|
יום הגדרה[1] - שם וגדר של זמן האור, בניגוד ללילה, או: ציון של זמן, הכולל יום ולילה, שלפניו או שלאחריו, או: שיעור של זמן עשרים וארבע שעות מעת לעת - השם יום בהלכה מצינו - בדרך כלל - בשני מובנים:
והוזכרו שני עניני יום אלו במקרא אחד: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א ה. יסוד עולם ב י).
כשם וגדר של זמןהזמן שבכלל יום לענין מצוות ודינים שנאמר בהם יום ולא לילה, תחילתו היא משעלה עמוד-השחר (ראה ערכו. משנה מגילה כ א, ורש"י ד"ה וכולן; ירושלמי ברכות א א), שנאמר: וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וגו' מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים וגו' וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה (נחמיה ד טו-טז. רבי זירא בגמ' שם ב), שכל הזמן שעסוקים במלאכה קראו הכתוב יום (רש"י ברכות ב ב ד"ה תא שמע, ומגילה שם ד"ה תא שמע)[2]. ואין אומרים שכיון שהחמה היא עדיין בעובי הרקיע נדון אותו כלילה, כדרך שאמרו כן בערבית, שמשנראו שלשה כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע - עובי (רשב"א שבת לד ב; באור הגר"א יו"ד רסב סק"ט) - הרקיע לילה הוא (ראה ערך בין השמשות וערך צאת הכוכבים וערך לילה), שנאמר: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וגו' (בראשית יט כג), ונאמר: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר (ויקרא כב ז), הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות - והתחיל להשתקע ברקיע (רשב"א שם) - אף יציאתו משיתוודע לבריות (רבי אבא בירושלמי שם)[3], שכשמתחיל להאיר ראוי להיקרא יום שהרי התחיל פועל האור לפעול והולך ופועל, מה שאין כן מששקעה חמה שהאור הלך ואינו פועל (רבי אברהם מן ההר מגילה שם). תחילת היוםומכל מקום שנינו בכמה דברים שמצוותם ביום, שאף על פי שאין עושים אותם לכתחילה עד שתנץ החמה (ראה ערך הנץ החמה), אם עשאום משעלה עמוד השחר כשרים (ראה להלן: בדברים שמצוותם ביום. משנה מגילה כ א, ופרה יב יא). ונחלקו ראשונים:
סוף היוםסוף היום לענין דברים שמצוותם ביום, ששנינו בהם שהם כשרים כל היום (ראה להלן: בדברים שמצוותם ביום. משנה מגילה כ ב), הוא צאת-הכוכבים (ראה ערכו. גמ' שם; פסחים ב א), שנאמר: וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וגו' מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים וגו' וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה (נחמיה ד טו-טז), ומשם יש ללמוד שעד צאת הכוכבים יום הוא (תוספות פסחים שם ד"ה והא). וכן אמרו: כוכב אחד יום, שנים בין-השמשות (ראה ערכו) - היינו ספק יום ספק לילה (ראה ערך הנ"ל) - שלשה לילה (שבת לה ב; ירושלמי ברכות א א). ואותה שנחלקו התנאים - ואמוראים לדעתם - משתשקע החמה איזהו בין השמשות (ראה ערך הנ"ל), שהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת הכוכבים, פירשו ראשונים שהרי זה לפי שאין אנו בקיאים בצאת הכוכבים, שהרי אמרו: לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראים אלא בלילה, אלא בינונים (גמ' שם), לפיכך נסתפקו בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד הזמן שהוא ודאי לילה לדעתם, אם הם בינונים (תוספות שם א ד"ה תרי)[4]. שעות זמניותיום כשם וגדר של זמן, נחלק לשנים עשר חלקים הנקראים שעות (ראה ערך שעה) לענין מצוות ודינים שמצוותם בשעות וחלקים ידועים של היום, כגון קריאת-שמע (ראה ערכו) של שחרית, שזמנה עד שלש שעות ביום (ראה ברכות ט ב), לדעת רוב הראשונים והפוסקים, הן שעות "זמניות", היינו שהיום נחלק לעולם לשנים עשר חלקים שווים וכל חלק הוא שעה זמנית, בין בימים ארוכים בין בימים קצרים (ראה להלן: שינויי זמנו ומידתו), ועד שלש שעות שאמרו, היינו רביע היום, ועד ארבע שעות היינו שליש היום, והוא הדין לשאר (פירוש המשניות לרמב"ם ברכות ט א; שו"ע או"ח נח א, ושם פט א, ורמ"א שם רלג א, ושם תמג א)[5], אלא שנחלקו הפוסקים בגדר היום ושיעורו לענין זה:
הילוך מילאף חישוב הזמן של הילוך מיל (ראה ערכו), שנאמר בהלכות שונות (ראה ערך בין השמשות וערך חמץ, ועוד) תלוי בחישוב שעות היום, שכן דרשו את הכתוב: כדרך יום וגו' (במדבר יא ל) - דרך בינונית עשר פרסאות (מכילתא בשלח, ויסע ג; ספרי זוטא במדבר שם), שהם ארבעים מיל (רש"י פסחים צג ב ד"ה עשרה). ואמרו: כמה מהלך אדם בינוני ביום - היינו ביום בינוני של תקופת ניסן ותשרי, שבזמן זה הימים והלילות שווים (רש"י פסחים שם ד"ה כמה) - עשר פרסאות, מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילים, וכן משקיעת החמה עד צאת הכוכבים (גמ' שם צד א). ואף כאן נחלקו אם מהלך ארבעים מיל ליום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולפי זה מהנץ החמה עד שקיעתה, שהוא שתים עשרה שעות, אינו אלא מהלך שלשים ושתים מיל (מעדני יום טוב שם, וחוק יעקב או"ח תנט סק"י, ובאור הגר"א שם, בדעת הרמב"ם); או שמהלך ארבעים מיל הוא מהנץ החמה עד שקיעתה (באור הגר"א שם, בדעת התרומת הדשן קכג וקסז)[7]. בדברים שמצוותם ביוםכמה מצוות ודינים שאינם כשרים אלא ביום ומצוותם כל היום: בית המקדשבית-המקדש (ראה ערכו), מצוה לבנותו ביום ולא בלילה, שנאמר: וביום הקים את המשכן (במדבר ט טו. שבועות טו א; רמב"ם בית הבחירה א יב), ועוסקים בבנינו מעלות השחר עד צאת הכוכבים (רמב"ם שם) כדרך שעשו בימי נחמיה (נחמיה ד טו. כסף משנה שם), ואם הקימו אותו בלילה אסור לעבוד בו (ירושלמי יומא א א)[8]. בכוריםהבאת בכורים (ראה ערכו) והווידוי עליהם (ראה ערך מקרא בכורים), מצוותם ביום, לפי שנאמר במקרא-בכורים: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם