סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אין מגדלין בהמה דקה בא"י – צאן 

 

"מתניתין. אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל וכו'... גמ'. ת"ר: אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל, בסוריא אפילו בישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. תניא אידך: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו. ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ, בהמה גסה אי אפשר להביא מחוצה לארץ" (בבא קמא, עט ע"ב).

פירוש: גמרא תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְגַדְּלִין בֶּחוֹרָשִׁין (יערות) שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ואילו בְּסוּרְיָא מגדלים אֲפִילּוּ בַּיִּשּׁוּב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ שמותר. תַּנְיָא אִידָךְ [שנויה ברייתא אחרת]: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְגַדְּלִין בַּמִּדְבָּר שֶׁבִּיהוּדָה וּבַמִּדְבָּר שֶׁבִּסְפַר (גבול) עַכּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, אֲבָל מְגַדְּלִין בְּהֵמָה גַּסָּה בישוב, לְפִי שֶׁכלל הוא זה: אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב הצִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ, ובענייננו: בְּהֵמָה דַּקָּה שעיקרה נועד לאכילה אֶפְשָׁר לְהָבִיא מִחוּצָה לָאָרֶץ, אבל בְּהֵמָה גַּסָּה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא מִחוּצָה לָאָרֶץ, שהרי זקוקים לה לעבודה ולמשא בכל יום (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: עז, תיש   שם באנגלית: Goat   שם מדעי: Capra aegagrus hircus

שם נרדף במקורות: שעיר, ברחא


נושא מרכזי: מדוע קיים איסור על גידול בהמה דקה בא"י?


אם נסכם את כלל המקורות המובאים בסוגייתנו נמצא אבחנה בין בהמה דקה, האסורה בגידול בארץ ישראל (לענין זה סוריה נחשבת כחוץ לארץ), ובין בהמה גסה המותרת. האיסור לגדל בהמה דקה איננו מוחלט והוא מוגבל למקומות יישוב. מסיבה זו מותר על פי המשנה לגדל בהמה דקה במדבריות. הברייתא מציינת שהכוונה "למדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו". מקום נוסף שמותר לגדל בו הוא "חורשין שבארץ ישראל". היתר זה איננו מוחלט והוא תלוי בהרכב מיני העצים בחורש: "ת"ר: עשרה תנאין התנה יהושע: שיהו מרעין בחורשין, ומלקטין עצים בשדותיהם ... שיהו מרעין בחורשין. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דקה בגסה, אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא, וכל שכן גסה בדקה דלא" (בבא קמא, פ ע"ב). מפרש רש"י (עירובין, יז ע"א): "שיהו מרעין בחורשין - שיהא כל אדם מוליך בהמותיו לרעות ביער של חברו, ולא יקפיד בעל היער, משום דלאו לקצירה קאי". ההבדל בין בהמה דקה וגסה על פי רש"י: "דקה - בהמה דקה ביער גסה שאינה מכלה את האילנות". בהמה דקה ב"גסה" כלומר צאן בחורש בעל עצים מפותחים שנזקם מועט.

גורם נוסף הקובע את ההלכה ביחס לגידול בהמות בארץ ישראל משתמע מתוך דיון בפסול רועים לעדות: "אמר רבא: רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: רועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולין, בחוצה לארץ כשרין. רועה בהמה גסה אפילו בארץ ישראל כשרין? ההוא במגדלים איתמר" (סנהדרין, כה ע"ב)(1). על פי רש"י הצאן והבקר שונים בהתנהגותם ומכאן נובע ההבדל ההלכתי ביניהם: "מגדלין איתמר - שמגדלין אותם בבתיהם, ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה, דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות(2), אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנוטרה, אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפילו בהמה גסה פסול, שנכנסת בשדה של אחרים". מוצאים אנו, אם כן, אבחנה בין שתי צורות גידול במקומות יישוב בא"י: גידול בבית לעומת גידול בשדה. בגידול בבית מותר לגדל בהמה גסה אפילו בא"י ואילו בגידול בשדה אסורה גם בהמה גסה.

