|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אבל בדבר שאין זרעו כלה – גיאופיטים (Geophyte)
"... הא נמי תנינא: הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין באכילה וכו'" (פסחים, לד ע"א).
פירוש: אם כן מַאי קָא מַשְׁמַע לָן [מה השמיע לנו] בהלכה זו שגִּידּוּלֵי תְרוּמָה תְּרוּמָה שאף הגידולים יש בהם קדושת תרומה, אולם אם כן אין בכך כל חידוש, הרי תָּנֵינָא [שנינו] כבר דבר זה במפורש: גִּידּוּלֵי תְרוּמָה תְּרוּמָה ומה הטעם בחזרה על הלכה ידועה?! וְכִי תֵּימָא [ואם תאמר] גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין, שפה מדובר לא בגידולי התרומה עצמה אלא בגידולי גידולים בצמחים חדשים שצמחו מתוך גידולי תרומה הראשונים, הרי זה נַמִי תָּנֵינָא [גם כן שנינו כבר] וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן [ומה השמיע לנו] בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, כלומר במקרה שזרע צמח שאינו נרקב באדמה אלא רק מוסיף וגדל בה כגון בצלים או שומים, שבאלה אף גידולי גידולים אסורים. הרי הָא נַמִי תָּנֵינָא [זה גם כן שנינו במשנה]. הַטֶּבֶל (תבואה שהתחייבה במעשר ולא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) גִּידּוּלָיו מוּתָּרִין, אימתי בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אֲפִילּוּ גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה עד שיעשרם. ואם כן אף בדין זה אין כל חידוש ואין טעם איפוא להשמיעו במשנה נוספת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). הצמחים שאין זרעם כלה נכללים בקבוצת צמחים הנקראים גיאופיטים. קבוצת צמחים זו היא של מינים שמחזור החיים שלהם כולל עונה פעילה בתקופה שבה התנאים הסביבתיים נוחים (בישראל בעיקר החורף והאביב) ועונת תרדמה שבה מתייבשים החלקים העל-קרקעיים. לגיאופיטים יש איבר אגירה תת-קרקעי, למשל בצל או פקעת, המכיל חומרי תשמורת וניצן התחדשות המתפתח לצמח פעיל בעונה הבאה. הגיאופיטים מתרבים בשתי צורות: א. בעזרת זרעים המתפתחים בפרחים כחלק מתהליך רבייה מינית. ב. בעזרת התפצלות איבר האגירה בתהליך רבייה אל-מינית.
הצמחים שאין זרעם כלה הם צמחים המתפתחים מתוך בצלצולי ריבוי או פקעות הנוצרים ברבייה אל-מינית הנקראים אף הם "זרעים". יחידות ריבוי אלו ממשיכות להתקיים גם בצמח החדש, וכאשר החלק הנאכל בצמח הוא בצל או פקעת, הן עלולות להוות חלק מהיבול. "גידולי גידולין" הם (לשיטת רש"י) צמחים המתפתחים מתוך בצלצולי ריבוי או פקעות המתפצלות מתוך איבר האגירה של צמח האם האסור (ב"הרחבה" מובא רקע ביולוגי מפורט). גידולי גידולין
מונח נוסף המופיע בסוגייתנו הוא "גידולי גידולין": "הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין באכילה". במשמעות מונח זה קיימות שתי שיטות עיקריות: שיטת רש"י:
רש"י מתאר שתי דוגמאות מקבילות ל"גידולין" ו"גידולי גידולין". בצל קטן שנשתל הולך וגדל ואסור משום "גידולין" כדבר ש"אין זרעו כלה" שהרי הבצל הראשוני עדיין קיים בבצל הגדול. לעיתים עשויים צמחי בצל ופקעת להתרבות באופן אל-מיני (ראה ב"הרחבה") ולהנץ בצלצולים או פקעות משנה. איברים נוספים אלו הם "גידולי גידולין" שהרי אין הם מכילים את הבצל המקורי שנשתל. במקביל לכך גם בשתילי הכרוב עשויים להתקיים שני המצבים: א. עלי הטבל שהיו בעת השתילה הולכים וגדלים והם ה"גידולין". ב. ענפים חדשים המבצבצים מתוך גזע הכרוב הם "גידולי גידולין".