וגו' (דברים כו ג. ר"ן מגילה כ ב); ועוד, שטעונים תנופה (ראה ערכו) שאינה אלא ביום (ראה להלן), ודינם כקרבנות שאינם קרבים אלא ביום (טורי אבן שם). גזל הגרגזל-הגר (ראה ערכו) [ממון שנגזל מן הגר שמת בלא יורשים, שחייב להשיבו לכהנים] שהשיבו בלילה, לא יצא, שהתורה קראתו אשם (בבא קמא קי א; רמב"ם גזלה ח ו), ואשם אינו בא בלילה, ככל הקרבנות (רש"י שם ד"ה ולמאי). גרושיןמסירת גט (ראה ערכו) לאשה על ידי הבעל (ראה ערך גרושין), נחלקו ראשונים אם מותר לעשותה בלילה (תשובות רש"י (אלפנביין) רד; מרדכי יבמות פו, בשם ריב"א); או שהדבר אסור (אור זרוע א תשמה; שו"ת הרא"ם א פד, ושם ב לה; תרומת הדשן קמח; שו"ע אה"ע קנד, סדר הגט פח-פט, בשם יש מי שאומר; רמ"א שם קכג ה), מפני שנתינת הגט הוא כמו דין, לפי שבגט האשה גובה כתובה וחשוב כדיני-ממונות (ראה ערכם) שאין דנים אלא ביום (ראה להלן. אור זרוע שם; שו"ת הרא"ם שם)[9]. גרותגרות (ראה ערכו) [כניסת גוי (ראה ערכו) לכלל ישראל (ראה ערכו) על ידי מילה וטבילה וקבלת המצוות] אינה אלא ביום (כן משמע מיבמות מו ב, ושם עב א; רא"ש שם ד לא; טוש"ע יו"ד סי' רסח ג), לפי שנקראת "משפט", שמטעם זה צריכה בית-דין (ראה ערך הנ"ל: בפני בית דין), ואין דנים בלילה (ראה להלן. רמב"ם איסורי ביאה יג ו; תוספות שם מו ב ד"ה אין; רמב"ן שם); ויש הסובר שאין צריך יום אלא לכתחילה מדבריהם (רא"ש שם, בשם ר"מ)[10]. דיני ממונותדיני-ממונות (ראה ערכו) אין דנים בהם תחילת דין אלא ביום (משנה סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין ג ג, ושם יא א), שנאמר: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו (דברים כא טז), שמשפט נחלות, היינו דיני ממונות, ביום (רש"י סנהדרין לד ב ד"ה ביום). ובגמר-דין (ראה ערכו) [פסק הדין של בית דין] נחלקו תנאים:
דיני נפשותדיני-נפשות (ראה ערכו) דנים ביום וגומרים ביום (משנה שם לב א; רמב"ם שם יא א), שנאמר: וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ (במדבר כה ד. סנהדרין לד ב), וכן למדו מכאן שאף עונש המיתה אינו אלא ביום (ראה ערך מיתת בית דין. גמ' שם לה א). דשון מזבח הפנימיאם דשון-מזבח-הפנימי (ראה ערכו) נעשה ביום או בלילה, נחלקו ראשונים (ראה ערך הנ"ל: זמנו). הבאת העומרעומר (ראה ערכו) - שמצות קצירתו בלילה (ראה ערך עומר) - מצות הבאתו ביום, שנאמר: מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה (ויקרא כג טו. מנחות סו א, ורש"י ד"ה קצירה). הגשההגשה (ראה ערכו) [מצות קירוב מנחות מסויימות אל המזבח] מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), אם מפני שהוקשה הגשה לתנופה - שמצוותה ביום (ראה להלן) - שנאמר במנחת-סוטה (ראה ערכו): וְהֵנִיף וגו' וְהִקְרִיב (במדבר ה כה. מגילה שם. וראה ערך מנחת סוטה), והקרבה היא הגשה (רש"י שם ד"ה והניף)[11]. הדלקת הנרות והטבתםהטבת-הנרות (ראה ערכו) במקדש היתה נעשית דוקא ביום (ראה ערך הנ"ל: זמנה ומקומה), והדלקת-הנרות (ראה ערכו) אם היתה נעשית רק בלילה, או גם ביום, נחלקו ראשונים (ראה ערך הנ"ל: זמנה). הזאההזאת מי-חטאת (ראה ערכו) על טמא-מת (ראה ערכו) לטהרו מטומאת המת (ראה ערך הזאה ב) מצוותה ביום (משנה מגילה כ א, ופרה יב יא; רמב"ם פרה יא א), שנאמר: וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (במדבר יט יט. מגילה שם). וכן טבילת האזוב במי חטאת להזות, אינה אלא ביום (משנה מגילה שם, לפי תוספות שם ד"ה ולא, בשם ריב"א; משנה פרה שם), שנאמר: וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה (במדבר שם יח), מה הזאה ביום, אף טבילה ביום (גמ' שם, לפי תוספות שם, בשם ריב"א; ירושלמי מגילה ב ה)[12]. הנחת תפיליןהנחת-תפילין (ראה ערכו), נחלקו בה תנאים, גאונים ראשונים, אם מצוותה מן התורה ביום בלבד:
הקהלבהקהל (ראה ערכו) [כינוס כל ישראל במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות, כדי לקרוא באזניהם פרשיות מסויימות מן התורה] נחלקו הדעות:
הקטרת הקטורתהקטרת הקטורת בכל יום על גבי המזבח הפנימי (ראה ערך הקטרה ב) מצותה ביום (כן משמע מרמב"ם תמידין ג א), שנאמר: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר וגו' בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה (שמות ל ז-ח). ואף לסוברים שקטורת בין הערבים היתה לאחר הקטרת האברים (ראה ערך הנ"ל: ההקטרה וסדרה), אם השהה האברים ולא הקטירם עד הלילה, עד שאין זמן להקטיר שניהם, יקריב קטורת קודם הלילה וקודם הנרות, שהאברים יוכל להקריב גם בלילה (תוספות ישנים יומא לה ב ד"ה (לה א) ולא, בשם הר"ר יוסף). הקטרת הקרבנותהקטרת הקרבנות או חלקיהם על המזבח (ראה ערך הקטרה א), אף על פי שכשרה כל הלילה (ראה ערך הנ"ל: זמנה), עיקר מצוותה ביום (מאירי פסחים סה ב, ומגילה כ ב), ומטעם זה אמרו שדוחה את השבת, לפי שחביבה-מצוה-בשעתה (ראה ערכו. תורת כהנים ויקרא, חובה פרק יט ג; פסחים שם ומנחות עב א; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ג). אבל קמיצת המנחות (ראה ערכו) אין מקטירים אותו אלא ביום (משנה מגילה כ ב, ורש"י שם ד"ה לקמיצה), וכן הלבונה והמנחות הנשרפות כליל במזבח (מנחות שם; רמב"ם שם), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. מגילה שם), שהקרבנות אינם קרבים אלא ביום (תורת כהנים צו פרק יח ו; זבחים צח א, ומנחות פג א, וחולין כב א; רמב"ם שם א)[14]. השקאת סוטההשקאת-סוטה (ראה ערכו) מצוותה ביום (משנה מגילה שם; רמב"ם סוטה ד ב), שנאמר: וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת (במדבר ה ל), ולמדו גזרה-שוה (ראה ערכו) ממה שנאמר: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט וגו' (דברים יז יא), מה משפט ביום (ראה לעיל), אף כאן ביום (גמ' שם. וראה ערך הנ"ל)[15]. וכן למדו מכאן שמגילת-סוטה (ראה ערכו) שכתבה בלילה פסולה (כן משמע מסוטה יז ב)[16]. וידוי יום הכפוריםודוי (ראה ערכו) יום הכפורים - היינו שלשה וידויים שכהן גדול מתוודה, שנים על פר החטאת אשר לו, ואחד על שעיר המשתלח (ראה ערך ודוי: כהן גדול ביום הכפורים) - מצוותו ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ב ז), שנאמר בו: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז ו, יא, יז) בכפרת דברים הכתוב מדבר (גמ' שם; יומא לג ב), וכפרה ביום היא, שנאמר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (ויקרא שם ל. מגילה שם). וידוי פרים ושאר קרבנותוכן וידוי הפרים - היינו פר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו) ופר-כהן-משיח (ראה ערכו), שמתוודים עליו חטא שהביאוהו עליו - אינו אלא ביום (משנה מגילה שם; רמב"ם שם), שלמדים גזרה-שוה (ראה ערכו) "כפרה" "כפרה" מיום הכפורים (מגילה שם), והוא הדין בכל קרבנות חטאות ואשמות ועולה הטעונים וידוי, שבכולם כתוב "כפרה" (טורי אבן שם)[17]. וידוי מעשרודוי-מעשר (ראה ערכו) [המצוה להתוודות לפני ה' אחת לשלש שנים שהוציא את כל המעשרות כתיקונם] מצוותו ביום (משנה שם; רמב"ם מעשר שני יא ד; שו"ע יו"ד שלא קמב), שנאמר בו: וְאָמַרְתָּ וגו' בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג), וסמוך לו: הַיּוֹם הַזֶּה וגו' (שם טז. גמ' שם). זכירת יציאת מצריםזכירת-יציאת-מצרים (ראה ערכו) בכל יום, שחייבים בה ביום - ויש הסוברים אף בלילה (ראה ערך הנ"ל: המצוה, מקורה וזמנה) – ובלילה, נחלקו ראשונים אם חיובה הוא בכל היום; או שאין זמנה אלא כזמן קריאת-שמע (ראה ערכו), עד ארבע שעות (ראה ערך זכירת יציאת מצרים: המצוה, מקורה וזמנה). זריקת הדםזריקת דם הקרבנות על המזבח (ראה ערך זריקה) אינה אלא ביום (משנה מגילה כ ב, ורש"י ד"ה להזייה), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח), והזייתו היא הקרבתו (רש"י מגילה שם ד"ה ביום צוותו). חליצהחליצת נעל היבם על ידי היבמה (ראה ערך חליצה), נחלקו בה תנאים:
טבילהטבילת טמאים לטהרם מטומאתם (ראה ערך טבילה וערך טהרה), אף אלו שקבעה להם תורה זמן מסויים לטהרתם וטבילתם ביום ההוא - כגון זב (ראה ערכו) או זבה (ראה ערכו) שצריכים ספירת שבעה נקיים, וזמן טבילתם הוא ביום השביעי (ראה ערך זב וערך זב), וכן טמא-מת (ראה ערכו), שלאחר הזאת מי-חטאת (ראה ערכו) בשלישי ובשביעי טובל ביום השביעי (ראה ערך טמא מת) - אחרי שעבר זמן טבילתם טובלים אף בלילה (כן משמע מרש"י מגילה כ א ד"ה ולא, ותוספות שם ד"ה ולא). ואותה ששנינו: ולא טובלים עד שתנץ החמה (משנה מגילה כ א) פירשו ראשונים שמשיגיע יום שביעי לזב ולטמא מת, אין אומרים משחשיכה בכניסת שביעי ראוי לטבול, שאף על פי שהלילה תחילת יום הוא (ראה להלן: כציון של זמן) כאן צריכים יום, אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה (רש"י שם)[19]. טהרת מצורעטהרת-מצורע (ראה ערכו) בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת (ראה ערך הנ"ל) מצוותה ביום (משנה דם ב; רמב"ם טומאת צרעת יא ג,ה), שנאמר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ (ויקרא יד ב. גמ' שם). וכן תגלחת שניה של מצורע (ראה ערך תגלחת מצורע) אינה אלא ביום, שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח וגו' (ויקרא שם ט), ביום ולא בלילה (תורת כהנים מצורע פרק ב א). כפרת יום הכפוריםיום-הכפורים (ראה ערכו) אין מכפר אלא יום, שנאמר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (ויקרא טז ל. שבועות יג א, ורש"י ד"ה והא)[20]. מוסף ותפילת מוסףמוספין - היינו קרבנות מוסף של שבת ויום טוב וראש חודש (ראה ערך קרבן מוסף) - מצות הקרבתם ביום, וכל היום כשר להקרבתם (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), אם משום שנאמר: לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (ויקרא כג לז. מגילה שם); או משום שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. ירושלמי שם ב ו). ונחלקו תנאים:
מחוסרי כפרהמחוסרי כפרה (ראה ערך מחסר כפרה) [הטמאים שהוצרכו לקרבן] שנאמר בקרבנותיהם: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וגו' (ויקרא יד י, טו יד, טו כט), דרשו: ביום ולא בלילה (שבת קלב א). ואף על פי שכל הקרבנות אינם קרבים אלא ביום, שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח), הוצרכו ללימוד מיוחד, שלא נאמר כיון שהתורה חסה עליהם שיביאו קרבן של דלות (ראה ערך הנ"ל וערך קרבן עולה ויורד) יביאו אף בלילה (גמ' שם). מילהמילה (ראה ערכו) - בזמנה - מצוותה ביום (משנה מגילה כ א; רמב"ם מילה א ח; טוש"ע יו"ד רסב א) שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל וגו' (ויקרא יב ג), ביום ולא בלילה (תורת כהנים תזריע פרק א; מגילה שם)[22], וכל היום כשר בה (פסחים ד א, ויומא כח ב; רמב"ם שם וטוש"ע שם)[23]. ובמילה שלא בזמנה נחלקו תנאים:
מליקהמליקה (ראה ערכו) של חטאת-העוף (ראה ערכו) או של עולת-העוף (ראה ערכו), אינה כשרה אלא ביום (משנה מגילה כ ב), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. מגילה שם; חולין כב א), שהקרבת הקרבנות אינה אלא ביום, ומליקת עוף והזייתו כאחת, והזייתו היא הקרבתו (רש"י מגילה שם ד"ה ביום), או לפי שמליקת העוף היא במקום שחיטת הזבחים (רש"י יומא כט א ד"ה אלא). מינוי כהן גדולכהן-גדול (ראה ערכו), שכשממנים אותו מושחים אותו שבעת ימים בשמן-המשחה (ראה ערכו. יומא ה א; רמב"ם כלי המקדש ד יב), אין מושחים אותו אלא ביום, שנאמר: בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ (ויקרא ו יג. תורת כהנים צו פרשה ג ד; רמב"ם שם טו), וכן אם אין שם שמן המשחה, ומרבים אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד - שלובשם ופושטם שבעת ימים (ראה ערך מרבה בגדים. גמ' שם; רמב"ם שם יב) - אין מרבים אותו אלא ביום (רמב"ם שם, על פי הגמ' שם)[25]. נטילת לולבנטילת-לולב (ראה ערכו) מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב, וסוכה לח א; רמב"ם לולב ז י; טוש"ע או"ח תרנב א), שנאמר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו' (ויקרא כג מ. מגילה שם, וסוכה מג א), ביום ולא בלילה (סוכה שם)[26]. נסכיםנסכים (ראה ערכו) הבאים עם הזבח (ראה ערך נסכים וערך מנחת נסכים) אינם קרבים אלא ביום (תמורה יד א; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ה), שנאמר: וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם (במדבר כט לט), מה שלמים ביום, אף נסכים ביום (גמ' שם; רמב"ם שם). נשיאת כפיםנשיאת-כפים (ראה ערכו) אינה אלא ביום (ירושלמי תענית ד א), שנאמר: לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ (דברים י ח), מה שירות ביום, אף נשיאת כפים ביום (רא"ש יומא ח כ, והגהות מימוניות תפילה ג ו, בשם הירושלמי). סידור וסילוק לחם הפנים והבזיכיןסידור וסילוק בזיכי הלבונה (ראה ערך בזיכין) של לחם-הפנים (ראה ערכו) מצוותם ביום (מגילה כא א) - והוא הדין לסידור הלחם (תוספות יום טוב שם ב ו) - שנאמר: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ (ויקרא כד ח. יומא לד א, ורש"י ד"ה ביום). סידור שני גזירי עציםסידור שני גזירי עצים על המערכה (ראה ערכו) של מזבח-החיצון (ראה ערכו), שלמדוהו מהכתוב: וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (ויקרא ו ה. ראה ערך מערכה), זמנו ביום (יומא כז ב, במסקנתו), ומכל מקום לא הטריחו לעלות לגג ולראות אם הגיע הזמן - כדרך שאמרו כן בתמיד-של-שחר (ראה ערכו. משנה שם כח א) - לפי שיש לו תקנה (גמ' שם כז ב), שאף אם סידרם בלילה, פורקם וחוזר וסודרם ביום (רש"י שם ד"ה דאית). סמיכהסמיכה (ראה ערכו) שנאמרה בקרבנות, מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), שנאמר: וְסָמַךְ וגו' וְשָׁחַט (ויקרא א ד-ה. גמ' שם), הוקשה סמיכה לשחיטה (תוספות מנחות צג ב ד"ה יליף) שאינה אלא ביום (ראה להלן)[27]. סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביוניםסעודת פורים מצוותה ביום, ואם אכלה בלילה לא יצא ידי חובתו (מגילה ז ב; רמב"ם מגילה ב יד; טוש"ע או"ח תרצה א), שנאמר: לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה (אסתר ט כב. גמ' שם). והוא הדין משלוח מנות (רמ"א שם ד) ומתנות לאביונים (מגן אברהם שם ס"ק יג), שנאמר שם: לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים (אסתר שם), ו"ימי" מוסב על כל העניינים הנזכרים שם (ביאור הגר"א שם). עיבור השנהעבור-השנה (ראה ערכו) - שבית דין הגדול מוסיפים חודש לשנה, ועושים שני חדשי אדר (ראה ערכו) - אינו אלא ביום, ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת (סנהדרין יא ב; רמב"ם קדוש החודש ד יב), שהוקש עיבור השנה לקדוש-החודש (ראה ערכו), שאינו אלא ביום (המפרש לרמב"ם שם; קרית ספר שם)[28]. עריפת העגלהעריפת העגלה (ראה ערך עגלה ערופה) מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם רוצח י ה), לפי שנאמר בה כפרה - כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל (דברים כא ח) - כקדשים (מגילה כא א), וקרבנות אינם קרבים אלא ביום (ראה לעיל). פרה אדומהפרה-אדומה (ראה ערכו), כל מעשיה - מתחילה ועד סוף עד שתיעשה אפר - ביום (פרה ד ד; רמב"ם פרה אדומה ד יז), וכן אמרו: אין לי אלא הזאת מימיה שאינה כשרה אלא ביום (ראה לעיל), מנין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת (ראה ערך פרה אדומה), תלמוד לומר: תורה (יומא מב ב) - זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (במדבר יט ב), תורה אחת לכל עבודותיה (רש"י יומא שם ד"ה ת"ל תורה). יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש (ראה ערך הנ"ל), תלמוד לומר: זאת (גמ' שם), את הכתוב כאן קיים ולא תוסיף (רש"י שם ד"ה ת"ל זאת), שלא נתרבו אלא עבודות שאינן כשרות באשה כבאיש, כהזאה (גמ' שם). ציציתציצית (ראה ערכו) חיובה ביום בלבד (סתם משנה ברכות יג א; רבי שמעון במנחות מג א, לפי הגמ' שם; רמב"ם ציצית ג ז; טוש"ע או"ח יח א), שנאמר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ (במדבר טו לט) - בשעת ראיה (רמב"ם שם) - פרט לכסות לילה (שבת כז ב; זבחים יח ב; מנחות מג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם)[29]. קבלת הדםקבלת הדם של הקרבנות (ראה ערך קבלה) מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. ירושלמי מגילה ב ו; רש"י מגילה שם ד"ה ביום צוותו), וקבלה למדוה מהכתוב: וְהִקְרִיבוּ (ויקרא א ה. רש"י מגילה שם, בפירוש הראשון), או לפי שלהקריב משמע כל צרכי ההקרבה (רש"י שם, בפירוש השני). קבלת עדותקבלת-עדות (ראה ערכו) בבית דין, אינה אלא ביום (תוספות ראש השנה כה ב ד"ה כגון, וסנהדרין לד ב ד"ה יום; רמב"ן ורא"ש ונמוקי יוסף בבא בתרא קיד א; רמב"ם סנהדרין ג ד; שו"ע חו"מ כח כד) - אף בדיני ממונות, שגמר הדין מותר בהם בלילה (ראה לעיל) - שהרי היא כתחילת דין (תוספות שם ושם; רמב"ן ורא"ש ונמוקי יוסף שם). וכן אין מקיימים שטרות (ראה ערך קיום שטרות) בבית דין אלא ביום (רמב"ם שם), שהרי צריך לכך קבלת עדות (כסף משנה). קידוש החודשקדוש-החדש (ראה ערכו) על ידי בית דין, על פי עדים שראו את חידוש הירח בזמנו (ראה ערך קדוש החדש), אינו אלא ביום, ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש (סנהדרין יא ב; רמב"ם קדוש החודש ב ח), שנאמר: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב (תהלים פא ד-ה) - והכתוב מדבר בראש-השנה (ראה ערכו), שהוא בראש חודש, כלומר חוק שישראל עושים באותו חג, היינו קדוש החודש, הרי הוא כמשפט (רש"י סנהדרין שם ד"ה הוי אומר) - מה משפט ביום (ראה לעיל), אף קידוש החודש ביום (גמ' שם). ואף אם נחקרו העדים, ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשיכה, הרי החודש מעובר (משנה ראש השנה ח א; רמב"ם שם), ואף על פי שחקירת העדים הרי היא כתחילת דין, ומקודש שאומרים בית דין הרי היא כסוף דין, אין אומרים שיהא דינו כדיני ממונות שדנים ביום וגומרים בלילה (ראה לעיל), שהרי אף ל"חוק" שהוא גמר דין, קרא הכתוב משפט, שאינו אלא ביום (גמ' שם). קמיצהקמיצה (ראה ערכו) של מנחות (ראה ערכו), מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. גמ' שם), וקמיצה הוקשה להקטרת הקומץ שהיא הקרבה (ראה לעיל), שנאמר: וְקָמַץ וגו' וְהִקְטִיר (ויקרא ב ב. רש"י מגילה שם ד"ה ביום), או לפי שקמיצת מנחה היא במקום שחיטת הזבחים (רש"י יומא כט א ד"ה אלא). קריאת הללקריאת הלל (ראה ערכו) מצוותה ביום (משנה מגילה שם), שנאמר: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה' (תהלים קיג ג. גמ' שם), או לפי שנאמר: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ (תהלים קיח כד. גמ' שם; ירושלמי מגילה ב ו). קריאת המגילהקריאת המגילה (ראה ערך מקרא מגילה) - בפורים (ראה ערכו) - מצוותה ביום (משנה שם; רמב"ם מגילה א ג; טוש"ע או"ח תרפז א), שנאמר: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים (אסתר ט כח. גמ' שם), או משום שנאמר: בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ וגו' (אסתר ט א. ירושלמי שם). ואף אותה שאמרו: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי (תהלים כב ג. מגילה ד א; ירושלמי שם ד), פירשו ראשונים שעיקר החיוב הוא ביום כיון שהזכירו הכתוב תחלה, ועוד שהוקשה זכירה - קריאת המגלה - לעשיה, היינו משתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, שמצוותם ביום (תוספות שם ד"ה חייב)[30]. ראיית נגעיםנגעים (ראה ערכו) - שטומאתם וטהרתם תלויה בראיית הכהן (ראה ערך נגעים) - אין הכהן רואה אותם אלא ביום (תורת כהנים תזריע, נגעים פרק א ב; סנהדרין לד ב; נדה נ א; רמב"ם טומאת צרעת ט ו), שנאמר: וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ וגו' (ויקרא יג יד. גמ' שם ושם), בין להסגיר, בין להחליט, בין לפטור (רמב"ם שם), בין תחילת דין, היינו ראיית הנגע, ובין סוף הדין שהכהן מטהר או מטמא הנגע (חידושי הר"ן סנהדרין שם), שנאמר: לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר (ויקרא יד נז), מלמד שביום הוא מטמא, וביום הוא מטהר (תורת כהנים מצורע פרק ה טז)[31]. וכן דרשו את הכתוב בנגעי-בתים (ראה ערכו) כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד לה), לי ולא לאורי (מועד קטן ח א, לדעת רבא), שאין צריך לאור הנר, היינו ביום, בשעה זו "ובא הכהן" - וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן (ויקרא שם לו) - ומכאן שאין רואים אלא ביום (רש"י שם ד"ה לי ולא לאורי). שחיטת הקרבנותשחיטת הקרבנות, מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד א), שנאמר: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם וגו' (ויקרא יט ו. גמ' שם), או משום שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. ירושלמי מגילה ב ו; רמב"ם שם א). וכן שנינו בקרבן תמיד של שחר, שאומר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה (משנה יומא כח א, ותמיד ל א), כלומר אם האיר המזרח, שהשחיטה פסולה בלילה (רש"י יומא שם ד"ה זמן)[32]. שירת הלוייםשירת הלויים בשעת ניסוך היין בקרבנות ציבור (ראה ערך שירה) אינה אלא ביום, שנאמר: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם וגו' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ח יט), מה כפרה ביום (ראה לעיל) אף שירה ביום (ערכין יא א). שריפת נותר ופיגולשריפת נותר (ראה ערכו) מצוותה ביום (כן משמע מתוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ו יח, וגמ' פסחים ג א, וזבחים נו ב; רמב"ם פסולי המוקדשין יט ד), שנאמר בשלמים (ראה ערכו): וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא ז יז), ודרשו: ביום אתה שורפו, ואי אתה שורפו בלילה (גמ' שם ושם), אף על פי שמתחילת ליל שלישי עבר זמן אכילתו (פסחים שם, ורש"י ד"ה עד כא; זבחים שם, ורש"י ד"ה יכול; רמב"ם שם ה), והוא הדין שלא בזמנו, ששהה שריפתו, אין שורפים אותו אלא ביום (כן משמע מיבמות עב ב; רמב"ם שם), שדרשו כן מיתור זה של "והנותר" (גמ' שם, ורש"י ד"ה וי"ו). והוא הדין לשריפת פגול (ראה ערכו. כן משמע מהתוספתא שם; רמב"ם שם) שהוקש לנותר (כסף משנה שם; קרית ספר שם). ויש מן הפוסקים שכתבו כן אף בבעור-חמץ (ראה ערכו) בערב פסח, שטוב לשרפו ביום, בדומה לנותר (רמ"א או"ח תמה א), או כדי שיזכור לבטלו (מגן אברהם שם סק"ג, בשם המהרי"ל). תנופהתנופה (ראה ערכו) - בקרבנות שנאמר בהם: וְהֵנִיף (ויקרא יד יב,כד; שם כג יא; ועוד), או דברים שנתרבו לתנופה (ראה ערך הנ"ל) - מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), שנאמר: בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם (ויקרא כג יב. גמ' שם), או משום שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. ירושלמי מגילה ב ו)[33]. תקיעת שופרתקיעת-שופר (ראה ערכו) בראש-השנה (ראה ערכו) מצוותה ביום (משנה מגילה שם; טוש"ע או"ח תקפח א), שנאמר: יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט א. מגילה שם; ירושלמי שם), ביום ולא בלילה (ראש השנה כח א שם). והוא הדין לתקיעת שופר של יובל (ראה ערכו), שנאמר בו: בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר וגו' (ויקרא כה ט. כן משמע מראש השנה לד א). כציון של זמןהשם יום מצינו אף כציון של זמן - היינו יום כך וכך בשבת או בחודש, והוא הנקרא תאריך - הכולל את היום ואת הלילה שלפניו, שהיום והלילה יום אחד הם, שנאמר: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א ה. נזיר ז א; פסיקתא רבתי יז). היממה מתחילה מהלילהביום זה האמור במעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה (משנה חולין פג א), מתחילה ערב ואחר כך בוקר (רש"י שם ד"ה מעשה). וכן אמרו בכל מקום בשבתות וימים טובים, שהתורה קבעה להם יום, או ימים מסויימים, שאף הלילות שלפניהם בכלל (נדה לו ב; פסחים קו)[34]. ומכל מקום לענין מצוות ואיסורים וחיובים שבשבת ויום טוב, באו לימודים מיוחדים לרבות את הלילות:
מספר ימיםאף במצוות ודינים שנאמר בהם שיעור של מספר ימים, היום הולך בהם אחר הלילה שלפניו, כגון שבעה נקיים של זב (ראה ערכו) ושל זבה (ראה ערכו); שבעת ימי נדה (ראה ערכו); שבעת ימי המשתה של חתן-וכלה (ראה ערכו); שבעת ימים של פרישת כהן-גדול (ראה ערכו); שלשים יום של נזיר (ראה ערכו), ועוד, וכן דינים שחכמים נתנו להם שיעור של שבעה ימים (ראה ערך אבדה: הכרזת האבדה), או שלשים יום (ראה ערך חודש: שלושים יום, וערך תוספת שביעית). תעניות מדברי קבלהאף בתעניות שמדברי-קבלה (ראה ערכו) - והם שבעה-עשר-בתמוז (ראה ערכו), ותשעה-באב (ראה ערכו), וצום-גדליה (ראה ערכו), ועשרה-בטבת (ראה ערכו) - מעיקר הדין אף הלילה שלפניהם בכלל, ולא בתשעה באב בלבד אלא אף בכולם מפסיקים לאכול מבעוד יום, שכל שתקנו נביאים כעין של תורה תקנו, והרי הם כיום הכפורים, אלא שכיון שאמרו בתעניות אלו - חוץ מתשעה באב - שבזמן שאין גזירת המלכות ואין שלום, רצו מתענים, רצו אין מתענים (ראה ערכיהם וערך תענית צבור), אף על פי שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם להתענות (טוש"ע או"ח תקנ א), לא רצו לנהוג בהם בחומרא זו (תורת האדם לרמב"ן, האבל, אבלות ישנה, עמ' רמד במהדורת מוסד הרב קוק), וכן אמרו לענין תענית-גשמים (ראה ערכו) שאמרו בהם אוכלים ושותים מבעוד יום: מנין שהיום הולך אחר הלילה, שנאמר: לֵךְ כְּנוֹס וגו' וְצוּמוּ עָלַי וגו' שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם (אסתר ד טז. תוספתא תענית א ה; תורת האדם שם, בשמו)[36]. במצוות התלויות במעשהיום כציון של זמן, הכולל את היום ואת הלילה שלפניו, מצינו אף במצוות ודינים התלויים במעשה או במאורע שביום מסויים, וכן שנינו: יום אחד האמור באותו-ואת-בנו (ראה ערכו) היום הולך אחר הלילה (משנה חולין פג א; תורת כהנים אמור פרק ח יב; רמב"ם שחיטה יב יז; טוש"ע יו"ד טז ד), שאם שחט האם משחשכה, לא ישחט הבת כל הלילה וכל יום המחרת, אבל שחט האם ביום, שוחט הבת בלילה, שאין הלילה הולך אחר היום (רש"י שם ד"ה), שנאמר: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כב כח), ויום אחד הוא כמו שנאמר כן במעשה בראשית, שהיום הולך בו אחר הלילה (משנה וגמ' שם; תורת כהנים שם). והוצרכו לדרוש כן, לפי שהפרשה סמוכה לענין קדשים - שנאמר: יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה' (ויקרא שם כז), וסמוך לו אותו ואת בנו (רש"י שם ד"ה לפי) - שלא נאמר שהלילה הולך בו אחר היום כקדשים (ראה להלן. תורת כהנים שם; גמ' שם)[37]. וכן בספירת-העומר (ראה ערכו), שנאמר בה: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה וגו' (ויקרא כג טו), אמרו שהספירה לפני ההבאה היא, שהרי נאמר: מיום הביאכם, ולא משעת הביאכם, וכיון שחשכה מבערב, יום הביאכם הוא (מנחות סו א, ורש"י ד"ה קצירה), שהיום הולך אחר הלילה (צאן קדשים בגליון שם, בשם ס"י). נדריםאף בהפרת נדרים (ראה ערך הפרה), שנאמר: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וגו' (במדבר ל ו), וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וגו' (שם יג), התנאים הסוברים הפרת נדרים כל היום (ראה ערך הפרה. סתם משנה נדרים עו ב; תנא קמא בגמ' שם), היינו יום השמיעה (ר"ן שם ד"ה הפרת), והיום הולך בה אחר הלילה שלפניו (כן משמע מהמשנה שם). וכן בנדרים, שהולכים בהם אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדרים) שנינו: קונם יין שאני טועם היום, אינו אסור אלא עד שתחשך (משנה נדרים ס א; רמב"ם נדרים י א; טוש"ע יו"ד רכ א), שכן דרך בני אדם כשאומרים היום רוצים לומר עד השלמת היום (פירוש הרא"ש שם ד"ה עד שתחשך), בין עומד בתחילת היום בין בסופו (טוש"ע שם). והאומר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל לחם, אם עשה את הדבר בלילה, אסור בלילה וביום שלאחריו, ומותר בלילה שלאחריו; ואם אמר אותו היום ולמחרתו, אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתיים, שכיון שהתחיל נדרו לא פקע עד עבור זמנו (שו"ת הרא"ש יב א; שו"ע שם ב). וכן מי שנדר ליתן פרוטה לצדקה בכל יום, יכול ליתן אף בלילה שלפניו, שלילה ויום נקראים יום (שו"ת הרשב"א ז נא; משנה למלך מתנות עניים ח א, בשמו). בגטאף זמן שתקנו חכמים לכתוב בגט (ראה ערכו) - היינו בכך בשבת, בכך וכך ימים לירח פלוני וגו' (ראה ערך הנ"ל) - היום הולך בו אחר הלילה (כן משמע מהמשנה גיטין יז א, ופירוש המשניות לרמב"ם שם). ומטעם זה שנינו שאם נכתב הגט בלילה ונחתם ביום - כשר (משנה שם), שהלילה והיום יום אחד הם, ואין כאן גט מוקדם (רש"י שם ד"ה נכתב), אבל נכתב ביום ונחתם בלילה - פסול (משנה שם), שמוקדם הוא, שמשמע שמיום זה נתגרשה, ולא נתגרשה עד למחר (רש"י שם ד"ה ביום). שכירת חדר ללינההיום הולך אחר הלילה שלפניו מצינו אף לענין זה שהדין שנאמר על הלילה נאמר אף על היום שלאחריו, שכן אמרו בתוספתא: השואל פונדק מחברו ללינה, אין פחות מיום אחד (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ח כח; רי"ף שם קא ב; רמב"ם שכירות ו ו; טוש"ע חו"מ שיב ד), ופירשו ראשונים שלשון זה משמעו לינה אחת, וכיון ששכרה לצורך לילה זכה בכל אותו היום, שכן כתוב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (שיטה מקובצת שם, בשם הר' יהונתן)[38]. בקדשיםאף על פי שבכל דיני התורה היום הולך אחר הלילה שלפניו, והלילה שלאחריו שייך ליום הבא (ראה לעיל), בקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ו יח; תורת כהנים אמור פרק ח יב; חולין פג א), שנאמר באכילת-קדשים (ראה ערכו): וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (ויקרא ז טו. רש"י חולין שם ד"ה בקדשים, וזבחים נג א ד"ה ליום, ותמורה שם ד"ה משום), אבל כל הלילה נאכל (רש"י זבחים נו ב ד"ה לילה)[39], הרי שהלילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבוקר (רש"י חולין שם ותמורה שם). והוא הדין בשאר קרבנות שנתרבו מכתוב זה שנאכלים ליום ולילה (זבחים נג א, ורש"י ד"ה ליום), וכן לחם-הפנים (ראה ערכו) שנאכל ביום השבת של סילוקו ולילה שלאחריו (משנה מנחות ק ב, ורש"י ד"ה שני). ומכל מקום בשלמים (ראה ערכו), שנאמר בהם: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא יט ו), אין אומרים שהלילה הולך אחר היום ויהא נאכל אור לשלישי, שכן דרשו: וממחרת והנותר עד יום, בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי (תורת כהנים צו פרק יב יב; ברייתא פסחים ג א, וזבחים נו ב, ושם שזמנו עד שקיעת החמה), שבעוד שהוא יום ממחרת אכול ולא משתחשך (רש"י פסחים שם ד"ה ת"ל). היום הולך אחר הלילה שלפניואף בקדשים מצינו פעמים שהיום הולך אחר הלילה שלפניו, לדעת הסוברים לילה אינו מחוסר-זמן (ראה ערכו), שאין חסרון זמן במי שהגיע לילו להקריב קרבנותיו מחר (רש"י שם ד"ה קסבר), שהלילה והיום אחד הם (רבנו גרשום מנחות ק א ד"ה הא דתני), שכן דרשו: וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה וגו' (ויקרא כב כז), שבליל שמיני ראוי להקדישו אף על פי שאין הלילה ראוי להקרבה, הואיל ומחר יהיה ראוי (זבחים יב א, ורש"י ד"ה לקדושה; חולין פא א)[40]. בבן נחבאיסור שנאמר בבן-נח (ראה ערכו) שלא ישבות ממלאכתו יום שלם (ראה ערך הנ"ל: בקום ועשה), נחלקו אחרונים אם הלילה הולך בו אחר היום, היינו שלא ישבות כל היום וכל הלילה שלאחריו, שהרי למדו איסור זה מהכתוב: וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח כב. המקנה קדושין לז ב בתוד"ה ממחרת, ובפנים יפות עה"ת בראשית שם); או שהיום הולך אחר הלילה, שהרי למדו שהיום הולך אחר הלילה מברייתו של עולם (ראה לעיל), ומניין לנו שיהא בבן נח שיעור אחר של חשבון היום, ואף על פי שנאמר בו: ויום ולילה, כן דרך הכתוב להקדים היום ללילה, לפי שהיום עיקר (בנין ציון קכו). כשיעור של זמןהשם יום מצינו אף כשיעור זמן של עשרים וארבע שעות, שהוא כשיעור הזמן של יום ולילה (חגיגה יב א, ורש"י ד"ה מדת יום). שיעורי התורהוכן דרשו את הכתוב במכה את עבדו או את אמתו בשבט: אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם וגו' (שמות כא כא) - יום שהוא כיומים, והוא מעת לעת (מכילתא משפטים, נזיקין ז), היינו עשרים וארבע שעות (רמב"ן עה"ת שם), שאם על יום אחד הוא פטור, על יומים לא כל שכן - ולמה אמרה תורה יום או יומים - אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת (רש"י עה"ת שם), ואילו אמר יום בלבד היה צריך שיעמוד לילה ויום, כיום התורה במעשה בראשית ובשבתות ובמועדים (רמב"ן עה"ת שם). וכן בהפרת נדרים (ראה ערך הפרה), לדעת הסוברים שהוא מעת לעת (רבי יוסי ברב יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון בגמ' נדרים עו ב), שיעור שיש בין תחילת יום אחד לתחילת יום אחר, שהוא עשרים וארבע שעות (ר"ן שם ד"ה דכתיב מיום). וכן מצינו מצוות ודינים שהתורה נתנה להם שיעור של יום אחד (ראה ערך נותן טעם לפגם), או שלשה ימים (ראה ערך עדות אשה וערך טומאת מת), או שבעה ימים (ראה ערך מילה). לשון בני אדםבנדרים, שהולכים בהם אחר לשון בני אדם, שנינו: קונם יין שאני טועם יום אחד, אסור מיום ליום (משנה נדרים ס א; רמב"ם נדרים י א; טוש"ע יו"ד סי' רכ א), שאם עמד באמצע היום ואמר יום אחד, אסור עד למחר בעת הזאת (פירוש הרא"ש שם ד"ה אם אמר), שהוא עשרים וארבע שעות מעת לעת (מאירי שם). ואף למה שאמרו באומר קונם יין שאני טועם היום שאסור עד שתחשך, ואף לכשתחשך צריך שאלה לחכם (גמ' שם), אם רוצה לטעום קודם מעת לעת (רבי אברהם מן ההר שם), לפי שגזרו היום משום יום אחד (גמ' שם) לא גזרו כן אף באומר יום אחד שיהא אסור אף למחרתו עד שתחשך, לפי שיום אחד אינו מתחלף ביום (גמ' שם ב), שהרי כשאמר יום אחד עמד באיסורו מעת לעת, ולא יבא להתיר באומר היום קודם שתחשך (ר"ן שם ד"ה יום אחד)[41]. שינויי זמנו ומידתוזמני היום והלילה אינם שוים בכל מקום על פני כדור הארץ (העיבור א א; המאור ראש השנה כ ב), שהרי כל הישוב מתגלגל בעיגול ככדור, וכשאור לאלה חושך לאלה (זוהר ג י א), וכל שעה היא ערב במקום אחד ובוקר במקום אחר (המאור שם; רמב"ן עה"ת בראשית א ה, בשם יש מפרשים; יסוד עולם ב יז), באופן שבין תחילת היום או הלילה במקום אחד לבין תחילתו במקום הרחוק ממנו, למזרח או למערב, חמש עשרה מעלות - משלש מאות וששים מעלות של היקף כדור הארץ - יש הבדל של שעה אחת, ובמרחק של תשעים מעלות הבדל של שש שעות, וכן הלאה (העיבור א ד). ומטעם זה פירשו ראשונים אותה ששנינו לענין איסור חדש (ראה ערכו), שהרחוקים מירושלים שאינם יודעים אם כבר קרב העומר (ראה ערכו) - המתיר את החדש - בששה עשר בניסן, מותרים בו מחצות היום ולהלן (ראה הנ"ל), שצריך שישמרו חצות היום של ירושלים, ולא חצות של אותם המקומות, לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר (פירוש המשניות לרמב"ם מנחות סח א). שבת ויום טובאף יום כציון של זמן, כגון שבת או יום טוב, הכולל את היום ואת הלילה שלפניו (ראה לעיל: כציון של זמן) זמנו משתנה לפי המקומות, והזמן שהוא שבת או יום טוב במקום זה, הוא חול במקום אחר, לפי זמני תחילת הלילה (כן משמע מירושלמי ברכות ד א), שנאמר: שַׁבָּת הִיא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (ויקרא כג ג), אף על פי שתשתנה תחילת היום והלילה כפי השתנות האורך בגלילות מתחלפות, מכל מקום תהיה תחילת השבת וסופה בכל אחד מהגלילות ליושביו כפי התחלת היום והלילה בגליל ההוא (ספורנו שם). ואף במקומות הסמוכים זה לזה אמרו: יהי חלקי ממכניסי שבת בטבריא - שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורים שחשכה (רש"י שבת קיח ב ד"ה ממכניסי) - וממוציאי שבת בצפורי (גמ' שם), שיושבת בראש ההר ובעוד שהחמה שוקעת נראה שם אור גדול ומאחרים לצאת (רש"י שם); ויש מן הראשונים שפירש שהדברים אמורים בהולך בשבת מטבריא לצפורי, שמכניס שבת בזמן של טבריא, ומוציאה בזמן של צפורי (שו"ת ר"י מיגש כה), והוא הדין בנוסע ממקום למקום באופן שהיום הולך ומתארך אצלו, כגון ממזרח למערב, שנוהג כפי הזמן של המקום שבא לשם (מקראי קודש (פרנק) ב עמ' ריג; היומם (טוקוצ'ינסקי) עמ' יד, בהערה; חבלים בנעימים ד ג)[42]. איסורי בעלותבאיסורים התלויים בבעלותו של אדם על חפץ מסויים, הנמצא במקום שהזמן שונה בו ממקום הבעלים, אם הולכים אחר מקום הבעלים, או אחר מקום החפץ, כגון באיסור הנאה של חמץ (ראה ערכו) בפסח ואיסורו בבל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו), ומצות השבתתו וביעורו בערב פסח, באופנים שבעל החמץ נמצא במקום שהוא זמן איסורו, והחמץ נמצא במקום שאינו זמן איסורו, ולהיפך, נחלקו אחרונים:
אורך היום והלילהמידת אורך היום והלילה אינה שווה בכל תקופות השנה (ראה ערך תקופות), ואמרו: באחד בתקופת תשרי ובאחד בתקופת ניסן, היום והלילה שוים (ירושלמי ברכות א א; ויקרא רבה כו ד), מכאן ואילך היום לווה מן הלילה, והלילה לווה מן היום (שמות רבה לא טו; ויקרא רבה שם; מדרש תהלים יט ג), שהימים בימות החמה שוים ללילות בימות הגשמים, ולהיפך (באור הגר"א או"ח תנט ב). מידות אלו אינן שוות בכל מקום ברוחב הארץ שמצפון לדרום, שהשוכנים על "קו המשוה", מידת היום ומידת הלילה שוות להם לעולם בכל ימות השנה, והשוכנים מצפון לקו המשוה היום הולך ומאריך להם מתקופת טבת עד תקופת תמוז, והולך ומתקצר להם עד תקופת טבת, לפי המרחק מקו המשוה, ומידת היום הארוך שבכל מקום שוה למידת הלילה הארוך שבו, ומידת היום הקצר שוה למידת הלילה הקצר, כדי שיהיו שניהם עשרים וארבע שעות, עד שבסוף הישוב שבצפון - הקוטב הצפוני - יהיה היום הארוך עשרים וארבע שעות ואין בו לילה כלל, והיום הקצר כולו לילה ואין בו יום כלל (העיבור א א,ג-ד; יסוד עולם ב טז), והוא הדין מדרום לקו המשוה, שהיום הולך ומאריך או מתקצר לפי המרחק מקו המשוה, וכשהיום מאריך בצפון הוא מתקצר בדרום, ולהיפך, עד סוף הישוב שבדרום - הקוטב הדרומי - והחדשים שהם יום בלבד בצפון הם לילה בלבד בדרום, ולהיפך (העיבור שם ג), עד שימצא מקום שיתארך היום חצי שנה, וכן הלילה חצי שנה (מור וקציעה שדמ). זמני היום בקטביםודנו אחרונים מה דינם של מקומות אלו:
קביעת קו התאריךיום, כציון של זמן הכולל עשרים וארבע שעות שמתחילת הלילה ועד תחילת הלילה שאחריו (ראה לעיל: כציון של זמן) - וציון של יום מסוים, כגון יום כך וכך בשבוע או בחודש, הוא הנקרא תאריך - תחילת זמנו, וכן שאר זמני אותו היום, כגון חצות (ראה ערכו) היום או הלילה, שונים הם בכל מקום בכדור הארץ, כיון שהשמש סובבת את כדור הארץ ממזרח למערב, ובעת שהשמש נמצאת מול מקום מסוים, ואז חצות היום שם, ובשאר המקומות הנמצאים בקו האורך של מקום זה, היינו קו מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי העובר באותו מקום, כבר עבר חצות היום במקום הנמצא ממזרח לו, ועדיין לא הגיע חצות היום במקום הנמצא ממערבו. מחמת שוני זה, חייב להימצא בין קוי האורך קו מסויים שבו חל חצות היום של כל תאריך לראשונה, וכן מתחיל בו כל תאריך לראשונה, ובכל קו אורך שממערב לו, יתחיל אותו תאריך רק לאחר זמן, על פי ריחוקו מקו ההתחלה לצד מערב, עד שבקו שהוא למערבו של קו ההתחלה במרחק של הקפה שלמה של הכדור, ונמצא שהוא סמוך לקו ההתחלה מצד מזרח, לא יתחיל אותו תאריך אלא לאחר עשרים וארבע שעות, ונמצא שקו זה הוא תחילת מזרחו של כדור הארץ, לענין חשבון הזמנים, ומזרחו של קו זה הוא סוף המערב, לענין זה. כיום נקרא קו זה "קו התאריך", ועל מקומו דנו ראשונים ואחרונים:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
