טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לא יהא אלא עיזא בעלמא – עז הבית
"רוניא, אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. אמר ליה: הב לי כמה דגדרי, לא יהיב ליה. הב לי לפי קנים בזול, לא יהיב ליה. הב לי אגר נטירותא, לא יהיב ליה. יומא חד הוה קא גדר דיקלי, אמר ליה לאריסיה: זיל שקול מניה קיבורא דאהיני. אזל לאתויי, רמא ביה קלא, אמר ליה: גלית דעתך דמינח ניחא לך, לא יהא אלא עיזא בעלמא, מי לא בעי נטירותא? אמר ליה: עיזא בעלמא לאו לאכלויי בעיא" (בבא בתרא, ה ע"א).
פירוש: מסופר: איש אחד בשם רוֹנְיָא, אַקְּפֵיהּ [הקיף אותו] רָבִינָא בגדר מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו, שהיו לרבינא שדות מכל צידי שדהו של רוניא. אָמַר לֵיהּ [לו] רבינא: הַב [תן] לִי כַּמָּה דְּגָדְרִי [שגדרתי], כלומר, שלם את מחצית ההוצאות שהוצאתי לגידור. לֹא יָהֵיב לֵיהּ [נתן לו]. אמר לו רבינא: הַב [תן] לִי לפחות לְפִי דמי קָנִים בְּזוֹל. לֹא יָהֵיב לֵיהּ [נתן לו]. אמר לו: הַב [תן] לִי אֲגַר נְטִירוּתָא [שכר שמירה], לֹא יָהֵיב לֵיהּ [נתן לו]. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא גָּדַר דִּיקְלֵי [יום אחד היה רוניא קוצץ דקלים], אָמַר לֵיהּ [לו] רבינא לַאֲרִיסֵיהּ [לאריסו]: זִיל שְׁקוֹל מִנֵּיהּ קִיבּוּרָא דַּאֲהִינֵי [לך קח ממנו אשכול של תמרים]. אֲזַל לְאַתּוּיֵי [הלך האריס להביא אותם], רְמָא בֵּיהּ קָלָא [הרים רוניא קול עליו]. אָמַר לֵיהּ [לו] רבינא: גַּלֵּית דַּעְתָּךְ דְּמֵינַח נִיחָא [גילית דעתך שנוח] לְךָ בשמירה זו, לֹא יְהֵא אֶלָּא עִיזָּא בְּעָלְמָא [עז בלבד] שבאה לשם, מִי לָא בָּעֵי נְטִירוּתָא [האם אינה צריכה שמירה] שלא תאכל מהתמרים? אָמַר לֵיהּ [לו] רוניא: עִיזָּא בְּעָלְמָא לָאו לְאַכְלוּיֵי בָּעֲיָא [עז בלבד האם לא צריך רק לגרש אותה]? ואין צורך בגדר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: עז, תיש שם באנגלית: Goat שם מדעי: Capra aegagrus hircus
שם נרדף במקורות: שעיר, ברחא
נושא מרכזי: מעמדה של העז כמועדת להזיק.
לריכוז המאמרים שנכתבו על עז הבית הקש/י כאן.
בעלי חיים שונים עלולים לאכול תמרים אך לדברי רבינא האיום על היבול של רוניא הוא בעיקר מצד עזים העלולות להכנס לשדהו. העזים מצטיינות בזריזותן, בכושר טיפוס וקפיצה מעולים ובסקרנותן ולכן הן מועדות לחדור לחצרות ושדות זרים ולהזיק. להתנהגות זו יש השלכות הלכתיות ובעיקר לגבי האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל (ראו עוד במאמר "אין מגדלין בהמה דקה בא"י"). הלכה נוספת הקשורה להתנהגות העז הוא קביעת שיעור הגודל של "לבוד".
מסוגיות רבות אנו לומדים על העז או בשמה "ברחא" כ"פגע רע" המזיק בחצרות, גינות ושדות. בסוגייה בבבא קמא (מח ע"א) אנו מוצאים: "ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרי דביתא, אכלה ללישא. חביל ומית, חייבה רבא לשלומי דמי ברחא" (1). מאפיין זה משתמע מסוגיות נוספות. בבבא קמא (כג ע"ב) מסופר על נזקי העזים ועל דרכי ההתמודדות עם נזקן: "הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף. אמר ליה לאביי: זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו. אמר ליה: אמאי איזיל? דאי אזילנא אמרי לי לגדור מר גדירא בארעיה. ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? כשחתרה אי נמי דנפיל גודא בליליא. מכריז רב יוסף ואיתימא רבה: דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה, הני עיזי דשוקא דמפסדי, מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין, אי ציית ציית ואי לא אמרין ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך"(2) (בבא קמא, כג ע"ב).
דוגמה נוספת מובאת בבבא קמא (כ ע"א): "ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא, סריך סליק, אכלה לליפתא ותבריה לדנא, חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם; מאי טעמא? כיון דאורחיה למיכל ליפתא, אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק"(3). כאן קובעת הגמרא שדרכה של עז לטפס ולהזיק. המשנה המובאת בבבא קמא (כא ע"ב) מעניקה לגדי ולכלב מעמד של מועדים לקפוץ: "הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם, מפני שהן מועדין וכו'". במאמר "ההוא ברחא דחזא ליפתא" הובא דיון ביחס להבדל, אם יש, בין עז ובין בהמות אחרות בשאלה האם קפיצה היא נזק משונה.
התנהגות זו נובעת מכמה מהמאפיינים ההתנהגותיים של בעלי חיים אלו. העזים הם בעלי חיים אינטליגנטיים וסקרנים באופן קיצוני. הם בעלי קואורדינציה מעולה ולכן מסוגלים לטפס ולשמור על שיווי משקל במקומות מסוכנים ביותר. תכונה זו הפכה אותם למעלה הגרה היחיד המסוגל לטפס על עצים. בגלל זריזותם וחקרנותם הם ידועים לשמצה כמועדים לבריחה ממכלאותיהם במכוון הוא כתוצאת לוואי מיכולת הטיפוס שלהם. מגוון שיטות הבריחה כולל הפרדת חוטי התיל של הגדר (תמונה 1), דחיפת הגדר כלפי מעלה או מטה ועוד. "תעלולים" אלו מסתכמים בסופו של דבר בהכנעת הגדר ובבריחה. האינטליגנטיות הגבוהה שלהם מאפשרת להם לנצל פעם אחר פעם נקודת חולשה שהם איתרו בגדר ופרטים נוספים שהבחינו בפרצה מצטרפים לבריחה באותה שיטה. סקרנותם ואופים האינטליגנטי של העזים גורם לכך שהם חוקרים כל דבר חדש או לא מוכר בסביבתם. הבדיקה מתבצעת בעזרת שפתם העליונה והלשון. כל חפץ חדש בסביבתם מכורסם או אפילו נאכל כבצק שהאשה לשה על הגג.
הרחבה
לעיל תואר ה"ברחא" כמטפס ואוכל אך דוגמה נוספת ומוצלחת פחות עבור העז מובאת בחולין (נא ע"א): "אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים. ההוא גדיא דהוא ליה לרבינא דחזא חושלא באיפומא דגר, נפל מאיגרא לארעא"(4).
מכאן אולי קבלה העז את המוניטין השלילי שלה המשתקף בדברי רבי שמעון בן לקיש: "היינו דאמר רבי שמעון בן לקיש ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות" (ביצה, כה ע"ב). ביטוי קיצוני ליחס לעז נמצא בסיפור המובא בגמרא (בבא קמא, פ ע"א): "ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי". מפרש שם רש"י: "לסטים מזויין - רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים". פוטנציאל הנזק הקיים בעז משתקף גם מציורי קיר מהעת העתיקה המתארים עיזים המזיקות לגני ירק.
יכולת הטיפוס המעולה של העז וזריזותה אינם צריכים להפתיע אם נזכור מהו אב המוצא שלה. משערים שאב המוצא הוא עז הבר (Capra aegagrus) שיש הסוברים שהיא האקו שנמנה בתורה בין המינים הטהורים. כושר טיפוס זה קיים בכל המינים בסוג עז המותאמים לחיים בבתי גידול הרריים ומצוקיים. עז הבר היא בעל חיים צמחוני הניזון בעיקר מעלי עצים. היא מרבה לטפס על צוקים כדרך להתחמק מטורפים כמו הנמר. בנוסף ליכולתה לטפס על הרים תלולים היא מסוגלת לטפס על עצים כדי להגיע לעלים הצעירים והרכים. קרובות משפחתה היעלים, הנכללות בסוג עז (Capra), מגלות אף הן יכולות טיפוס מעולות ולעיתים ניתן לצפות ביעלים כשהן סועדות על עצי שיטה (תמונה 2).
נקודה מעניינת הקשורה היטב לתיאורים בגמרא היא האופן בו הצליח גרעין הרבייה של עזי הבר ששכן בחי בר בכרמל להתחמק מהשריפה שהתחוללה בשנת 1989. בניגוד למינים אחרים של חיות בר שנספו בשריפה הרי שחלק ניכר מהזכרים של עז הבר הצליחו לקפוץ מעל גדרות המכלאה ולהתחמק. הפרטים שנמלטו לטבע חוזרים בעונת הייחום למכלאות וקופצים פנימה למכלאת הנקבות ולאחר מכן חוזרים לטבע. את יכולת הטיפוס והקפיצה של עזי הבר ירשו צאצאיהם המבוייתים.
(1) מסופר: הַהִיא אִיתְּתָא דְּעָלְתָה לְמֵיפָא בְּהַהוּא בֵּיתָא [אשה אחת שנכנסה לאפות בבית אחד] ובידה עיסת בצק, אֲתָא בַּרְחָא דְּמָרֵי דְּבֵיתָא אֲכָלָהּ לְלִישָׁא חֲבֵיל וּמִית [בא התיש של בעל הבית אכל את העיסה של האשה וכתוצאה מכך התחמם ומת], חִיְּיבָהּ רָבָא את האשה לְשַׁלּוּמֵי [לשלם] את דְּמֵי בַּרְחָא [התיש].