מדברי רש"י משתמע שהוא רואה גם בכרוב צמח שאין זרעו כלה ואילו במאירי (שם) מצאנו: "... וגידולי גידולין בדבר שזרעו כלה, כגון עלים חדשים הנעשין בקלח הכרוב מלבד מה שנתוספו הראשונות ונתרחבו שהן גדולין הרי הן חולין לכל דבר וכו'". ייתכן ושורש המחלוקת הוא באופן בו התבצע ריבוי הכרוב. רש"י מתייחס למצב בו נשתלו שתילי טבל ואילו המאירי עוסק בכרוב שנזרע. באופן דומה ניתן להסביר אבחנה שעורך המאירי (נדרים, נח ע"ב) בין שני סוגי בצל: "... ואע"פ שיש בזמננו בצלים שעיקרם כלה אותם שלהם לא היה זרעם כלה כעין מה שהוא במקומות הללו בבצלים הקטנים הנקראים אשקלנייאש וכו'". ייתכן והבצלים ש"זרעם כלה" הם בצלים שנזרעו ואילו הבצלים ש"אין זרעם כלה" הם בצלים שנשתלו. הזריעה היא בעזרת זרעים שהם תוצרי רבייה מינית (ראה ב"הרחבה") ואילו השתילה היא בעזרת בצלצולי ריבוי (תמונה 1). שיטת הריב"א (תוספות, פסחים, לד ע"א):
|
 |
 |
|
| תמונה 1. "בצל ירוק" צילם: אנדר-ויק | תמונה 2. "שיני שום" |
הרחבה
רקע ביולוגי
מבוא
בעולם הצומח קיימים מנגנוני רבייה מגוונים שהמשותף לכולם הוא יצירת תאים עובריים הנושאים בתוכם את כל המטען התורשתי של הצמח. תאים אלו מתחלקים תוך כדי גדילת הצמח ומתמיינים לרקמות השונות הבונות את הצמח הבוגר. מקור תאים עובריים אלו עשוי להיות מיני או אל-מיני (וגטטיבי) בהתאם לשיטת הרבייה (בצמחים רבים תתכנה שתי שיטות הרבייה במקביל):
רבייה מינית. התוצרים הסופיים של הרבייה המינית בצמחים הם הזרעים. הזרעים הם יחידות המכילות בתוכן עובר שהתפתח מביצית מופרית בתוספת חומרי תשמורת חיוניים להתפתחות העובר עד לשלב שבו הנבט יכול לספק לעצמו את התרכובות הדרושות. הפריית הביצית מתבצעת על ידי חדירת גרעין תא אבקה אל תוכה והתלכדות שני גרעיני תאי מין (הנקבי בביצית, והזכרי בתא האבקה). לאחר הפריית הביציות מתפתחת השחלה לפרי המכיל בתוכו זרעים שעובריהם בעלי מטען תורשתי שמקורו כפול (זכרי ונקבי). בכל צמחי הזרע יצירת הזרעים מותנית בפריחה והיא מסיימת את תהליך זה.
רבייה אל-מינית. רבייה זו מתבצעת על ידי תאים עובריים (דומים באופן עקרוני לתאי גזע בבעלי חיים) הממוקמים באיזורים שונים בצמח. לאחר חלוקות חוזרות ונשנות של תא עוברי מתפתח צמח שלם שמטענו התורשתי זהה לחלוטין לצמח האם. דוגמה מפורסמת לסוג זה של רבייה הוא ה"עיניים" על פני פקעת תפוחי אדמה (תמונה 3). מוצא כל "עין" הוא בתא עוברי בודד ובסופו של תהליך הופכת כל "עין" לצמח העומד ברשות עצמו. גבעולי צמחי מים רבים (למשל ערבה) מסוגלים להשתרש במים או בקרקע לחה משום שבקצה הגבעול נמצאים תאים עובריים מסוג זה. דוגמה לרבייה אל-מינית נפוצה היא התפצלות פקעות ובצלים של מינים שונים ליחידות משנה המסוגלות להתפתח לצמח עצמאי. בצלים עשויים להתפצל ליחידות הנקראות בצלצולי ריבוי שבעזרתם ניתן לגדל פרטים רבים.
