הגדרה^[1] - ימי מועד, הנקראים בתורה: מקראי קדש, שמצוה לקדשם בכסות נקי ובמאכל ובמשתה ובתפילה, ולשמוח בהם, ולעסוק בהם בתורה, ואסור לעשות בהם מלאכה שאינה לצורך אוכל-נפש

בערך יום טוב דנים במצוות ובאיסורים הנוהגים בשוה בכל המועדים. על הדינים המיוחדים למועדים השונים, ראה בערכים המיוחדים לכל אחד ואחד מהם (ראה ערך סוכות וערך פסח וערך ראש השנה וערך שבועות וערך שמיני עצרת. על הקרבנות שבכל מועד, ועל פרטי הדינים שבעבודת בית המקדש בכל אחד מהם, ראה ערכים הנ"ל).

גדרו

בשם ימים טובים סתם נקראים בתלמוד ובפוסקים ששת הימים: ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של חג הסוכות, חג השבועות וראש השנה, שאסרם הכתוב בעשיית מלאכה (ראה רמב"ם יום טוב א א, וראה טור אורח חיים ריש סי' תצה^[2]), ודין אחד לכל הימים האלו (ספר המצות לרמב"ם עשה קסז; החינוך מצוה שט. וראה שם מצוה שכג), לכל היתרם ולכל איסורם (החינוך מצוה שט), ושביתת כולם שוה (רמב"ם יום טוב שם), ונקראו ימים אלו ימים טובים, לפי שהם ימי משתה ואכילה, כדרך שאמרו נערי דוד לנבל: כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּאנוּ (שמואל א כה ח), שהיה דרכם לעשות משתה ויום טוב בשעת גיזת צאנם (ראה רש"י ורד"ק שם. גליון חתם סופר לשו"ע או"ח תקצו, ובתשובותיו או"ח קסח).

בתורה נקראו ימים אלו בשם מועדים: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (ויקרא כג ב); אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (שם שם ד. וראה שם לז).

על החילוקים שבין ראש השנה לשאר ימים טובים, ראה ערך ראש השנה. על יום-הכפורים (ראה ערכו), שאף הוא נכלל בלשון מועדים שבתורה, ראה ערכו. על פורים (ראה ערכו) שמצינו שנקרא יום טוב (אסתר ט יט וכב), ראה ערכו. על יום-טוב-שני (ראה ערכו) שעושים בחוץ לארץ, ראה ערכו.

מקרא קודש

כל המועדים - ימים טובים - האמורים בתורה, נאמר בהם: מקרא קדש (רמב"ם יום טוב ו טז), שמצוה לקדשם בכסות נקיה, במאכל ובמשתה, ובתפילה, ואסורים במלאכה (ראה להלן: איסורו במלאכה), שנאמר ביום ראשון של פסח: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג ז), וביום שביעי של פסח נאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (שם ח), ובחג השבועות נאמר: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג כא), ובראש השנה נאמר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (שם כד - כה), בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (שם לה), וביום השמיני של חג הסוכות נאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וגו', עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (שם לו).

הכתוב קראו אף בשם שבת

בכמה מקומות קרא הכתוב ליום טוב בשם "שבת", כגון: מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' (ויקרא כג לח), שיש שלמדים ממקרא זה שמצות עשה לשבות ממלאכה ביום טוב (ראה תרת כהנים אמור יב ז וספר המצות להרמב"ם עשה קנט), וכן: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת (ויקרא כג טו), והוא ממחרת יום טוב ראשון של פסח (מנחות סה ב).

אף במקום שנאמר בו "יום השבת" יש סוברים שפעמים שיום טוב בכלל (חק יעקב תפז סק"ג), שניתן לפרש "יום השבת" יום שיש בו שביתה, ואף יום טוב במשמע (שו"ת חתם סופר ז (ירושלים) סא); ויש שכתבו שאף שמצינו שיום טוב נקרא שבת, אינו נקרא יום השבת (מהרי"ל הלכות תפילת יום טוב).