(2) פירוש: הָנְהוּ עִיזֵּי דְּבֵי תַּרְבּוּ דַּהֲווּ מַפְסְדִי לֵיהּ [אותן העזים של בית משפחת תרבו שהיו מפסידים לו] לְרַב יוֹסֵף את נכסיו. אָמַר לֵיהּ [לו] רב יוסף לְאַבַּיֵי: זִיל אֵימָא לְהוּ לְמָרַיְיהוּ [לך אמור להם לבעליהם] דְּלִיצְנְעִינְהוּ [שישמרו ברשותם] את העזים. אָמַר לֵיהּ [לו] אביי לרב יוסף: אַמַּאי אֵיזִיל [למה אלך]? דְּאִי אָזֵילְנָא [שאם אלך] ואומר לו זאת אָמְרִי [יאמרו] לִי: לִגְדּוֹר מָר גְּדֵירָא בְּאַרְעֵיהּ [יגדור אדוני גדר בקרקעו] ולא יוכלו העזים לבוא לרשותו. על טענה זו שואלים: וְאִי גָּדַר [ואם גודר] אדם בהכרח כדי להישמר משן בהמות, ואם לא גדר אין הבעלים חייבים בנזק, אם כן שֵׁן דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא [שחייבה התורה] על הנזק שנגרם לו הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ [איך תמצא אותה]? שאם צריך הניזק לגדור את שדהו שוב אין הבהמות הזרות יכולות להיכנס שם! ומשיבים: כְּשֶׁחָתְרָה הבהמה תחת הגדר. אִי נַמִי [או גם כן] דְּנָפֵיל גּוּדָא בְּלֵילְיָא [שנפלה הגדר בלילה] ולא יכול היה בעל הגדר להספיק לבנותה לפני שנגרם הנזק. ובענין נזקי שן של עזים, מסופר: מַכְרִיז היה רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא [ויש אומרים] שהיה זה רַבָּה: דְּסָלְקִין לְעֵילָא וּדְנָחְתִין לְתַחְתָּאָה [העולים למעלה והיורדים למטה], כלומר, הבאים מבבל לארץ ישראל ("עולים") ומביאים אתם מתורת בבל, והבאים מארץ ישראל לבבל ("יורדים") ומביאים אתם מתורת ארץ ישראל, כולם מסכימים להלכה זו: הָנֵי עִיזֵּי דְּשׁוּקָא דְּמַפְסְדִי [אותם עזים השוהות בשוק עד שישחטון ובינתיים הן גורמות הפסד], מַתְרִינַן בְּמָרַיְיהוּ תְּרֵי וּתְלָתָא זִמְנִין [מתרים אנו בבעליהן שתים ושלוש פעמים], אִי צָיֵית [אם מציית] לנו ושומר את בהמתו מלהזיק הרי צָיֵית [מציית] הוא, ואין אנו אומרים לו דבר. וְאִי [ואם] הוא לֹא מציית אָמְרִין לֵיהּ [אומרים אנו לו]: תִּיב אַמָּסַחְתָּא וְקַבֵּל זוּזָךְ [שב על יד האטליז וקבל את מעותיך], כלומר, שחט את העזים מיד, שכיון שכוונתך לשוחטן אין אתה רשאי להשהות נזק זה אצלך.
(3) פירוש: מסופר: הַהוּא בַּרְחָא דַּחֲזָא לִיפְתָּא אַפּוּמָא דְּדַנָּא [תיש אחד ראה לפת על פי חבית חרס], סָרֵיךְ סְלִיק, אֲכָלָהּ לְלִיפְתָּא וּתְבָרֵיהּ לְדַנָּא [טיפס ועלה, אכל את הלפת ושבר את החבית]. חַיְּיבֵיהּ [חייב אותו] רָבָא, את בעל התיש, אַלִּיפְתָּא וְאַדַּנָּא [על הלפת ועל הכלי] בתשלומי נֵזֶק שָׁלֵם. ומסבירים: מַאי טַעֲמָא [מה טעם] חייבו בתשלום נזק שלם גם על הכלי? והרי אין זה דרכו! כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל לִיפְתָּא, אוֹרְחֵיהּ נַמִי לְסָרוּכֵי וּלְמִסְלַק [שדרכו לאכול את הפת, דרכו גם כן לטפס ולעלות] על מנת לאוכלה, ולכן גם שבירת הכלי בכלל נזקי השן היא.
(4) פירוש: אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה, ולא ראה שנפלה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, שנפלה ונחבטה, אלא יש להניח שירדה מעצמה בקפיצה וכדומה. מסופר, ההוא גדיא דהוה ליה [גדי אחד שהיה לו] לרבינא דחזא חושלא באיפומא [שראה שעורים קלופות מבעד לארובה שבין הגג לבית], דגר [קפץ] דרך הארובה, וכך נפל מאיגרא לארעא [מן הגג לארץ]".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
