סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש – עז הבית

 

"תא שמע: נמצאת אתה אומר שלש מדות במחיצות; כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה, כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש ... משום דלא דמי פסולא דרישא לפסולא דסיפא, פסולא דרישא כדי שלא יזדקר הגדי בבת אחת, פסולא דסיפא שלא יהא פרוץ כעומד ... רבא אמר: מדסיפא רבן שמעון בן גמליאל רישא נמי רבן שמעון בן גמליאל, וכי אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרינן לבוד הני מילי למעלה, אבל למטה הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה לא אמרינן לבוד" (עירובין, טז ע"א-ע"ב).

פירוש: תָּא שְׁמַע [בא ושמע] מה ששנינו בתוספתא במסכת כלאים: נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר, שָׁלשׁ מִדּוֹת בִּמְחִיצּוֹת החוצצות בכלאים: כּל שֶׁהוּא פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה שהמחיצה עצמה עשויה קנים שרוחב כל אחד מהם פחות משלושה טפחים, כדי להתיר צָרִיךְ שֶׁלּא יְהֵא בֵּין זֶה לָזֶה בין קנה לקנה, שְׁלשָׁה טפחים כְּדֵי שֶׁלּא יִזְדַּקֵּר [יקפוץ] הַגְּדִי בְּבַת ראשׁ (בבת אחת) שביותר משלושה טפחים יכול הגדי לעבור, ושוב אין זה לבוד, ואינה נחשבת מחיצה ... מִשּׁוּם דְּלָא דָמֵי פְּסוּלָא דְּרֵישָׁא לִפְסוּלָא דְּסֵיפָא [שאינו דומה הפסול שבהתחלה לפסול שבסוף] פְּסוּלָא דְּרֵישָׁא [הפסול שבהתחלה טעמו] כְּדֵי שֶׁלּא יִזְדַּקֵּר הַגְּדִי בְּבַת אַחַת, פְּסוּלָא דְּסֵיפָא [הפסול שבסוף] כדי שֶׁלּא יְהֵא פָּרוּץ כְּעוֹמֵד וכו' (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: עז, תיש   שם באנגלית: Goat   שם מדעי: Capra aegagrus hircus

שם נרדף במקורות: שעיר, ברחא


נושא מרכזי: על מהות הקשר בין הגדי לדין "לבוד"


משמעות דין "לבוד" המופיע בסוגייתנו וסוגיות רבות נוספות היא שרווח שרוחבו פחות משלושה טפחים נחשב כסתום. מקור דין זה הוא "הלכה למשה מסיני" כפי שאנו לומדים בגמרא בסוכה (ו ע"ב): "מחיצין הא דאמרן. הניחא לרבי יהודה, אלא לרבי מאיר מאי איכא למימר? כי אתאי הלכתא לגוד ולבוד ודופן עקומה" (1). מקור נוסף הוא בגמרא בשבת (צז ע"א): "אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא: מנא הא מילתא דאמור רבנן כל פחות משלושה כלבוד דמי? אמר ליה: לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני. אי הכי שלשה נמי? ותו: הא דתנן המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים פסולה הא פחות משלשה כשרה! התם היינו טעמא משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. תינח למטה, למעלה מאי איכא למימר? אלא: כל פחות משלשה כלבוד דמי - הלכתא גמירי לה" (2). העובדה שפרצה המאפשרת מעבר נוח של גדי פוסלת דופן סוכה מוזכרת בסוגיה נוספת (סוכה, יד ע"ב): "אינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו, או שנפרצה בה פרצה כדי שיזדקר בה גדי בבת ראש, או שנתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, אף על פי שלא הכניס לתוכה אלא שלשה טפחים פסולה".

הלכה למשה מסיני זו איננה "סותמת" פתח הקטן משלושה טפחים באופן בלתי מותנה ("לבוד" איננו מונח תיאורטי בלבד שאיננו תלוי במציאות) אלא מעניקה לחלל מעמד של מחיצה (על אופיה וגבולות תחולתה ראה סכום ב"ויקישיבה") בתנאי שאכן הוא עשוי למלא את פונקציה זאת גם למעשה. התנאי המינימלי המוכיח את יעילות המחיצה הוא עיכוב מסויים ביכולתו של גדי לחדור דרכה. ובלשון רש"י (עירובין, טז ע"א): "צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש - כלומר: להדיא, בלא עכוב, דדקירת גדי מבטל לה מתורת לבוד וכו'". במסכת סוכה (יד ע"ב): "שיזדקר גדי - דהיינו שלשה טפחים. בבת ראש - בהדיא ובריוח".