מבנה שום הגינה
שום הגינה או בקיצור שוּם (שם מדעי: Allium sativum) הוא מין בסוג שום שבמשפחת השומיים (בעבר הוא נכלל במשפחת השושניים). לסוג שום (Allium) שייכים גם בצל הגינה (הנקרא גם שום נבוב על שם עליו הנבובים) וכן הכרשה (ראו במאמר "בין תכלת לכרתי"). בארץ גדלים בר כ- 35 מיני שום במגוון בתי גידול. אב המוצא של שום הגינה לא נקבע בוודאות משום שלא ניתן היה לבצע ניסויי הכלאה בין המינים בגלל עקרות השום אך משערים שהיה זה Allium longicuspis הנפוץ בדרום מערב אסיה.
שום הגינה הוא צמח זקוף וגבוה, בעל עלים שטוחים דמויי סרגל (בניגוד לעלים החלולים של הבצל). ה"גבעול", איננו גבעול אמיתי, אלא בנוי מעלים החופים זה על זה, בדומה לבננה, ומכונה "גזעול" או גבעול מדומה. הגבעול האמיתי, נמצא מתחת לפני הקרקע והוא גבעול מקוצר מאד המכונה עוגת השום (בדומה לעוגת הבצל בבצל הגינה) (תמונה 4). מהגבעול התת קרקעי מתפתחים העלים הירוקים, העולים מעל פני הקרקע, שבחלקם התחתון הם מעובים (גלדים) ומשמשים כאיבר אגירה. בחיקי הגלדים (מתחת לפני הקרקע) מתפתחים ניצני אגירה (המכונים שינים או בצלצולים). הבצלצולים הולכים וגדלים במשך חיי הצמח וככל שהם גדלים והולכים, מתרוקנים הגלדים שבחיקם הם נוצרים. עם סיום התפתחות בצל השום נמצא בו את בצלצלי הריבוי עטופים בקליפות קרומיות שרידי הגלדים. לכל ניצן אגירה יש עלה מגן (קליפת השום) ועלה אוגר (החלק הנאכל) ושניהם עוטפים ומחביאים בתוכם את ניצן הצמיחה שממנו עשוי להתפתח צמח חדש (תמונה 5). כל שיני השום עטופים במעטפת קרומית יבשה משותפת. כל מבנה זה נקרא גם "ראש שום" והוא המשמש בעיקר לאכילה. לעיתים משווק בשווקים "שום ירוק" שהוא למעשה צמח צעיר שבצלצולי הריבוי עדיין לא התפתחו בו וגלדיו עדיין מעובים. שום זה דומה במראהו לכרשה (תמונה 6).
במרכז הגבעול מתרומם עמוד תפרחת בודד המכוסה בעודו סגור ב - 1-3 חפים קרומיים. התפרחת דמוית סוכך או כדור ונושאת פרחים וורדרדים ארגמניים או לבנים (תלוי בזן) עקרים לרוב. לעתים, במקום זרעים, מתפתחים בהם בצלצולים ("שינים") עיליים. בצמחים פוריים נוכל למצוא את הזרעים בפירות השום כלומר בהלקטים היבשים.
הרבייה בשום הגינה
שיטת הריבוי העיקרית בשום הגינה היא בעזרת "שיני השום" (cloves) או בצלצולי הריבוי. בכל בצלצול חבוי ניצן שממנו מתפתח צמח חדש (תמונה 5). שיטת רבייה זו היא רבייה אל-מינית משום שהניצן מתפתח מאחד מהתאים העובריים בבצלצול המכיל את המטען התורשתי המלא ולא כתוצאה מהתמזגות של שני תאי מין. לשיטת הרבייה אל-מינית יש יתרון בגידולים חקלאיים משום שהיא מבטיחה את אחידות הגידולים. בימינו מכונים "שיני השום" בשם "זרעים" למרות שזרעים הם תוצרי רבייה מינית הנוצרים בתפרחת ולא בבצל. גם באנגלית נקראים "שיני השום" בשם זרעים ועל מנת להבחין בינם לבין זרעים במובן הרגיל (תוצרי הרבייה המינית) נקראים האחרונים "true seeds".