ההיתר המוגבל לגדל בהמה גסה בארץ ישראל איננו נובע אך ורק מתוך כך שקל יותר למנוע את בריחתה לשדות אחרים אלא גם בגלל שהיא נחוצה לאדם: "... ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ, בהמה גסה אי אפשר להביא מחוצה לארץ" (בבא קמא, עט ע"ב). מפרש רש"י: "בהמה גסה - צריכה בישוב למשאוי ולחרישה". ההיתר לגדל בהמה גסה בארץ ישראל נובע אם כן רק כתוצאה משילוב שני השיקולים: 1. "אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה". 2. נזקה של בהמה גסה איננו וודאי משום שניתן להשגיח עליה. שילוב טעמים זה מובא בתוס' (סנהדרין, כה ע"ב):

"מגדלי איתמר - פירוש בהמה דקה אסרו לגדל אפילו בבית משום ישוב ארץ ישראל דילמא אתי לרעותן בשדות, ובהמה גסה מותר לגדל בבית ולא גזרו בה חכמים, משום דצריך לחרישה ואין יכולין לעמוד בהאי גזירה. וא"ת והא מתניתין היא במרובה (ב"ק דף עט: ושם) אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל משמע דווקא דקה אבל גסה מגדלין? ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא הוא הדין גסה ודקה דנקט לאשמועינן חידוש דסיפא דאפילו דקה אינו אסור אלא בארץ ישראל דווקא אבל לא בסוריא דכיבוש יחיד לא הוי כיבוש קמ"ל".

מסכום הסוגיות נוכל ללמוד שאיסור גידול הבהמות תלוי בארבעה משתנים (Variables) שלכל אחד מהם יש שני ערכים (מצבים)(3). 1. סוג הבהמה (דקה או גסה). 2. ארץ הגידול (א"י או חו"ל - כולל סוריה). 3. אזור הגידול (מקום יישוב או מקום הפקר כמדבר (חורשים נחשבים לגבי בהמה גסה כמקום יישוב ולגבי בהמה דקה בתנאים מסויימים כמקום הפקר). 4. מקום הגידול (שדה או בית). בבהמה גסה די בערך קל אחד מתוך שלושת המשתנים (2-4) על מנת להתיר את גידולה. בבהמה דקה הגידול מותר רק כאשר קיים ערך קל במשתנה 2 או 3.

מכלול ההלכות הקשורות לרעיית בהמות בארץ ישראל עשוי להסביר את ההבדל ביחס חז"ל לרועי בהמה דקה בהשוואה לרועי בהמה דקה ("צאן"): "תנא: כשנכנסו, נכנסו בפתח אחד, כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים. פגע בו ברבי עקיבא, אקשי ליה ואוקמיה. אמר לו: אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן!"(4) (יבמות, טז ע"א). מתוך דברי רבי עקיבא ניתן ללמוד שדרגת רועי צאן נמוכה משל רועי בקר. במבט ראשון נראה שההבדל בין שני סוגי הרועים הוא רק בכך שבעוד שרועי בקר הם אנשים כשרים וישרים, אלא שהם עמי הארץ(5), הרי שרועי צאן הם בחזקת גזלנים הפסולים לעדות. עיון בסוגיות שאותן למדנו מעלה את האפשרות שבניגוד למשתמע ממבט שטחי הרי שהחסרון ברועי בקר איננו רק בכך שהם עמי ארצות (ואולי אין בו די כדי להפגין זילזול כלפיהם כמשתמע מדברי רבי יונתן בן הרכינס) אלא שהם לוקים בחטא דומה לרועי צאן אם כי בדרגת חומרה פחותה. אלמלא העובדה שמדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה הרי שגם גידול בהמה גסה היה נאסר משום חשש גזל. אמנם הגזל בבהמה גסה איננו מצוי כבבהמה דקה אולם הוא קיים ("באפר של יישוב" ו"בחורשין") ולכן הותר גידולה רק משום צורך מיוחד.
  

             
תמונה 1. עדר של עיזים וכבשים – תל סכה
 
  תמונה 2. עיזים ניזונות מעץ אלון שהתפתחותו דוכאה
צולם ליד אלון שבות

 

    
תמונה 3. צילמה: תהילה רענן   תמונה 4. צילמה: תהילה רענן





תמונה 5. צילמה: תהילה רענן
 

הרחבה

ההלכות הנוגעות לאיסור גידול בהמה דקה בא"י חביבות מאד על האקולוגים החרדים לנופה של הארץ. הבהמה הדקה ובמיוחד העז מזיקה לעצים משום שהיא מכרסמת עלים וענפים צעירים ומונעת את התפתחותם (תמונה 1). לדעת חלק מהחוקרים יש לעיזים חלק משמעותי בהכחדת החורש בארץ ישראל. בניגוד לבקר הרועה ותולש עשב מפני הקרקע העז בעלת כושר טיפוס מעולה תכונה שירשה מאב המוצא שלה – עז הבר (Capra aegagrus)(6) . כושר טיפוס זה קיים בכל המינים בסוג עז המותאמים לחיים בבתי גידול הרריים ומצוקיים. על כושר טיפוס זה נוכל ללמוד מהתנהגות היעל הנכללת אף היא בסוג עז (Capra) (תמונות 3-5). אמנם גם הכבשים נכללים בקבוצת הבהמות הדקות אך אין הם גורמים לנזק גדול משום שאינם רגילים לטפס על עצים או להזדקף על הרגליים האחוריות ולהגיע לענפים גבוהים כפי שנוהגות העזים והיעלים. המשנה התייחסה, אמנם, לבהמה דקה באופן כללי ולא רק לעז משום שבדרך כלל מגדלים עיזים וכבשים בעדרים משותפים (ראו דוגמה בתמונה 2).

מעיון בסוגיות העוסקות באיסור גידול בהמות בארץ ישראל משתמע שאין לו ולא כלום עם תקנות ל"שמירת טבע" במשמעותה המודרנית אלא רק הלכות גזל ומצוות ישוב א"י במובן הפוך ל"שמירת טבע". רש"י בבבא קמא מחלק בין שני מרכיבי איסור: "... ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישוב, ואם יפסידו שדות אחרים, ישלמנה". לדעתו אם העזים רועות בסוריה אין בכך פגיעה בישוב א"י וגם אין גזל. מצוות ישוב א"י על פי המקורות היא דווקא בבנייה ובעיבוד חקלאי ולא בהקצאת שטחים לשמורות טבע שהתערבות האדם בהן מצומצמת. על פי הברייתות מותר לרעות במדבריות א"י ובחורשים, משום שהם שטחים לא מעובדים, ובחו"ל אפילו במקומות יישוב: "... אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל, בסוריא אפילו בישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. תניא אידך: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו וכו'" (בבא קמא, עט ע"ב). במקומות אלו אין פגיעה בישוב א"י וגם אין בהם גזל. לגבי החורשין אומרת הגמרא בבבא קמא (פ ע"ב): "ת"ר: עשרה תנאין התנה יהושע: שיהו מרעין בחורשין, ומלקטין עצים בשדותיהם ... שיהו מרעין בחורשין. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דקה בגסה, אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא, וכל שכן גסה בדקה דלא". מפרש רש"י (עירובין, יז ע"א): "שיהו מרעין בחורשין - שיהא כל אדם מוליך בהמותיו לרעות ביער של חברו, ולא יקפיד בעל היער, משום דלאו לקצירה קאי". גם כאן המגבלה איננה אקולוגית אלא נובעת מהנזק העלול להגרם לבעל החורש.