יש שכתבו שבכל מקום שנאמר בתורה שבת אין יום טוב בכלל, אלא אם כן יש טעם או ריבוי ללמדנו שאף הוא בכלל (שו"ת חתם סופר שם סב).

על הדינים הנלמדים מזה שיום טוב קרוי שבת, כגון שכשם שסעודת שבת צריכה הכנה (ראה ערכו) כך סעודת יום טוב, ושיום טוב ושבת הסמוכים זה לזה חשובים "קדושה אחת" לדינים שונים, ראה בערכים המתאימים (על הכנת צרכי שבת ביום טוב, ראה ערך מלאכת אוכל נפש, וערך ערוב תבשילין; על הכנת צרכי יום טוב מבעוד יום, ראה ערך הכנה).

מצוותיו

לקדשו בכסות נקיה במאכל ובמשתה

מצוה לקדש ימים טובים בכסות נקיה, במאכל ובמשתה, שנאמר: מקרא קדש (ראה לעיל: גדרו; מקרא קודש), קדשהו בכסות נקיה, ובמאכל ובמשתה (מכילתא בא ריש פרשה ט; תורת כהנים אמור יב ד; רש"י שמות יב טז, ושם ויקרא כג לה), שלא יהא חוקם כחק שאר הימים, אלא צריך לשנות אותם במאכל ובמלבוש מחול לקודש (רמב"ן ויקרא כג ב), וכן לעשות אותם ימי משתה, כדרך שכתוב בראש השנה: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח י. וראה ביצה טו ב. רמב"ן ויקרא שם).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שמ"מקרא קדש" למדים לקדש יום טוב באיסור עשיית מלאכה, והחיוב לקדשו בכסות נקיה ובמאכל ובמשתה אינו אלא מדברי סופרים (שו"ע הרב או"ח רמב א, ובקונטרס אחרון שם, בדעת הרמב"ם בספר המצות^[3]).

וכתבו ראשונים שכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה (ראה ערך כבוד שבת ויום טוב וערך עונג שבת ויום טוב), כך מצוה לכבד ולענג כל ימים טובים (רמב"ם יום טוב ו טז; טוש"ע שם תקכט א), וכשם שמצוה להכין צרכי שבת מערב שבת (ראה ערך הכנה: הכנה כמצוה), כך מצוה להכין צרכי יום טוב מערב יום טוב (ראה רמ"א בשו"ע שם, ומשנה ברורה שם סק"ג).

על פרטי הדינים של כבוד ועונג, ועל חיוב אכילת שתי סעודות ביום טוב, ראה ערך כבוד שבת ויום טוב וערך ענג שבת ויום טוב.

על פרטי דיני ההכנה של צרכי יום טוב, ראה ערך הכנה: הכנה כמצוה, וערך ערב יום טוב.

על ההכנות שיש לעשות בכדי לכבד יום טוב כראוי, ועל דברים שמצוה להימנע מהם בערב יום טוב, מחמת כבוד יום טוב לאחר מכן, ראה ערך הנ"ל וערך כבוד שבת ויום טוב.

על איסור הספד (ראה ערכו) ותענית (ראה ערכו) בימים טובים, ראה ערכיהם.

תפילה

כתבו ראשונים שאף למדים מ"מקרא קדש" לקדש ימים טובים בתפילה (רש"י על התורה ויקרא כג לה^[4]), ומצוה על ישראל להיקבץ בבית ה' ביום מועד, ולקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל (רמב"ן על התורה שם ב), וכתבו אחרונים שמטעם זה אף לסוברים שמצות תפילה אינה אלא מדבריהם (ראה ערך תפלה, ושם שכן דעת הרמב"ן), ביום טוב חייבים בתפילה מן התורה (פרי מגדים או"ח תצ ז סק"ב), ודין תורה הוא שתהא התפילה ביום טוב בפרהסיא, היינו בעשרה גדולים (פרי מגדים שם^[5]).