כאמור, בדרך כלל, פרחי השום עקרים ולכן כמעט אין אפשרות לגדל שום ברבייה מינית (מזרעים). במשך מאות שנים ואף יותר מרבים את השום באופן אל-מיני דבר המקטין את המגוון הגנטי ומעמיד את המין בסכנה מפני מחלות ומזיקים. כיום נגועים רוב גידולי השום בווירוס העובר מדור לדור דרך הבצלצולים. בשנים האחרונות מושקע מאמץ למצוא דרכים לייצר זרעים מתפרחות השום ולהעלות את שכיחות הגידולים שמקורם ברבייה מינית. ראו עוד על שום הגינה במאמר "שומים ובצלין חייבין".
מבנה בצל הגינה
בצל הגינה (או השום הנבוב Allium cepa) הוא המין החשוב ביותר במשפחת השומיים. הוא מתאפיין בעמוד הפריחה הנבוב והנפוח ובעליו הנבובים. איבר האגירה שלו הוא בצל עטוף קליפות קרומיות המכסות את הגלדים הבשרניים. הגלדים הם גילגול עלים שחלקם התחתון התת-קרקעי הפך לאיבר אגירה ואילו עוגת הבצל היא הגבעול (תמונה ). הגלדים החיצוניים הם החלקים הבשרניים התחתונים של העלים הירוקים ואילו לגלדים הפנימיים אין טרפים ירוקים והם למעשה הניצן של הבצל שממנו יתפתח בשנה הבאה הבצל החדש. הגלדים עשויים בצורת נדן וכל אחד מהם עוטף את משנהו. מבנה זה בולט לעין כאשר מבצעים חתך רוחב בבצל הגינה.
מבנה פקעת הלוף
הלוף הארץ-ישראל הוא צמח רב-שנתי בעל פקעת העטופה במעטה שעם. ניצן ההתחדשות יושב בראש הפקעת החד שנתית. ככל שעלי הצמח הולכים ומתפתחים מתרוקנת הפקעת מחומרי התשמורת שבתוכה ומצטמקת ולא נותר ממנה אלא שריד. במקביל הולך ומתעבה בסיס גבעול הצמח לפקעת חדשה המחליפה את הפקעת של השנה שעברה. פקעת הלוף בנוייה מכמה פרקים קצרים ודחוסים של הגבעול וניתן להבחין בהם בקלות. לעיתים קרובות ניתן למצוא בהיקף הפקעת, פקעות ריבוי קטנות הנשארות מחוברות אליה עד הצטמקותה בשנה הבאה. פקעות ריבוי אלו מגיעות לפריחה רק לאחר כמה שנים.
 |
 |
|
| תמונה 3. תפוח אדמה - ניצני ריבוי ("עיניים") | תמונה 4. שום הגינה - גבעול צילם: JJ Harrison |
תמונה 5. חתך רוחב ב"ראש שום" מתוך: Dr. Nobuaki Ishida
תמונה 6. חתך רוחב ב"שום ירוק" - ניתן להבחין ב"שיני השום" המתפתחים בין העלים. צילמה: Emma Cooper
שיטת רבי יהודה במשנה בתרומות
פתח דבר: הדיון להלן מבוסס על מידע שקבלתי ממדריך חקלאי וממגדלים שטענו שבמהלך התפתחות צמח השום ה"שן" שנזרעה הולכת ומתנוונת. על מנת לאמת את דבריהם זרעתי "שיני שום" ומצאתי דווקא עלייה בנפח ה"שן" בשלבי ההתפתחות המוקדמים. לענ"ד העלייה בנפח היא תוצאה של התפתחות ניצני הצמיחה (ראו בשרטוט 5) שמהם עולים העלים החדשים. הממצאים שבידי מחזקים את הקביעה ש"זרע" השום אינו כלה אך אינם עולים בקנה אחד עם פירושי הראשונים לדברי רבי יהודה.
תקציר: דברי רבי יהודה האומר במשנה "השום כשעורים" נתונים למחלוקת המפרשים. על מנת שנוכל להבין את דבריהם עלינו להניח שגם "שיני השום" (בצלצולי הריבוי) נקראים במקורות בשם זרעים למרות שהם אינם זרעים במובן הבוטני הרגיל. יש להעיר שגם בימינו נקראים "שיני השום" בשם זרעים. לשיטות הריבמ"ץ (בפירושו השני) הר"ש והרא"ש רבי יהודה מחלק בין שני גדלים של "שן שום" שניתן לזהות ב"ראש השום" בעת איסוף היבול. אם היא הגיעה לגודל קטן משעורה היא מתבטלת אגב "ראש השום" והוא מותר משום טבל מה שאין כן כאשר ה"שן" הנותרת גדולה משעורה. הסבר דומה באופן עקרוני ניתן על ידי בעל "תפארת ישראל" אך לדעתו ההלכה נקבעת לפי גודל ה"זרע" הנשתל מלכתחילה ולא במה שנותר ממנו. כאשר "שן השום" (ה"זרע") הנשתלת קטנה משעורה לא נותרת ממנה שארית ולכן היא נחשבת כ"זרעו כלה". ייחודו של השום בהשוואה ללוף והבצל הוא, אולי, בכך שה"זרע" כלומר "שן השום" מלכתחילה קטן ועשוי להגיע לגודל של שעורה או פחות ממנה תוך כדי התפתחות הנבט.
