצה אכן היו בני דודים! נוכל לשער שתרצה התחתנה עם בן דודה בדן, וכך נשתמרו השמות של נחלותיהן המשותפת בעמק: תרצה בעיר תרצה, ובדן בעיר בדן.
 

 

הרחבה

הרימון הוא עץ פרי שתפס מקום חשוב מאד בעולם העתיק דבר שבא לידי ביטוי בעושר האיזכורים שלו במקורותו. הרימון הוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח' ח'). לכן הוא הובא על ידי המרגלים כהוכחה לטובה של ארץ ישראל "ואשכול ענבים... ומן הרמנים ומן התאנים" (במדבר י"ג כ"ג). בניגוד לארץ נושבת מתואר המדבר כמקום שאין בו רימון, "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון". את הרימון גידלו במטעים כפי שאנו לומדים בגמרא: "פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי פרדס" (בבא מציעא ק"ד ע"א, בבא בתרא, ז ע"א). כאשר אדם מוכר לחבירו פרדס ללא עצי רימון המכר חל אם אכן המקום נקרא פרדס בלשון תושבי הסביבה. המונח פרדס מתייחס לרימונים (בהקבלה לכרם המתייחס לגפנים) כפי שאנו מוצאים בפסוק שְׁלָ‏חַ‏יִךְ פַּ‏‏רְדֵס רִמּ‏וֹ‏נִים.

המבנה החיצוני והפנימי של פרי הרימון הפכו אותו לסמל בתחומים שונים. הרימון מסמל ברכה בגלל מספר הגרגירים הגדול שבו ולכן הוא עולה על שולחננו בראש השנה כאחד מן ה"סימנים" בברכה של "ירבו זכויותינו כרימון". על שולי המעיל של הכהן הגדול אנו מוצאים את רימוני זהב. בגלל יופיו הרימון מסמל את הרעיה:  "כ‏פֶ‏לֵח הָ‏רִמּ‏וֹ‏ן רַ‏קָ‏תֵךְ" (שיר השירים ד', ג') "שְׁלָ‏חַ‏יִךְ פַּ‏‏רְדֵס רִמּ‏וֹ‏נִים" (שיר השירים ד', י"ג). יופיו של הרימון בא לידי ביטוי בדברי הירושלמי (סוכה, י"ד ע"ב): "רימונא פריו הדר ואין עצו הדר".

בגלל יופיו וערכו הסמלי הרימון שימש לקישוט בתחומים שונים. השתמשו ברימון לקישוט סוכות כפי שנאמר בתוספתא: "תולה בה אגוזין ורימונין וגלוסקאות ואשכולות של ענבים ועטרות של שובלין" (פ"א משנה ז'). אנו מוצאים רימונים כעיטורים למטבעות, ציורי קיר, פסיפסים, נרות חרס ועוד. גם אנחנו משתמשים ברימוני כסף או נחושת כקישוט לספרי התורה. חשיבותו של הרימון בתחומים השונים באה לידי ביטוי בכך שמקומות שונים בארץ נקראים על שמו. אנו מוצאים את הערים רמון בנחלת שבט שמעון (יהושע ט"ו ל"ב, י"ט ז') ובנחלת שבט זבולון (שם, י"ג), ו"גת רימן" בנחלת שבט דן (שם מ"ה). בנחלת שבט בנימין אנו מוצאים את "סלע רמון" (שופטים כ' מ"ז).

  

רימונים מפסיפס בית הכנסת במעון – המאה 5-6 לספירה

 

ביולוגיה

 הרימון הוא עץ נשיר הנכלל במשפחת הרימוניים (Punicaceae) הנמנית עם סדרת ההדסאים (Myrtales), וקרובה למשפחת ההדסיים (Myrtaceae) על בסיס דמיון בצורת הפרחים - גביע נוקשה, עלי כותרת מפורדים וריבוי אבקנים.

הרימון בויית כנראה באלף השלישי לפנה"ס דבר המציב אותו בין המינים המוקדמים של עצי הפרי המבוייתים בעולם העתיק. מין הבר שממנו הוא בויית זוהה ברמה גבוהה יחסית של בטחון. עצי בר של רימון גדלים במספרים גדולים בדרום החגורה הכספית, בצפון מזרח טורקיה ובאלבניה ומונטנגרו. מוצא מין התרבות הוא באזור ההרים שמדרום לים הכספי (איראן של ימינו), משם הופץ לכל ארצות אגן הים התיכון לפני כ – 4,000 שנה. חרצנים מפוחמים וקטעי קליפות של רימון נמצאו ביריחו ובערד של תקופת הברונזה המוקדמת (תקופת האבות) ובאתרים רבים נוספים במרחב החל מתקופה זו ואילך. פרי יבש גדול ושלם נמצא בקברו של Djheuty שהיה ראש המשרתים של המלכה חתשפסות המתוארך בערך לשנת 1470 לפנה"ס. מאחר וטיפוס הבר לא נמצא בדרום הלבנט מציאתם של שרידי הרימון מתקופת הברונזה הקדומה בישראל מאוששת את ההשערה שכבר בתקופה זו הוא היה אחד מהגידולים החקלאיים. כתוצאה מהביות התקבלו פירות גדולים יותר ומעבר מרבייה מינית לרבייה אל-מינית. ניתן לרבות גנוטיפים רצויים בעזרת השרשה של יונקות הנמצאות בתרדמת חורף. הפירות מתפתחים בעקבות הפרייה עצמית.
הרימון הוא עץ נמוך או שיח המגיע לגובה כ-3 מטרים. עליו מסורגים, (1) מאורכים ומבריקים, וקצות ענפיו נוקשים ומחודדים ולכן הם דוקרניים. בחורף משיר הרימון את עליו ובתחילת האביב הוא שב ומלבלב. העלים הצעירים אדמדמים ומשנים את צבעם לירוק כחודש לאחר הלבלוב. בתחילת הקיץ (בחודשים מאי - יוני) פורח הרימון. פרחיו האדומים ערוכים במקבצים של שניים עד ששה. עלי הכותרת עולים מתוך גביע נוקשה דמוי כד ששוליו מפוצלים למספר שיניים מפושקות, כמעין כתר. פרי הרימון הוא ענבה (2) המכילה מאות זרעים והוא מתפתח מתוך הגביע.

לטובת הקורא שעדיין לא מכיר את מבנה הפרח נקדים כמה מושגים מבוטניקה (העזר בשרטוט למעלה). הפרח מכיל את איברי הרבייה של הצמח ובדרך כלל האיברים הזכריים והנקביים נמצאים יחד בפרח. אברים אלו עטופים בעלי מעטפת שבדרך כלל היא כפולה: עלי מעטפת ירוקים בדרך כלל (ברימון הם אדומים) הנקראים עלי גביע ועלי מעטפת פנימיים יותר הנקראים עלי כותרת. החלק הזכרי הוא האבקנים המכילים גרגירי אבקה. החלק הנקבי כולל את השחלה המכילה את הביציות שהן תאי המין הנקביים, עמוד העלי והצלקת. תפקיד הצלקת לקלוט את גרגירי האבקה ולאפשר להם להעביר את גרעיני התא שלהם אל הביציות דרך עמוד העלי. חדירת גרעיני התא של גרגירי האבקה אל הביציות מהווה את תהליך ההפרייה. הביציות מתפתחות לאחר ההפרייה לזרעים ואילו השחלה מתפתחת לפרי. קיימים מיני צמחים בהם הפרי כולל לא רק את השחלה אלא גם חלקי פרח נוספים כמו שנראה ברימון שבו עלי הגביע והאבקנים משתתפים במבנה הפרי. ברימון ניתן להבחין בשני טיפוסי פרחים: 1. טיפוס דמוי כד בעל עמוד עלי גבוה המסוגל להתפתח לפרי בעקבות האבקה. 2. טיפוס דמוי פעמון בעל עמוד עלי נמוך שנושר מבלי להתפתח לפרי.

בפרי הבשל של הרימון אנחנו יכולים לראות שרידים הקשורים למבנה הפרח. במשנה בעוקצין (פ"ב מ"ג) מוזכרים חלקי הרימון: נץ, פטמה ומסרק. הגביע הנוקשה של הפרח גדל תוך כדי היווצרות הפרי ועוטף אותו כאשר בקצה נמצא ה"מסרק" המורכב מ – 5-9 עלי גביע. אליהם מחוברים האבקנים הרבים הנקראים בלשון המשנה "נץ". ה"נץ" הוא גם הגביע (ראה להלן). במרכז המסרק והנץ נמצאת ה"פטמה" שהיא בליטה מעוגלת, שריד עמוד העלי.
 

 
כאמור, מין הבר של הרימון לא נמצא בארץ אלא רק מין התרבות שאיננו מתחדש מזרעים באופן טבעי, אך לאחר שנשתל הוא יכול לשרוד כצמח בר גם ללא טיפול האדם. הרבייה היא בעזרת ייחורים. פרי הרימון נאכל ונסחר מאז העת העתיקה, בזכות חיי המדף הארוכים שלו כפרי שלם (כחודש ויותר) או כגרגירים. גרגירי הרימון הופרדו ויובשו וניתן היה לשמר אותם כמו צימוקים וגרוגרות. לרימון הייתה חשיבות רבה גם כפרי בעל סגולות רפואית. בעת החדשה פחתה צריכת הרימון בשל אי-הנוחות בקילופו ובפריטת גרעיניו אבל בשנים האחרונות עולה קרנו שנית בכל העולם בזכות מחקרים שהוכיחו את חשיבותו הרפואית. הוכח שהוא נוגד חימצון יעיל, מפחית את רמת הכולסטרול ועוד. הוא משמש להכנת יין ומיץ. מלבד היותו עץ פרי הרימון משמש כעץ נוי ובמיוחד הזנים הננסיים הגדלים כשיחים מרובי-פרחים שגובהם עד כחצי מטר, וזנים בעלי פרחים מרובי עלי כותרת. בתקופת המשנה הכינו מקליפת הרימון דיו. הטאנינים (3) שברימון ובקליפתו שימשו בעבר גם לעיבוד וצביעה של עורות. עץ הרימון שימש להכנת השיפודים לצליית קרבן הפסח. "כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ" (פסחים, פ"ז משנה א').

 

הרימון בתלמוד

"... ותנן גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה ..." (ברכות ל"ו ע"ב).

על פי משנה זו גם ה"נץ" כלומר שרידי האבקנים חייבים בערלה בהיותם חלק מהפרי.

" ... אלא אמר רבא היכא אמרינן דהוי שומר לפרי היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא הכא כי שקלת ליה לא מיית פירא הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ויבש רמונא ושקלוה לפרחא דביטיתא ואיקיים ביטיתא ..." (ברכות ל"ו ע"ב).

הגמ' מבחינה בין רימון ובין צלף (ביטיתא) על פי הקשר שבין השומר לפרי. הגמרא מתארת ניסוי שבו הסירו את הגביע של צלף לעומת הסרה של גביע הרימון. מאחר ופרי הרימון מתפתח באופן משולב עם הגביע ברור שהסרותו תגרום למוות לפרי מה שאין כן בצלף בו אין קשר בין הפרי (האביונה) לבין הגביע. לא בכדי בחרה הגמ' דווקא ברימון כדוגמא לשומר. תפקידם של עלי הגביע ברימון חשוב יותר מאשר בפירות אחרים שבהם עלי הגביע נושרים בסופו של דבר ואילו ברימון הם מעורים בפרי הבשל.

"ניקב כמוציא זיתים טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים ניקב כמוציא רימונים טהור מכלום ואם הוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו אמר רב אסי שמעתי כלי חרס שיעורו כמוציא רימון ..." (שבת צ"ה ע"ב).

הגמרא מחלקת בין כלי בעלי בתים לכלי אומן לגבי הוצאתם מגדר כלי לקבלת טומאה. אומן פוסל לשימוש כל כלי פגום ואילו בעל הבית עשוי להמשיך להשתמש בכלי פגום כל זמן שהוא פונקציונלי. גם אם הכלי ניקב ולא יכול לאחסן זיתים עדיין בכוחו לאחסן פירות גדולים יותר. כאשר הנקב גדול מגודלו של רימון לא ניתן להשתמש בכלי שהרי הרימון הוא הפרי הגדול ביותר ששימש לאכילה באותה העת. חלק מפירות ההדר אמנם גדולים יותר אך הם הגיעו לאזורנו רק בימי הביניים.

"האי זקיתא לא הוה ידע אבא מה אכלה יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא נפל תולעתא מינה אכלה מיכן ואילך הוה גביל לה חיזרא כי מתלע אכלה" (סנהדרין ק"ח ע"ב).

לפירוש רש"י במקום "פאלי" רימוני הכוונה מחתך רימונים. אולי הייחוד של הרימונים בכך שיש צורך לחתוך אותם הוא בזה שקליפתם עבה ולא אכילה בהשוואה לפירות אחרים כמו תפוחים, שזיפים, אפרסקים ועוד. ברוח זו ניתן להבין את הגמרא: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק" (חגיגה ט"ו ע"ב). גם כאן מתייחד הרימון כפרי שקליפתו לא אכילה ויש לזורקה.

נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים, אלו בעלי גמרא, שם אתן את דודי לך אראך כבודי וגודלי שבח בני ובנותי (ערובין כ"א ע"ב).

רש"י: "הנצו הרמונים - גדלו כל צרכן, וכבר הנץ גדל סביבותיו, כעין שומר שיש לאגוזים קטנים".

 

---

(1) הם מחוברים לגבעול לסירוגין בניגוד למצב הקיים בעלים בעלי סידור נגדי שבהם העלים מחוברים לגבעול זה לעומת זה.
(2) ענבה הוא שמו של כל פרי עסיסי המכיל זרעים רבים כדוגמת הענבים או העגבנייה.
(3) טאנינים הם תרכובות שצמחים שונים מייצרים ברקמות הקשות שלהם (כדוגמת קליפת הפירות). הטאנין גורם לשימור טבעי של יין. החומר מפרק שומנים בדם ולכן יש הממליצים לשתות כוס יין אדום ביום מטעמים בריאותיים. הטאנין נמצא בפירות בוסר וגורם לטעם מר ותחושת העקצוץ (עפיצות) ומשמש כאמצעי הגנה מפני אכילה על ידי בעלי חיים לפני ההבשלה.

 

 

מקורות עיקריים:

ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק הרימון. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. לקריאה לחץ כאן.
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים , עמ' 171.
י. פליקס, עולם הצומח המקראי, עמ' 48.
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י", כרך 12, עמ' 118.
המדריך למטייל בשומרון, כרך א, מסלול 21 – יפה את רעייתי כתרצה (אל נופי בקעת תרצה ונחל בדאן).
ויקיפדיה – ערך: רימון מצוי

לעיון נוסף:

רימון מצוי באתר "צמח השדה"

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)