דיבור של חול

כשם שאמרו בשבת שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, שאסור לומר בשבת דבר פלוני אקנה למחר וכיוצא, שנאמר: וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח יג. ראה שבת קיג ב, ורמב"ם שבת כד א,ד, וטוש"ע או"ח שז א), אף ביום טוב כן, שפסוק זה אף ליום טוב נאמר (פרי מגדים שם ריש סי' שח במשבצות זהב, ומחזיק ברכה או"ח תצה סק"ב, וביאור הלכה תקכט, וראה ביאור הגר"א שם א).

לשמוח ולשמח בני ביתו

חייב אדם להיות שמח וטוב לב בימים טובים, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים טז יד. ראה ברייתא פסחים קט א; רמב"ם יום טוב ו יז; טוש"ע או"ח תקכט ב. וראה ערך שמחת יום טוב, ושם על חיוב השמחה בחול המועד, ואם אף בראש השנה חייבים בשמחה), ואמרו שבגדי יום טוב יהיו מעולים יותר מבגדי שבת (הגהות מיימוניות יום טוב ז כ, ושו"ע שם), כיון שיתר יום טוב על שבת שחייבים בו בשמחה (מגן אברהם שם סק"ד).

על פרטי דיני מצות שמחה, ראה ערך שמחת יום טוב.

על נשמה יתרה שיש לו לאדם בשבת (ראה ערך שבת), שנחלקו ראשונים אם אף ביום טוב יש לו, ועל חילוקי הדינים היוצאים ממחלוקת זו, ראה ערך ברכת הריח.

לעסוק בתורה

חייב אדם לעסוק בדברי תורה ביום טוב, וכן שנינו: רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה, רבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית המדרש (ברייתא פסחים סח ב ושם נתבאר), ואמר רבי יוחנן ששניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר בשביעי של פסח: עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טז ח), ונאמר בשמיני עצרת: עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט לה), רבי יהושע סובר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם, ורבי אליעזר סובר: או כולו לה', או כולו לכם (גמרא שם), ואמרו שלדעת רבי יהושע שמחת יום טוב היא מצוה, ולדעת רבי אליעזר אינה אלא רשות (גמרא שם; ביצה טו ב).

יש מהאחרונים שכתבו שמודה רבי אליעזר שמותר לו לעשות יום טוב מקצתו לה' ומקצתו לכם, אלא שלדעתו אף רשאי הוא לעשותו כולו לה' או כולו לכם (שפת אמת ביצה טו ב ד"ה ר"א, וכן נראה בפרי מגדים או"ח אשל אברהם רמב סק"א), ולדעת רבי יהושע אסור לעשותו אחד מאלו בלבד, אלא חייב לחלקו לה' ולכם (פרי מגדים שם; שפת אמת שם).

"חציו לה' וחציו לכם" שאמר רבי יהושע, יש אחרונים סוברים שהוא חצי דוקא (ב"ח או"ח ריש סי' רמב ואליה רבה שם סק"ו; שאגת אריה סט); ויש שכתבו שחציו שאמרו אינו חצי בצמצום דוקא, אלא צריך שיעשה מקצתו לה' ומקצתו לכם, ואם רוצה רשאי לעשות רובו לה' או רובו לכם (פרי מגדים שם אשל אברהם סק"א; שפת אמת ביצה טו ב).

הלכה כרבי יהושע (ראה רמב"ם יום טוב ו יט, ומגיד משנה שם; אור זרוע ב פט; פסקי רי"ד ביצה טו ב; טוש"ע או"ח תקכט א), שרבי אליעזר ורבי יהושע - הלכה כרבי יהושע (ראה ערך הלכה. פסקי רי"ד שם; מגיד משנה שם); ויש שפסקו הלכה כרבי אליעזר (בעל המאור פסחים שם; פסקי רי"ד שם; פסקי ריא"ז ביצה ב א אות טז), שדעת כמה אמוראים כמותו (פסקי רי"ד שם^[6]).

על חג השבועות (ראה ערכו), שמודה בו רבי אליעזר שחייבים לשמוח בו במאכל ובמשתה, כיון שהוא יום שניתנה בו תורה, ראה ערך שבועות וערך שמחת יום טוב.