מעניין לציין שדווקא במקומות שבהם קיים הנזק האקולוגי העיקרי על פי ההגדרות המקובלות היום, כלומר בשטחים הפתוחים שהם המדבריות והחורשים, שם הרעייה מותרת. ההלכה מתירה לרעות במדבריות בלי הגבלה, ואוסרת רק בסמוך לשדות או בחורשים שיש להם בעלים כאשר הנזק גדול. רוב החוקרים סוברים שרעיית יתר של עזים היא גורם הנזק העיקרי לחורשים הים תיכוניים. בכך הם מסבירים את העלמות החורש משטחים רבים וסחיפת קרקע. על פי גישה זו ברור שההיתר לרעות בחורשים ("דקה בגסה") אינו מבטא "שמירת טבע". מאידך גיסא קיימת גישה מחקרית הטוענת שלא רק שאין נזק ברעייה בחורש אלא היא חיונית על מנת לשמור על יציבותו בהיבטים רבים (7). על פי גישה זו היתר הרעיה בחורשים איננו סותר, בהכרח, את תפיסת "שמירת הטבע" המודרנית משום שהצאן ("דקה") מדלל את הצמחייה בחורש (ב"גסה") ובכך מאפשר תנועה נוחה לבעלי חיים, מקטין את סכנת שריפות היער ומגדיל את מגוון המינים בתת-היער בעזרת חשיפתו לאור השמש.
 

טעמי איסור הרעייה

אם נבחן את המקורות התנאיים נגלה שאין בהם התייחסות מפורשת לטעם האיסור ונוכל לעמוד עליו רק מפירוש הגמרא למשנה והברייתא בסנהדרין (כד ע"ב) המונות בני אדם הפסולים לדון: "ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביא והמלווה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וכו'". אומרת הברייתא (שם, כה ע"ב): "תנא עוד הוסיפו עליהן הרועים הגבאין והמוכסין וכו'". מוסיפה הגמרא: "מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא, כיון דחזו דקא מכווני ושדו לכתחילה, גזרו בהו רבנן"(8). מכאן משתמע שהאיסור לגדל בהמות הוא משום גזל בדומה לפסולי "חיבת הממון" האחרים המנויים המשנה ובברייתא.

רמז נוסף לכך שהאיסור קשור לגזל נוכל למצוא בסיפור המובא בסוגייה בבא קמא (ובתמורה, ט ע"ב): "ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז". כינוי העז בשם "לסטים מזויין" מלמד שהיא נתפסה כגורמת לגזל. מפרש כאן רש"י: "לסטים מזויין - רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים".

החשש מגזל לא מהווה נימוק מספיק למכלול כל ההלכות משום שאין בו הסבר להבדל בין א"י וחו"ל ולכן יש צורך למצוא טעם נוסף. טעם זה מובא ברש"י (בבא קמא, עט ע"ב): "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - משום ישוב א"י שמבעיר את השדות וכל שדות א"י סתמן דישראל". אגב אורחא ניתן ללמוד מדבריו שמצוות יישוב א"י איננה מצווה הקשורה לארץ כשלעצמה אלא רק ליישוב על ידי עם ישראל. על הקשר למצוות יישוב א"י אנו לומדים גם בד"ה הבא: "אבל מגדלין בסוריא - ארם צובה דדוד כיבשה וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחוצה לארץ, ובחוצה לארץ מותר לגדל, דלא חיישינן לישוב ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה".
 

התנאים בהם ניתן להחזיק בבהמה דקה

על פי התוספתא המובאת בגמרא (בבא קמא, עט ע"ב) אמנם קיים איסור לגדל בהמה דקה אך בתנאים מסויימים מותר להחזיק בה: "ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום, וקודם משתה בנו שלושים יום, ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום". בהמשך הסוגייה מובאים דברי רבן גמליאל המתיר להשהות את הבהמה תחת תנאים מסויימים: "מהו לשהות? אמר להן: מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר, אלא קושרה בכרעי המטה". לשיטת רש"י, חכמים ורבן גמליאל חולקים בשאלה האם מותר להשהות זמן רב שלא לצורך הרגל. לשיטה זו עוונו של החסיד היה בכך שהוא נהג כדעת רבן גמליאל בניגוד לדברי חכמים. לדעת התוס' אין כאן מחלוקת ואף רבן גמליאל לא אמר את דבריו אלא לפני הרגל כאשר גם חכמים מתירים להשהות ולכן עוונו של החסיד היה בכך שהשהה את העז בתקופה שלא הותרה. לא הותר לו לגדל לצורך רפואה בגלל הפסד חבירו (המאירי) או משום שהחולי לא היה חולי של סכנה (מהרש"א). בעניין זה ראה מאמרו של הרב ירון בן צבי כאן.
 

להלכה

"בהמה שהיתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים אע"פ שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלשה פעמים, אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה שחיטה כשרה ואומר לבעליה בואו ומכרו בשר שלכם, מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור. לפיכך אסרו חכמים לגדל בהמה דקה וחיה דקה בארץ ישראל במקום השדות והכרמים אלא ביערים ובמדברות שבארץ ישראל, ומגדלין בסוריא בכל מקום" (רמב"ם, נזקי ממון פ"ה הלכה א-ב).

"מפני שהבהמה דקה דרכה לרעות בשדות אחרים והיזקה מצוי, תקנו חכמים שלא יגדלנה במקום שדות וכרמים, אלא ביערים. ואפילו בבית אסור, ואפילו אינו שלו. והחמירו בה, כדי להרחיק מהיזק, שאסור לאדם שיזיק חבירו. ומיהו עיקר תקנה זו לא נתקנה אלא לארץ ישראל" (טור, חו"מ סי' ת"ט).

הן הרמב"ם והן הטור לא ציינו את הקשר למצוות יישוב א"י והסתפקו בקביעה שהאיסור קשור לא"י. ייתכן ואכן הם מבססים גם את ההבדל בין א"י וחו"ל על הלכות גזל בלבד. בא"י רוב השדות הן של ישראל ולכן רק בה גזרו שלא לגרום לנזק גם אם בדעתו לשלם. בחו"ל הסיכוי לגרום נזקים לישראל קטן ולכן ניתן לסמוך על האפשרות לשלם לאחר מעשה וכדברי רש"י "ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה".  
 

מהו עוונו של ה"חסיד"?

על פי התוספתא המובאת בהמשך דברי הגמרא (בבא קמא, עט ע"ב) אמנם קיים איסור לגדל בהמה דקה אך בתנאים מסויימים מותר להחזיק בה: "ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום, וקודם משתה בנו שלושים יום, ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום". בהמשך הסוגייה מובאים דברי רבן גמליאל המתיר להשהות את הבהמה תחת תנאים מסויימים: "מהו לשהות? אמר להן: מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר, אלא קושרה בכרעי המטה". לשיטת רש"י, חכמים ורבן גמליאל חולקים בשאלה האם מותר להשהות זמן רב שלא לצורך הרגל. לשיטה זו עוונו של החסיד היה בכך שהוא נהג כדעת רבן גמליאל בניגוד לדברי חכמים. לדעת התוס' אין כאן מחלוקת ואף רבן גמליאל לא אמר את דבריו אלא לפני הרגל כאשר גם חכמים מתירים להשהות ולכן עוונו של החסיד היה בכך שהשהה את העז בתקופה שלא הותרה. לא הותר לו לגדל לצורך רפואה בגלל הפסד חבירו (המאירי) או משום שהחולי לא היה חולי של סכנה (מהרש"א). בעניין זה ראה מאמרו של הרב ירון בן צבי כאן
 


(1) פירוש: אָמַר רָבָא: רוֹעֶה שֶׁאָמְרוּ שהוא פסול לעדות אֶחָד רוֹעֵה בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד רוֹעֵה בְּהֵמָה גַּסָּה. ושואלים: וּמִי [והאם] אָמַר רָבָא הָכִי [כן]? וְהָאָמַר [והרי אמר] רָבָא: רוֹעֵה בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הם פְּסוּלִין לעדות, שנוסף לגזלנות הם גם גורמים להשחית את הארץ, בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּשֵׁרִין. ואילו רוֹעֵה בְּהֵמָה גַּסָּה אֲפִילּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כשרים. ומשיבים: הַהוּא בִּמְגַדְּלִים. מה שנאמר בפסילת רועים הרי זה באלה שמגדלים את בהמותיהם שלהם, והם הנהנים מכך ואינם רועים בלבד.
(2) על התנהגותה ה"שובבה" של העז ראו במאמר "ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא".
(3) בכל זוג ערכים הערך החמור (התנאי האוסר) נכתב ראשון.
(4) פירוש: תָּנָא [שָנה] החכם: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא נִכְנְסוּ כולם בְּפֶתַח אֶחָד, אולם כְּשֶׁיָּצְאוּ, יָצְאוּ בִּשְׁלֹשָׁה פְּתָחִים כדי לנסות לפגוש את אחיו של ר' דוסא. פָּגַע (פגש) בּוֹ בְּר' עֲקִיבָא. אַקְשֵׁי לֵיהּ [הקשה לו] יונתן בן הרכינס כל אותן קושיות שיש לו על שיטת בית הלל, וְאוֹקְמֵיהּ [והעמיד אותו], כלומר, השיב עליהם. הקפיד יונתן בן הרכינס, אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא עֲקִיבָא שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ? אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְשֵׁם גדול, למרות שעֲדַיִין לֹא הִגַּעְתָּ אפילו לְמדרגה של רוֹעֵי בָקָר. שרועי בקר הם אנשים פשוטים מאוד, ובדרך כלל הם עמי הארץ ואינם בקיאים אף בהליכות העולם, ובודאי לא בהלכה. אָמַר לוֹ ר' עֲקִיבָא בצניעות: וַאֲפִילּוּ לְמדרגה של רוֹעֵי צאן, שהם גרועים מרועי בקר לפי שהם נחשבים כפסולים לעדות עדיין לא הגעתי (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(5) "... הכי נמי מסתברא, מדקתני: נאמנין עלי שלשה רועי בקר. מאי לאו לעדות? לא, לדינא. דיקא נמי, דקתני: שלשה רועי בקר. ואי לעדות שלשה למה לי? ואלא מאי לדינא, מאי איריא שלשה רועי בקר? כל בי תלתא דלא גמרי דינא נמי! הכי קאמר: אפילו הני דלא שכיחי ביישוב" (סנהדרין, כה ע"ב). רש"י: "הכי נמי מסתברא - דרועה בהמה גסה פסול ... לא לדינא - דלדינא מודינא דפסולין, משום דלא גמירי דינא. דלא שכיחי בישוב - ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו, אי קבלינהו עלויה - לא מצי למיהדר".
(6) יש הסוברים שעז הבר היא האקו שנמנה בתורה בין החיות הטהורות.
(7) פרבולוצקי אבי ונועם זליגמן, "המיתוס של רעיית יתר בנופי החורש הים-תיכוני", אקולוגיה וסביבה 1 (1993). תודה לתלמידי דוד בראון על ההפניה למקור זה.
(8) פירוש: תָּנָא [שנה החכם]: עוֹד הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן, על הפסולים לעדות אף את הָרוֹעִים, שרועים את בהמותיהם בשדות אחרים והם כגזלנים... ומסבירים: רוֹעִים, מֵעִיקָּרָא סָבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא [מתחילה סברו שמקרה בלבד] הוּא שהבהמות רועות בשדות אחרים, כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא מְכַּוְּונִי וּשְׁדוּ [שראו שהם מתכוונים ומשלחים] בכוונה את הבהמות לְכַתְּחִילָּה לשדות זרים גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן [בהם חכמים] לפוסלם.
 

 

מקורות עיקריים:

Pidancier, N., Jordan, S., Luikart, G., and Taberlet, P., 'Evolutionary history of the genus Capra (Mammalia, Artiodactyla): Discordance between mitochondrial DNA and Y-chromosome phylogenies. Molecular Phylogenetics and Evolution 40 (2006) 739–749.

לעיון נוסף:

הרב א. י. וולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן כד ס"ק ג', על גידול בהמה דקה בימינו.
הרב ז.נ גולברג, גידול בהמה דקה בישוב מרוחק [בארץ ישראל], תחומין יז (תשנ"ז) 61-65.
ד"ר ע. לונדון, 'מרועי צאן נוודים לעם חקלאי מפותח - הרווח הגדול מ- מט' שערי טומאה במצרים'.
הפנייה למאמרים תורניים נוספים מרוכזת ב"אוצר המשפט" המהדורה המקוונת
סכום צורני של הסוגיה בספר "צורתא דשמעתא" (ב"ק עט ע"ב).  
 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל. 
 



כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה. 



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר