|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים – רימון מצוי
"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. שיעורין? דאורייתא הוא! דכתיב: ארץ חטה ושערה וגו' ואמר רב חנן: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. חטה לכדתנן: הנכנס לבית המנוגע, וכליו על כתיפיו, וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והם טמאין מיד. היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, פת חיטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכל בליפתן. שעורה, דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. גפן, כדי רביעית יין לנזיר. תאנה, כגרוגרת להוצאת שבת, רמון, כדתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים" (עירובין, ד ע"א).
פירוש: כיון שדובר בשיעורין שונים מביאים מה שֶׁ אָמַר ר' חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: שִׁיעוּרִין של מצוות התורה, ודיני חֲצִיצִין [חציצות] הפוסלים בטבילה ודיני מְחִיצִּין [מחיצות] והלכותיהן, כולם הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. ושואלים: וכי שִׁיעוּרִין הלכה למשה מסיני בלבד הם?! הלא דְּאוֹרַיְיתָא [מן התורה] הוּא! דִּכְתִיב [שכן נאמר]: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח), וְאָמַר רַב חָנָן: כָּל הַפָּסוּק הַזֶּה לְשִׁיעוּרִין נֶאֱמַר: חִטָּה ללמדנו שיעור לִכְדִתְנַן [לכמו ששנינו במשנה]: הַנִּכְנָס לְבַיִת הַמְנוּגָּע בצרעת וְכֵלָיו (בגדיו) מונחים עַל כְּתֵפָיו, וְסַנְדָלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו הוּא וְהֵם (הבגדים) טְמֵאִין מִיָּד. אולם אם הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו, וְסַנְדָלָיו בְּרַגְלָיו, וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן הבגדים, הסנדלים והטבעות טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בבית בִּכְדֵי זמן אֲכִילַת פְּרָס (חצי ככר). ופרס זה שיערו בְּפַת חִטִּין שזמן אכילתה קצר וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִין. ומחשבים את זמן האכילה כשהאוכל מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן. נמצא שיש שיעור בתורה הקשור בחטה דוקא. שְׂעוֹרָה אף היא בסיס לשיעורים, דִּתְנַן [שכן שנינו]: עֶצֶם מן המת שגודלה כַּשְּׂעוֹרָה - מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אבל אֵינוֹ מְטַמֵּא בָּאהֶל, שאם היתה העצם בתוך בית, אין כל חלל הבית נטמא. גֶּפֶן הוא השיעור כְּדֵי רְבִיעִית יַיִן לַנָּזִיר, שהנזיר האסור בשתיית יין, לוקה אם שותה אותו. תְּאֵנָה לענין שיעור כִגְרוֹגֶרֶת (תאנה יבשה) לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, שכל מאכלי אדם, חייבים על הוצאתם בשבת אם היה גודלם כגרוגרת. רִמּוֹן אף הוא ללמדנו שיעור, כְּדִתְנַן [כפי ששנינו במשנה]: כָּל כְּלֵי בַעֲלֵי בָתִּים העשויים עץ, שִׁיעוּרָן להיטהר מטומאתם על ידי שבירה (שכן, כלי טמא נטהר מטומאתו בשבירה) אם יש בהם נקב כָּרִימּוֹנִים. ומה שנאמר "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" דורשים: אֶרֶץ שֶׁכָּל שִׁיעוּרֶיהָ כַּזֵּיתִים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
|
 |
 |
 |
 |
|
| רימונים מפסיפס בית הכנסת במעון – המאה 5-6 לספירה |
 |
 |
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12, עמ' 118.
י. פליקס, עולם הצומח המקראי, עמ' 48.
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים , עמ' 171.
ויקיפדיה – ערך: רימון מצוי
D. Zohary and M. Hopf, Domestication of Plants in the Old World, third edition (Oxford: University Press, 2000), p. 170-171.
לעיון נוסף:
ויקיפדיה על חשיבותו הרפואית של הרימון.
י. פליקס, עולם הצומח המקראי, עמ' 48. על הרימון בספרות חז"ל.
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים , עמ' 171 על התפוצה של הרימון בארץ והממצאים הארכאולוגיים.
רימון מצוי באתר "צמח השדה"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.