הקשר המודגש בכמה סוגיות בין הגדי לבין שלושת הטפחים של דין "לבוד" הוא בכך שלאחר שנקבע בהלכה למשה מסיני שעד ג' טפחים נחשב הפתח כסתום יצקו בה חז"ל תוכן מעשי בעזרת הגדי. בדומה לרעיון זה (לפחות על פי רבי חנן) אנו מוצאים בשיעורים המובאים בגמרא בברכות (מא, ע"א): "ופליגא דרבי חנן, דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר. חטה דתנן: הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד ... שעורה דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. גפן כדי רביעית יין לנזיר. תאנה כגרוגרת להוצאת שבת. רמון כדתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים ... דבש ככותבת הגסה ביום הכפורים. ואידך? הני שיעורין בהדיא מי כתיבי? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא". אמנם לרבי חנן השיעורים הם מדאורייתא אך אין הם שרירותיים. הרימון מייצג את הפרי הגדול ביותר ("כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים") וכותבת גסה יש בה כדי יישוב הדעת ("בציר מהכי לא מיתבא דעתיה", יומא, עט ע"א).

המדד הוא דווקא "הזדקרות הגדי" משום שהמציאות המקובלת היתה שגדיים בוקעים ומתפרצים בקלות דרך פתחי מחיצות עד גודל זה. הגדי, בנה הקטן של העז, מהווה סמל לפירצה בעיקר בגלל נטייתו להתגנב לחצירות וזריזותו ולא משום גודלו שהרי קיימים בעלי חיים נוספים המסוגלים לחדור דרך פירצה בגודל זה. אמנם כאשר הגדי עומד גובהו עולה על שלושה טפחים אך ראשו קטן מגודל זה ולכן באפשרותו להשתחל בקלות ובמהירות. הסבר זה מותנה, כמובן, באופן בו נבין את המונח "בבת ראש". רש"י פירש "בהדיא ובריוח" אך לא הגדיר מהו בדיוק "ריוח" זה. האם הכוונה למעבר בלי צורך להתכופף משום שהפרצה גדולה ממנו או אולי מעבר מהיר מבלי להסתבך בשולי הפרצה? סקירה של המובאות הרבות בספרות חז"ל המצביעות על מאפייני העז רומזת על האפשרות השניה. כך הסביר את רש"י הרב יעקב דוב מיללער בפוסט שהתפרסם בפורום "אוצר החכמה" (3) (מקור הדברים מופיע כאן).

תאור הגדי כמתפרץ לתוך פתחים עולה בקנה אחד עם תיאורים של העז כמזיקה "שובבה" או כ"פגע רע" המטפס ומתגנב לחצרות אחרים. כך אנו מוצאים בגמרא בחולין (נא ע"א): "אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים. ההוא גדיא דהוא ליה לרבינא דחזא חושלא באיפומא דגר, נפל מאיגרא לארעא" (4). התנהגות מעין זו מוזכרת בסוגיות נוספות: "ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא, סריך סליק אכלה לליפתא, ותבריה לדנא. חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם. מאי טעמא? כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק" (5) (בבא קמא, כ ע"א). רבא חייב את בעלי העז לשלם נזק שלם גם על הלפת וגם על החבית משום שדרכה של העז לטפס ולאכול. דוגמה נוספת: "ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרי דביתא, אכלה ללישא. חביל ומית, חייבה רבא לשלומי דמי ברחא" (6) (בבא קמא, מח ע"א). גם כאן העז היא המטפסת לגג ואוכלת את הבצק. בסוגיה נוספת העיזים מופיעות "על תקן" בעל חיים זריז ו"שובב" במיוחד אם כי ללא גרימת נזק לרכוש: "מר עוקבא אמר: רעיא חגרא ועיזי ריהטן, אבב חוטרא מילי, ואבי דרי חושבנא" (7) (שבת, לב ע"א).

יש להעיר שבסוגיה אחת בלבד מוזכרים גם הטלאים כ"שותפים לדבר עבירה" לגדיים: "אמר רב נחמן אמר שמואל: גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ד' אמות, אבל בין גג לגג לא; ורב נחמן דידיה אמר: אינו זקוק לד' אמות, אבל זקוק למחיצת עשרה. למאי? אי להיזק ראיה, ארבע אמות בעינן! אי לנתפס עליו כגנב, במסיפס בעלמא סגיא! אי לגדיים וטלאים, בכדי שלא יזדקר בבת ראש סגי" (בבא בתרא, ו ע"ב).

מכאן אולי קבלה העז את המוניטין השלילי שלה המשתקף בדברי רבי שמעון בן לקיש: "היינו דאמר רבי שמעון בן לקיש ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות" (ביצה, כה ע"ב). ביטוי קיצוני ליחס לעז נמצא בסיפור המובא בגמרא (בבא קמא, פ ע"א): "ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי". מפרש שם רש"י: "לסטים מזויין - רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים". פוטנציאל הנזק הקיים בעז משתקף גם מציורי קיר מהעת העתיקה המתארים עיזים המזיקות לגני ירק.

יכולת הטיפוס המעולה של העז וזריזותה אינם צריכים להפתיע אם נזכור מהו אב המוצא שלה. משערים שאב המוצא הוא עז הבר (Capra aegagrus) שיש הסוברים שהיא האקו שנמנה בתורה בין המינים הטהורים. כושר טיפוס זה קיים בכל המינים בסוג עז המותאמים לחיים בבתי גידול הרריים ומצוקיים. עז הבר היא בעל חיים צמחוני הניזון בעיקר מעלי עצים. היא מרבה לטפס על צוקים כדרך להתחמק מטורפים כמו הנמר. בנוסף ליכולתה לטפס על הרים תלולים היא מסוגלת לטפס על עצים כדי להגיע לעלים הצעירים והרכים. קרובות משפחתה היעלים, הנכללות בסוג עז (Capra), מגלות אף הן יכולות טיפוס מעולות ולעיתים ניתן לצפות ביעלים כשהן סועדות על עצי שיטה (תמונות  1-3).

נקודה מעניינת הקשורה היטב לתיאורים בגמרא היא האופן בו הצליח גרעין הרבייה של עזי הבר ששכן בחי בר בכרמל להתחמק מהשריפה שהתחוללה בשנת 1989. בניגוד למינים אחרים של חיות בר שנספו בשריפה הרי שחלק ניכר מהזכרים של עז הבר הצליחו לקפוץ מעל גדרות המכלאה ולהתחמק. הפרטים שנמלטו לטבע חוזרים בעונת הייחום למכלאות וקופצים פנימה למכלאת הנקבות ולאחר מכן חוזרים לטבע. את יכולת הטיפוס והקפיצה של עזי הבר ירשו צאצאיהם המבוייתים.

להתנהגות העז ובהמה דקה בכלל (8) יש נפק"מ להלכה. הגמרא (סנהדרין, כה ע"ב) הדנה בפסול רועים לעדות, מחלקת בין רעייה בארץ ישראל ובין סוריה ובין בהמה גסה ובהמה דקה. גורם נוסף המובא בחשבון הוא האם הרעייה מתבצעת במקום סגור או פתוח. מפרש שם רש"י: "מגדלין איתמר - שמגדלין אותם בבתיהם, ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה, דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות, אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנוטרה, אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפילו בהמה גסה פסול, שנכנסת בשדה של אחרים". לפירושו, אם כן, בהמה דקה מתחמקת ("משתמטה") ואין אפשרות לשמור עליה (ראה עוד במאמר "רועה שאמרו, אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה". 
 

    
תמונה 1. צילמה: תהילה רענן   תמונה 2. צילמה: תהילה רענן




תמונה 3. צילמה: תהילה רענן
 


 


(1) פירוש: הלכה למשה מסיני ששיעורן המינימלי של מְחִיצִּין בכל מקום הוא עשרה טפחים הָא דַּאֲמַרַן [זו שאמרנו], וכפי שכבר נתבאר. ושואלים: הָנִיחָא [דבר זה נוח] לשיטת ר' יְהוּדָה, שלדעתו אין ללמוד דבר זה מן המקרא, ולכן לדעתו דבר זה נתקבל כהלכה למשה מסיני, אֶלָּא לְשיטת ר' מֵאִיר שלדבריו כל האמות האמורות הן בנות שישה טפחים וניתן איפוא ללמוד שיעור עשרה טפחים מן הפסוקים, אם כן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר [מה יש לומר]? הלא לשיטתו דין זה אינו צריך להלכה שבעל פה! ומשיבים: לשיטה זו כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא [כאשר באה ההלכה] לענין מחיצות, לשאר הלכות שיש בדיני מחיצות היא באה. כגון: גּוֹד [משוך], כשחסירה חלק מן המחיצה ומחשיבים כאילו נמשך חלקה הקיים של המחיצה כלפי מעלה או כלפי מטה, ונחשב המקום כסגור במחיצה גם כשאין בו מחיצה של ממש. וכן לדין לָבוּד [צמוד], שכל שני דברים הסמוכים זה לזה בפחות משלושה טפחים נחשבים כמחוברים יחד, ודין דּוֹפֶן עֲקוּמָּה, שדופן סוכה הנמצאת במרחק של פחות מארבע אמות מן הסכך נחשבת כמתעקמת ונוגעת בסכך אלו נלמדים מהלכה.
(2) מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] ככלל: כָּל פָּחוֹת מִשְּׁלוֹשָׁה טפחים כְּלָבוּד (צמוד) דָּמֵי [נחשב]? אָמַר לֵיהּ [לו]: לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁתִּילָּקֵט [תוחלק, תיושר] בְּמַלְקֵט וּבִרְהִיטְנִי, כיון שאי אפשר שרשות הרבים תהא חלקה לחלוטין, ויש להביא בחשבון שבתוך המציאות קיימים הבדלי גובה קטנים ברשות הרבים. והקשה לו: אִי הָכִי [אם כך] שזהו הטעם, אם כן שְׁלשָׁה טפחים נַמִי [גם כן] מדוע אינם נחשבים כלבוד אלא רק פחות משלושה? וְתוּ, הָא דִּתְנַן [ועוד, הלכה זו ששנינו במשנה] בדיני סוכה: הַמְשַׁלְשֵׁל דְּפָנוֹת של סוכה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, אִם הֵן גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ למטה שְׁלשָׁה טְפָחִים פְּסוּלָה, שנחשבת הסוכה כחסרת דפנות, ומכאן נסיק: הָא [הרי] שאם שלשל את הדפנות פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה טפחים לקרקע כְּשֵׁרָה, וכאן הלא אין מקום לנימוק שאין אפשרות להחליק את קרקע רשות הרבים. ודחה: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא [שם זהו הטעם] שחלל שהוא גדול משלושה טפחים אינו נחשב כמחיצה משום שמחיצה כזאת אינה משמשת עוד לתפקידה, דְּהָוְיָא לָהּ [שהרי היא] מְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִים בּוֹקְעִין (עוברים) בָּהּ. ורק בפחות משלושה טפחים שוב אינם יכולים לעבור. ועוד הקשה לו קושיה אחרת: תֵּינַח [נניח] להסבר זה כשהרווח של שלושה טפחים הוא לְמַטָּה כלפי הקרקע, שאפשר לומר שביותר מזה שוב אינו מחיצה, אבל דין פחות משלושה טפחים האמור בכמה הלכות כאשר החלל הוא לְמַעְלָה, וכגון באופן שהסכך מרוחק מן הדפנות, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר [מה יש לומר] להסברתו? אֶלָּא יש לסכם כי הלכה זו שכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה כְּלָבוּד דָּמֵי [נחשב] הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ [כהלכה למשה מסיני היא נלמדת].
(3) בגמ' עירובין טז. וסוכה יד: כדי (שלא) יזדקר בה הגדי "בבת ראש". וזה שיעור ג' טפחים חלל שבה יכול הגדי לדקור בתוכה. ברש"י פירש בשני המקומות את הביטוי "בבת ראש" = להדיא ובריווח. אבל לא ביאר מה זה ולשורש הביטוי בלשון הקודש. והנה גם במס' יומא נזכר ביטוי זה בשני מקומות אבל שם הפירוש לכאורה שונה לגמרי מעירובין וסוכה.
ביומא לח: בברייתא שהוגרס בן לוי היה מכניס גודלו לתוך פיו ומניח אצבעו בין הנימין עד שהיו אחיו הכהנים נזקרים "בבת ראש" לאחוריהם. ולהלן ביומא סז: לגבי שעיר המשתלח לעזאזל אומר ר"ש: זורקו "בבת ראש" ומכבס בגדיו. בשני המקומות ביומא אין רש"י מפרש את המילים "בת ראש" ובפשטות אין לזה שייכות לכוונה של "להדיא ובריווח" שפירש רש"י ז"ל בעירובין ובסוכה, והדבר צריך תלמוד.
בערוך לא נמצא ערך על זה, וכתוב בערוך החדש שגם הוא נתקשה על זה עד שמצא שבלשון ערבי יש מילה אחת "אלתראש" שפירושה "כאחת" (אויפאיינמאל) ומסברא שמזה השתרבב הביטוי "בבתראש" והכל כוונה אחת שהגדי נדקר בג' טפחים להדיא ובבת-אחת וגם פירושה שאחיו הכהנים של הוגרס בן לוי היו נרתעים מקולו ונזרקו בבת-אחת לאחוריהם כאדם שנפגע פתאום, וכן, השעיר לעזאזל היה נזרק בבת-אחת מן הצוק.
ואם כנים דבריו אין אנו צריכים להביא ממרחק לחמינו עד לשון ערבי, הרי "בת-אחת" בוודאי הכוונה לזה, אז "בת-ראש" הוא כמו כן, שהרי ראש הוא גם כינוי לראשון, היינו שבפעם הראשונה שהגדי מנסה לחצות את דופן הסוכה יכנוס להדיא אם יש בחללה ג' טפחים, וכן הכהנים היו נרתעים בבת-אחת וכו'.
ונשאר לנו לברר מה זה "בת-אחת" ומה שורשה של המילה "בת" פה?
(4) פירוש: אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה, ולא ראה שנפלה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, שנפלה ונחבטה, אלא יש להניח שירדה מעצמה בקפיצה וכדומה. מסופר, ההוא גדיא דהוה ליה [גדי אחד שהיה לו] לרבינא דחזא חושלא באיפומא [שראה שעורים קלופות מבעד לארובה שבין הגג לבית], דגר [קפץ] דרך הארובה, וכך נפל מאיגרא לארעא [מן הגג לארץ].
(5) פירוש: מסופר: הַהוּא בַּרְחָא דַּחֲזָא לִיפְתָּא אַפּוּמָא דְּדַנָּא [תיש אחד ראה לפת על פי חבית חרס], סָרֵיךְ סְלִיק, אֲכָלָהּ לְלִיפְתָּא וּתְבָרֵיהּ לְדַנָּא [טיפס ועלה, אכל את הלפת ושבר את החבית]. חַיְּיבֵיהּ [חייב אותו] רָבָא, את בעל התיש, אַלִּיפְתָּא וְאַדַּנָּא [על הלפת ועל הכלי] בתשלומי נֵזֶק שָׁלֵם. ומסבירים: מַאי טַעֲמָא [מה טעם] חייבו בתשלום נזק שלם גם על הכלי? והרי אין זה דרכו! כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל לִיפְתָּא, אוֹרְחֵיהּ נַמִי לְסָרוּכֵי וּלְמִסְלַק [שדרכו לאכול את הפת,דרכו גם כן לטפס ולעלות] על מנת לאוכלה, ולכן גם שבירת הכלי בכלל נזקי השן היא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(6) פירוש: מסופר: הַהִיא אִיתְּתָא דְּעָלְתָה לְמֵיפָא בְּהַהוּא בֵּיתָא [אשה אחת שנכנסה לאפות בבית אחד] ובידה עיסת בצק, אֲתָא בַּרְחָא דְּמָרֵי דְּבֵיתָא אֲכָלָהּ לְלִישָׁא חֲבֵיל וּמִית [בא התיש של בעל הבית אכל את העיסה של האשה וכתוצאה מכך התחמם ומת], חִיְּיבָהּ רָבָא את האשה לְשַׁלּוּמֵי [לשלם] את דְּמֵי בַּרְחָא [התיש].
(7) פירוש: מַר עוּקְבָא אָמַר: רָעֲיָא חִגְּרָא וְעִיזֵּי רִיהֲטָן [הרועה חיגר והעיזים רצות], ואינו יכול להשיגן, אבל אַבַּב חוּטְרָא מִילֵּי, וְאַבֵּי דָּרֵי חוּשְׁבְּנָא [ליד הגדר הוא אומר מילים קשות, ובתוך הדיר הוא גומר את החשבון].
(8) כאמור לעיל גם טלאים חשודים ב"התגנבות" אם כי במידה פחותה ("אי לנתפס עליו כגנב, במסיפס בעלמא סגיא! אי לגדיים וטלאים, בכדי שלא יזדקר בבת ראש סגי וכו'", בבא בתרא, ו ע"ב).

 

 

 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר