סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא – עז הבית

 

"ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא, סריך סליק, אכלה לליפתא ותבריה לדנא, חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם; מאי טעמא? כיון דאורחיה למיכל ליפתא, אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק. אמר אילפא: בהמה ברשות הרבים, ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת; מאי טעמא? גבי חברתה כחצר הניזק דמי. לימא מסייע ליה: היתה קופתו מופשלת לאחוריו, ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת; כדאמר רבא: בקופצת, הכא נמי בקופצת" (בבא קמא, כ ע"א). 

פירוש: מסופר: הַהוּא בַּרְחָא דַּחֲזָא לִיפְתָּא אַפּוּמָא דְּדַנָּא [תיש אחד ראה לפת על פי חבית חרס], סָרֵיךְ סְלִיק, אֲכָלָהּ לְלִיפְתָּא וּתְבָרֵיהּ לְדַנָּא [טיפס ועלה, אכל את הלפת ושבר את החבית]. חַיְּיבֵיהּ [חייב אותו] רָבָא, את בעל התיש, אַלִּיפְתָּא וְאַדַּנָּא [על הלפת ועל הכלי] בתשלומי נֵזֶק שָׁלֵם. ומסבירים: מַאי טַעֲמָא [מה טעם] חייבו בתשלום נזק שלם גם על הכלי? והרי אין זה דרכו! כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל לִיפְתָּא, אוֹרְחֵיהּ נַמִי לְסָרוּכֵי וּלְמִסְלַק [שדרכו לאכול את הפת, דרכו גם כן לטפס ולעלות] על מנת לאוכלה, ולכן גם שבירת הכלי בכלל נזקי השן היא. אָמַר אִילְפָא: בְּהֵמָה שהיתה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפָשְׁטָה צַוָּארָהּ וְאָכְלָה מירק שהיה עַל גַּבֵּי (על גבה של) חֲבֶרְתָּהּ שעמדה גם כן שם חַיֶּיבֶת, מַאי טַעֲמָא [מה טעם] הדבר גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי [נחשב], ולכן חייב גם שם על נזקי השן. ומציעים: לֵימָא [האם נאמר] שמְסַיֵּיעַ לֵיהּ [לו] ממה ששנינו בברייתא: הָיְתָה קוּפָּתוֹ (סלו) של אדם שהיה עומד ברשות הרבים מוּפְשֶׁלֶת לַאֲחוֹרָיו ובתוכה דבר מאכל, וּפָשְׁטָה הבהמה צַוָּארָהּ וְאָכְלָה מִמֶּנּוּ חַיֶּיבֶת. ומשיבים: משם אין ראיה, כי אפשר לפרש ששם מדובר כִּדְאָמַר [כפי שאמר] רָבָא בענין אחר בְּקוֹפֶצֶת, הָכָא נַמִי [כאן גם כן] באוכלת מן הקופה מדובר בְּמקרה שהיתה הבהמה קוֹפֶצֶת, וכיון שהיה זה שינוי ודאי חייב אף ברשות הרבים, ואולם חצי נזק, ולא נזק שלם כנזקי שן (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: עז, תיש   שם באנגלית: Goat   שם מדעי: Capra aegagrus hircus

שם נרדף במקורות: שעיר, ברחא


נושא מרכזי: העז כבעל חיים מטפס


מסוגיות רבות אנו לומדים על העז כ"פגע רע" המזיק בחצרות, גינות ושדות. התנהגות זו נובעת מזריזותה וכושר הטיפוס או הדילוג שלה (ראו ב"הרחבה"). במשנה (בבא קמא, פ"ב מ"ג) המובאת בדף כא (ע"ב) מקוטלגים הגדי יחד עם הכלב כמועדים לקפוץ: "הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם מפני שהן מועדין וכו'". מפרש רש"י: "מפני שהן מועדין - לקפוץ וברשות הניזק קאמר דתולדה דרגל היא". סוגייתנו קובעת במפורש שהעז רגילה בטיפוס: "... חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם; מאי טעמא? כיון דאורחיה למיכל ליפתא, אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק". שתי התנהגויות אלו קשורות זו לזו משום שכושר הטיפוס של העז מותנה ביכולתה לדלג מנקודה לנקודה. יתר על כן, הקפיצה מאפשרת לבעל החיים המטפס לחזור בבטחה לקרקע.

בשני המקורות אנו מוצאים שלהתנהגות המיוחדת של העז יש השלכות הלכתיות. בהמשך הסוגיה נדחית הוכחת הגמרא לדעת אילפא, מהלכה בתוספתא המחייבת בהמה שאכלה מתוך קופה, בכך שמדובר ב"קופצת". מפרש רש"י: "בקופצת - שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק קאמר". שאלה שעליה עמדו הראשונים היא מדוע כאשר בהמה קופצת ואוכלת הדבר נחשב נזק משונה ואילו בעז ("ברחא") שהזיקה ללפת וחבית חייב רבא את הבעלים בנזק שלם גם על החבית משום שדרכה לטפס. רוב הראשונים נטו לפרש שלא כרש"י וטענו שאמנם "קופצת" היא התנהגות רגילה ("כדרכה") אלא שהחיוב לשלם הוא משום שיש למקום שאליו הגיעה הבהמה בקפיצתה מעמד של רשות היחיד. כיוון הסבר אחר הוא בדרכו של רש"י שאכן "קופצת" היא התנהגות משונה. "תורת חיים" מחלק בין טיפוס לקפיצה ובין גדי ותיש:

"הכא נמי בקופצת. פי' רש"י ז"ל שקפצה ואכלה על צוארו שאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק קאמר. אין להקשות לפירושו והא קפיצה אורחיה הוא כדאמר לעיל כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק, דיש לחלק בין קפיצה לסריכא. כדמשמע לקמן דקאמר רב פפא דאפיך מיפך כלב בזקירה דהיינו קפיצה וגדיא בסריכא וצריך לחלק נמי בין גדיא לברחא דגדיא אורחיה בקפיצה ולא בסריכה וברחא איפכא וכו'".

גם ה"פני יהושע" מפרש באופן דומה אלא שמחלק בין עז לבהמה גסה:

"בפרש"י בד"ה בקופצת וכו' שאין דרכה בכך וחייבת חצי נזק קאמר משום תולדה דקרן עכ"ל. ואף על גב דבסמוך אמרינן כיון דאורחא למיכל אורחא נמי למיסרך היינו בברחא דוקא והכא איירי בבהמה גסה שאין דרכה בקפיצה ועיין ברא"ש [סימן ד'] וספר מלחמות להרמב"ן שפירש כל הסוגיא בענין אחר".

הסברו של "תורת חיים" צריך עיון משום שהעז מדלגת ומטפסת מעולה כבר בהיותה צעירה ולכן קשה לקבל טיעון המפריד בין כישורים אלו. לעומת זאת הסברו של ה"פני יהושע" עולה בקנה אחד עם המשתמע מסוגיות רבות המזהות את העז כבעל חיים מטפס. הניגוד בין העז לבהמה גסה בהקשר זה בא לידי ביטוי בהלכה נוספת העוסקת בגידול בהמות בארץ ישראל. הגמרא (סנהדרין, כה ע"ב) הדנה בפסול רועים לעדות, מחלקת בין רעייה בארץ ישראל ובין סוריה ובין בהמה גסה ובהמה דקה. גורם נוסף המובא בחשבון הוא האם הרעייה מתבצעת במקום סגור או פתוח. מפרש שם רש"י: "מגדלין איתמר - שמגדלין אותם בבתיהם, ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה, דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות, אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנוטרה, אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפילו בהמה גסה פסול, שנכנסת בשדה של אחרים". לפירושו, אם כן, בהמה דקה מתחמקת ("משתמטה") ואין אפשרות לשמור עליה (ראה עוד במאמר "רועה שאמרו, אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה"). ההבדל בין בהמה דקה כמו העז ובהמה גסה נובע מזריזותה של העז המגבילה את האפשרות למנוע ממנה לברוח ולהזיק לשדות השכנים. התנהגות אופיינית זו של העז היוותה כנראה הרקע גם לקביעת שיעור "לבוד" בהשוואה לגדי ("כדי שיזדקר גדי בבת ראש") (ראו במאמר "כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש"). 
 

    
תמונה 1. צילמה: תהילה רענן   תמונה 2. צילמה: תהילה רענן




תמונה 3. צילמה: תהילה רענן
 

תמונה 4. עז - צולמה ליד הארבל

 

הרחבה

תאור ה"ברחא" כמטפסת ואוכלת לפת עולה בקנה אחד עם תיאורים בסוגיות נוספות של העז כמזיקה "שובבה" או כ"פגע רע".  למשל, בבא קמא (מח ע"א) אנו לומדים: "ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרי דביתא, אכלה ללישא. חביל ומית, חייבה רבא לשלומי דמי ברחא"(1). גם כאן העז היא המטפסת לגג ואוכלת את הבצק. דוגמה נוספת ומוצלחת פחות עבור העז מובאת בחולין (נא ע"א): "אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים. ההוא גדיא דהוא ליה לרבינא דחזא חושלא באיפומא דגר, נפל מאיגרא לארעא"(2).

מכאן אולי קבלה העז את המוניטין השלילי שלה המשתקף בדברי רבי שמעון בן לקיש: "היינו דאמר רבי שמעון בן לקיש ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות" (ביצה, כה ע"ב). ביטוי קיצוני ליחס לעז נמצא בסיפור המובא בגמרא (בבא קמא, פ ע"א): "ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי". מפרש שם רש"י: "לסטים מזויין - רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים". פוטנציאל הנזק הקיים בעז משתקף גם מציורי קיר מהעת העתיקה המתארים עיזים המזיקות לגני ירק.

יכולת הטיפוס המעולה של העז וזריזותה אינם צריכים להפתיע אם נזכור מהו אב המוצא שלה. משערים שאב המוצא הוא עז הבר (Capra aegagrus) שיש הסוברים שהיא האקו שנמנה בתורה בין המינים הטהורים. כושר טיפוס זה קיים בכל המינים בסוג עז המותאמים לחיים בבתי גידול הרריים ומצוקיים. עז הבר היא בעל חיים צמחוני הניזון בעיקר מעלי עצים. היא מרבה לטפס על צוקים כדרך להתחמק מטורפים כמו הנמר. בנוסף ליכולתה לטפס על הרים תלולים היא מסוגלת לטפס על עצים כדי להגיע לעלים הצעירים והרכים. קרובות משפחתה היעלים, הנכללות בסוג עז (Capra), מגלות אף הן יכולות טיפוס מעולות ולעיתים ניתן לצפות ביעלים כשהן סועדות על עצי שיטה (תמונות  1-3).

נקודה מעניינת הקשורה היטב לתיאורים בגמרא היא האופן בו הצליח גרעין הרבייה של עזי הבר ששכן בחי בר בכרמל להתחמק מהשריפה שהתחוללה בשנת 1989. בניגוד למינים אחרים של חיות בר שנספו בשריפה הרי שחלק ניכר מהזכרים של עז הבר הצליחו לקפוץ מעל גדרות המכלאה ולהתחמק. הפרטים שנמלטו לטבע חוזרים בעונת הייחום למכלאות וקופצים פנימה למכלאת הנקבות ולאחר מכן חוזרים לטבע. את יכולת הטיפוס והקפיצה של עזי הבר ירשו צאצאיהם המבוייתים.

 


(1) פירוש: מסופר: הַהִיא אִיתְּתָא דְּעָלְתָה לְמֵיפָא בְּהַהוּא בֵּיתָא [אשה אחת שנכנסה לאפות בבית אחד] ובידה עיסת בצק, אֲתָא בַּרְחָא דְּמָרֵי דְּבֵיתָא אֲכָלָהּ לְלִישָׁא חֲבֵיל וּמִית [בא התיש של בעל הבית אכל את העיסה של האשה וכתוצאה מכך התחמם ומת], חִיְּיבָהּ רָבָא את האשה לְשַׁלּוּמֵי [לשלם] את דְּמֵי בַּרְחָא [התיש].
(2) פירוש: אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה, ולא ראה שנפלה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, שנפלה ונחבטה, אלא יש להניח שירדה מעצמה בקפיצה וכדומה. מסופר, ההוא גדיא דהוה ליה [גדי אחד שהיה לו] לרבינא דחזא חושלא באיפומא [שראה שעורים קלופות מבעד לארובה שבין הגג לבית], דגר [קפץ] דרך הארובה, וכך נפל מאיגרא לארעא [מן הגג לארץ]".
 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר