בְּקִיעָה f. (בקע) 1) cleaving, cleft; that which is cloven, a log. Pl. בְּקִיעוֹת. Koh. R. to II, 23 בקע לי שתי ב׳ chop for me two logs; (Gen. R. s. 27 בקעיות, v. בְּקַעַת). Koh. R. to X, 9; Gen. R. s. 55, end בשכר שתי ב׳ שבקע וכ׳ as a reward for the two pieces of wood which Abraham chopped (Gen. XXII, 3). —2) crossing, passing over. Sabb. 101ᵃ בְּקִיעַת דגים the crossing of fish under the ship.