לפירוש הרמב"ם "השום כשעורים" בכל מקרה משום שזרעיו כלים במהירות כזרעי שעורה. ייתכן והוא מתייחס לזריעה של שום במובן הבוטני המקובל (של זרעים שמקורם בפירות). זרעים אלו קטנים תמיד משעורה ולכן אין מקום לחלוקה בין שתי קבוצות גודל. על פי שיטה זו ייתכן ודברי רבי יהודה "השום כשעורים" מתייחסים גם ללוף ובצל והוא נקט באחד מתוך השלושה. בכולם אם נזרעו זרעים אמיתיים הגידולים מותרים שהרי זרעיהם כלים.
על פי שיטת הריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש יש לגרוס "השום כשעורה" משום שהיא משמשת כמדד גודל בדומה ל"כזית" או "כותבת". לשיטת הרמב"ם יש לגרוס "שעורים" משום שההשוואה מתייחסת למאפיין זרעי השעורים הכלים במהירות. ייתכן וגם מחלוקת התנאים נובעת משיטות ה"זריעה" השונות במקומם ו"מר כי אתריה ומר כי אתריה". אכן בעל "תפארת ישראל" מקשה על פירוש הרמב"ם: "... וכי פליגי במציאות נבדקיניה אם זרעו כלה או לא וצ"ע".
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
התמונה הפשוטה לכאורה העולה מדברי ת"ק מסתבכת כאשר אנו פונים לשיטת רבי יהודה המשווה במשנה בתרומות בין שום לשעורים שהרי, לכאורה, קיימת כאן מחלוקת במציאות, לגבי שיטת גידול השום. לדעת ת"ק השום נשתל כבצלצולי ריבוי ("שיני שום") ואילו לרבי יהודה השום נזרע בדומה לשעורים. כרקע לדיון ראוי להדגיש שלפחות לכאורה המחלוקת היא רק לגבי השום למרות הדמיון הרב בדרך הרבייה שלו, ללוף והבצל.
שיטות הראשונים
מפרש הריבמ"ץ בתרומות (שם): "רבי יהודה אומר השום כשעורין. פירוש אימתי השום הוי דבר שאין זרעו כלה בזמן שנעשה כשעורין, פחות מיכן הוי כדבר שזרעו כלה, פ"א השום עד שלא נתמעט לשעורה הרי הוא לדבר שאין זרעו כלה, משנתמעט פחות מיכן כדבר שזרעו כלה". הפירוש הראשון איננו מחוור לי ובמיוחד הביטוי "בזמן שנעשה כשעורין" ואחזור אליו להלן. על פי הפירוש השני רבי יהודה מחלק בשום (ולכאורה רק בשום) בין שני גדלים שהגבול ביניהם הוא גודל שעורה (גודל זה מופיע בהלכות נוספות). על פי דבריו השום הנזרע הולך וקטן תוך כדי התפתחות הצמח ואם הוא מגיע לגודל הקטן משעורה הרי שהוא נחשב כדבר שזרעו כלה. ייתכן ובגודל כזה הוא מתבטל ביחס לחלק החדש שהתווסף. על פי פירוש זה דברי רבי יהודה אולי לא באו לחלוק אלא לפרש את דברי ת"ק (5). הפירוש השני נמצא גם בדבריו של הר"ש: "השום כשעורה חשוב דבר שאין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה הוי כדבר שזרעו כלה" וכך פירש גם הרא"ש. ייתכן והפירוש הראשון דומה באופן עקרוני לפירוש השני ומחלק גם הוא בין זרע גדול כשעורה ולבין קטן משעורה אלא שבניגוד לפירוש השני המתייחס לזרע כדבר שהולך וקטן עד כשעורה לפירוש הראשון הזרע הולך וגדל עד כשעורה (6).
פירוש שונה מובא בפיהמ"ש לרמב"ם (תרומות, שם): "... ורבי יהודה סובר שהשום דבר שזרעו כלה. ואמרו כשעורים, לפי שהשעורים נפסדים מהר באדמה יותר מן החטים ושאר קטניות. ואין הלכה כר' יהודה. רע"ב מביא את פירוש זה ואת הפירוש השני בריבמ"ץ: "השום כשעורה - כלומר השום חשוב זרעו כלה כמו השעורה. ונקט שעורה לפי שאין בתבואות דבר שיהיה זרעו כלה ונאבד מהרה כמו השעורה. פירוש אחר השום שהוא גדול כשעורה אין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה זרעו כלה. ואין הלכה כרבי יהודה". על פי פירוש הרמב"ם ברור שרבי יהודה חולק באופן חזיתי על ת"ק ומוציא את השום מקבוצת הצמחים שאין זרעם כלה. להשוואה בין שום ושעורה אין משמעות הלכתית והיא נועדה רק לצורך הדגשה של העובדה שזרע השום כלה במהירות כזרע השעורה.
ייתכן ושני הפירושים תלויים במחלוקת האמוראים בירושלמי (תרומות, פ"ט דף מו טור ד /ה"ב) בדברי רבי יוסי בן חנינה: "ר' אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה השום עד כשעורין לדבר שזרעו כלה מיכן והילך לדבר שאין זרעו כלה, רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוסי בן חנינה השום עד כשעורים לכל דבר". הר"ש סובר כדעת רבי אבהו ומחלק בין שום בגודל עד כשעורה שנחשב כזרעו כלה לבין שום גדול משעורה ("השום עד כשעורין לדבר שזרעו כלה". במקום "לדבר" צ"ל "כדבר"). שיטת הרמב"ם היא אולי כרבי יוסי בי רבי בון המנתק בין גודל השום ובין מעמדו לעניין כילוי וסובר שבכל מקרה דינו כדבר שזרעו כלה בדומה לשעורים.
נקודה מעניינת עולה מדברי תוספות יום טוב (שם) התולה את מחלוקת הפירושים בשתי גירסאות: "השום כשעורים - לפירוש הראשון שמפרש הר"ב והוא מהרמב"ם ניחא הגירסא. אבל לפירוש השני והוא מהר"ש נראה שהגירס' כשעורה [וכן נראה שהיא גירסת הר"ב וכך היא הגירסא במשנה של פירוש שהזכרתי]". לפירוש הר"ש השעורה משמשת כמדד גודל ולכן יש לגרוס כשעורה מה שאין כן לפירוש הרמב"ם. לפי הפירוש השני המובא בריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש השעורה היא שיעור גודל ולכן יש לגרוס "כשעורה" ואילו לפירוש הרמב"ם ורע"ב יש לגרוס "כשעורים" משום שהם מהווים רק דוגמה לדבר שזרעו כלה במהירות.
דיון הלכתי – בוטני
נקודת מוצא להסבר פרשנות הראשונים לדברי רבי יהודה ש"השום כשעורים" היא קביעת משמעות המונח "זרע" בהקשר השום. אמנם כבר עסקתי במשמעות ה"זרעים שאינם כלים" על פי ת"ק במשנה בתרומות ("כגון הלוף והשום והבצלים") ותארתי אותם כצמחים שבהם החלק ה"נזרע" (7) וגם הנאכל הוא בצל או פקעת, אך מדברי רבי יהודה משתמע, לכאורה, שמבנה השום שונה מאשר לוף ובצל, ולכן, לדבריו, רק "השום כשעורים" ואילו באחרים הוא מודה לת"ק (8). בדרך כלל המונח "זרעים" בלשון חז"ל (ובעברית מודרנית) מתייחס ליחידות הרבייה המינית המסיימות את תהליך הפריחה (זרעי קטניות המתפתחים בתרמילים או גרגירי חיטה בשיבולים). יוצאת מן הכלל היא המשנה בתרומות, שכאמור, מכנה בשם זה גם את איברי האגירה (הבצל או הפקעת) של השום הלוף והבצל משום שגם אותם ניתן "לזרוע". בשפות שונות בנות זמנינו מקובל לכנות את "שיני השום" (cloves) בשם זרעים משום שזו הדרך הנפוצה ביותר וכמעט הבלעדית לגידולו (הזרעים האמיתיים בדרך כלל עקרים). באנגלית נקראים הזרעים הנוצרים על ידי הפרחים בשם (true seeds) בניגוד ל – seeds שהם "שיני" השום.
ברצוני להציע הקבלה בין פירושי הראשונים ובין שתי שיטות הזריעה האפשריות של השום העשויה להסביר גם את ייחודו של השום ביחס ללוף והבצל:
א. כאשר ה"זריעה" של השום מתבצעת על ידי שתילת בצלצול ריבוי ("שן שום") הנבט הבוקע מהניצן גדל על חשבון התרכובות האצורות בבצלצול דבר הגורם להצטמקותו עד כדי העלמות מוחלטת. לעיתים שורד חלק קטן של בצלצול הריבוי בתוך "ראש השום" החדש. על פי הפירוש השני בריבמ"ץ (וגם הר"ש והרא"ש) רבי יהודה מבחין בין שני מצבים: 1. מצב שבו החלק הנותר מבצלצול הריבוי בגודל כשעורה שאז הוא אסור. 2. מצב שבו שארית הבצלצול קטנה מכשעורה ומתבטלת ב"ראש השום" החדש. ייתכן ורבי יהודה חולק רק על השום משום שבצלצולי הריבוי שלו קטנים בהשוואה ליחידות הריבוי בבצל הגינה והלוף ולכן יש מקום לחלק בו בין שתי קבוצות גודל (מעל ומתחת לכשעורה) לעומת בצל הגינה והלוף שיחידות הריבוי שלהם גדולות תמיד מכשעורה. הבדל נוסף קשור למבנה השום בהשוואה לבצל הגינה. הבצלצולים של השום הם בצלים אטומים (חסרים את המבנה השכבתי של בצל הגינה) וחד שנתיים. לעומת זאת בצלצול בצל הגינה עשוי משכבות של גלדים דקים מעטים שבמהלך התפתחות הבצל מתעטפים בגלדים נוספים ההולכים ומתעבים ויוצרים בצל רב שנתי. בצל מסוג זה כולל, אם כן, בתוכו גם את הבצלצול המקורי.
עלינו להניח שעל פי הראשונים הנ"ל ה"זריעה" היא של בצלצולים ולא של זרעים (true seeds) משום שזרעי השום זעירים ובכל מקרה הם קטנים משעורה ולכן תמיד "זרעם כלה" ואין מקום לאבחנה בין גדולים משעורה וקטנים ממנה.
ב. שיטת הרמב"ם הטוענת שרבי יהודה משווה לחלוטין בין זרע שום ושעורים עשוייה להתפרש היטב אם נניח שזריעת השום מתבצעת על ידי זרעים במובנם הרגיל (true seeds) ואז, אכן, אין הבדל בינם לבין גרגירי השעורים. במקרה זה הזרע כלה ככל הזרעים האחרים ובמהירות רבה כזרעי השעורים. על פי שיטה זו רבי יהודה מתיר את גידולי השום בכל מקרה.
ניתן להרחיק לכת ולומר שאולי ההבדל בין שתי שיטות הזריעה עומד גם בבסיס מחלוקת התנאים ו"מר כי אתריה ומר כי אתריה". במקומו של ת"ק עיקר ה"זריעה" הייתה של בצלצולי ריבוי שזרעם איננו כלה ואילו במקומו של רבי יהודה השום נזרע (בעזרת זרעים "אמיתיים" שנוצרו בתפרחת) ולכן כלה כשעורים. ניתן להמשיך את קו מחשבה זה ולטעון שהשום בדברי רבי יהודה מהווה רק דוגמה לשיטת זריעה זו ואכן גם המינים האחרים (בצל הגינה והלוף) יהיו "כשעורים" אם יזרעו ולא ישתלו. הצעה דומה הועלתה על ידי ד"ר א. ווייס לגבי המחלוקת ב"אמהות של בצלים" (9) במשנה בפאה (פ"ג מ"ד): "האמהות של בצלים חייבות בפאה ורבי יוסי פוטר וכו'". על משנה זו נאמר בירושלמי (פאה פ"ג דף יז טור ג /ה"ג): "... רב אמר פורגרה ושמואל אמר צומחתה וכו'". ד"ר ווייס מציע ש"פורגרה" הן אמהות הבצלים שמגדלים לזרעים ואילו "צומחתה" הן האמהות שמגדלים לבצלצולים וגם כאן "מר כי אתריה ומר כי אתריה".
האבחנה בין שני סוגי "זרעים" עשויה להשתמע מפירושו של בעל "תפארת ישראל" (תרומות, שם): "דזרען כלה מהר מאד. ויש אומרים דרצה לומר דוקא בזרע שום גדול כשעורה אין זרעו כלה מה שאין כן בפחות מזה. ולפירוש קמא קשה לי וכי פליגי במציאות נבדקיניה אם זרעו כלה או לא וצ"ע". במבט ראשון פירושו נראה זהה לשיטה א' המבחינה בין שום שגודלו כשעורה לפחות מכשעורה אלא שבעיון נוסף מסתבר שקיים הבדל משמעותי. לריבמ"ץ בפירושו השני השאלה היא עד כמה התמעט השום לאחר השתילה: "... השום עד שלא נתמעט לשעורה הרי הוא לדבר שאין זרעו כלה, משנתמעט פחות מיכן כדבר שזרעו כלה". ל"תפארת ישראל" האבחנה היא בשעת הזריעה כאשר זרע קטן משעורה כלה ואילו הגדול משעורה אין זרעו כלה. לאור זאת שהן בצלצולי הריבוי ("שיני שום") והן הזרעים האמיתיים נקראו זרעים אין זה מן הנמנע שלכך כוונתו. לדעתו רבי יהודה מחלק בין שתי צורות הזריעה כאשר זריעה של זרעי שום אמיתיים זהה לזריעת שעורים ובשניהם הזרע כלה. הוא אכן מתקשה בפירוש הראשון (של הרמב"ם) "... ולפירוש קמא קשה לי וכי פליגי במציאות נבדקיניה אם זרעו כלה או לא?". אם לשני ברי הפלוגתא מדובר בזרעים אמיתיים מה המחלוקת הרי ניתן לבדוק בקלות לעומת זאת אם מדובר בשתי צורות זריעה אין כאן מחלוקת במציאות אלא התייחסות למצבים שונים ("מר כי אתריה וכו'").
(1) המונח "בצל" מתייחס לאיבר אגירה תת קרקעי הבנוי מגלדים העוטפים זה את זה בדומה לבצל הגינה העולה על שולחננו.
(2) הרמב"ם בפיהמ"ש (תרומות, שם): "וכבר ביארנו כמה פעמים שהלוף מין בצלים".
(3) כוונת דברי הרמב"ם במונח "גרגר שום" היא ל"שן שום" שהרי הוא מדגיש "לא זרע שלהם". גם צמחי הבצל והפקעת פורחים ומייצרים זרעים אך לזרעים אלו יש מעמד של "זרעו כלה".
(4) אולי בדומה לבצל הירוק שלנו.
(5) אמנם לא נאמר כאן "אימתי" או "במה" אך השקלא וטריא בגמרא בסנהדרין (כד ע"ב) היא האם מילים אלו נאמרו רק כאשר רבי יהודה בא לפרש אך לא ניתן להסיק ממנה את המסקנה ההפוכה. כלומר ייתכנו מצבים שרבי יהודה בא לפרש למרות שבתחילת דבריו לא נכתב "אימתי".
(6) כפי שנראה להלן, לפחות מנקודת מבט בוטנית, ה"זרע" הולך וקטן במהלך ההתפתחות.
(7) המונח "נזרע" נכתב במרכאות משום שאין מדובר בזרעים בהגדרה הבוטנית אלא בריבוי אל-מיני בעזרת בצלים או פקעות.
(8) קיימת אפשרות (אמנם רחוקה) לטעון שהשום נבחר לייצג את כל שלושת הצמחים ובכולם ההלכה שהם "כשעורים".
(9) "פירושים והארות במשנה ובתלמוד", חורב, כרך י"א תשי"א, עמ' 113-114.
רשימת מקורות:
מיכאל זהרי, עולם הצמחים, עמ' 403.
השום – מרכז חינוך מדעי בגליל.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.