המתענה תענית חלום ביום טוב

המתענה תענית חלום ביום טוב, יש שכתבו שהוא צריך לעסוק כל היום כולו בתורה, או לומר תחינות, שכיון שאינו מקיים את החיוב של "חציו לכם", מודה רבי יהושע לרבי אליעזר שהוא צריך לעשותו כולו לה' (שו"ת מהרי"ו פסקי דינים שבסוף הסימן אות נו, והובא בדרכי משה או"ח תקכט ב, ובמגן אברהם תקכז ס"ק כב); ויש שכתבו שאינו צריך, שבזה שהוא מתענה מקיים הוא את "כולו לה'", ועוד שכיון שזה שהתירו לו להתענות תענית חלום ביום טוב הוא משום שתעניתו עונג היא לו (ראה ערך תענית חלום), מקיים הוא בה "לכם" (דרכי משה שם).

נשים

נשים, יש מהאחרונים שכתבו שהן פטורות מחיוב עונג יום טוב, וכן מחיוב של "חציו לה'", שאלו מצוות עשה שזמן גרמן, ונשים פטורות מהן (ראה ערך אשה: במצות עשה שהזמן גרמא. שו"ת רבי עקיבא איגר א א בהשמטות).

על מצות שמחת יום טוב, שנוהגת אף בנשים, ראה ערך שמחת יום טוב.

לדרוש בעניינו של חג

משה רבנו תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום (ברייתא בגמרא מגילה לב א ושם נתבאר; רמב"ם תפילה יג ח) בכל מועד ומועד (רמב"ם שם), הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג (מגילה שם. על דין שואלים ודורשים שלשים יום קודם החג, ראה ערך שלש רגלים), שנאמר: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כג מד. ראה ברייתא בגמרא שם), וכי כל המצוות כולן לא אמרן משה לישראל, אלא שהיה מדבר עמהם הלכות כל מועד ומועד בזמנו (רש"י שם ד"ה וידבר), וכתבו אחרונים שדורשים בטעמים שבעבורם נצטוינו בעשיית מועדים הללו, וכן בדברים שאסור ומותר לעשותם ביום טוב (בית יוסף או"ח תכט. וראה מגן אברהם שם סק"א, ומחצית השקל שם).

וכתבו אחרונים שבזמנינו לא נהגו לדרוש במועד עצמו (ב"ח שם; חק יעקב שם סק"ג), שאין התקנה לדרוש ביום טוב עצמו, אלא קודם לו (ב"ח שם; פרי חדש שם), או שאף שהתקנה היא לדרוש ביום טוב עצמו, יוצאים אנו ידי חובתנו בקריאת התורה מעניינו של יום, ובפיוטים שאומרים ביום טוב (חק יעקב שם).

ויש שהוכיחו מדברי ראשונים ששתי תקנות תיקן משה רבנו, קריאת התורה מעניינו של יום, ושיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, ואין יוצאים ידי תקנה זו אלא בלימוד הלכות היום (שער הציון שם, על פי רמב"ם שם^[7]). וכן צריך כל יחיד ויחיד לעסוק בביתו בהלכות פסח בפסח, ובהלכות עצרת בעצרת, ובהלכות חג בחג (ירושלמי פסחים א א, ופני משה שם; משנה ברורה שם סק"ב בשם אחרונים, וראה ביאור הלכה שם).

על החיוב להקביל פני רבו ברגל, ראה ערך כבוד רבו, וערך שלש רגלים.

על המצוה להוסיף מן החול על הקודש, בין בכניסת יום טוב ובין ביציאתו, ראה ערך תוספת שבת ויום טוב.

על מחלוקת התנאים אם יום טוב הוא זמן תפילין, ועל הסוברים שיש איסור בהנחת תפילין ביום טוב, ראה ערך הנחת תפילין.

איסורו במלאכה

אסור לעשות מלאכה - שאינה לצורך אכילה (על מלאכה לצורך אכילה, ראה להלן: במלאכה לצורך אוכל נפש) - ביום טוב (ראה לעיל: גדרו; מקרא קודש, המקראות על זה בתורה, וראה רמב"ם יום טוב א א, וטוש"ע או"ח תצה א), וכל העושה בו מלאכה, כגון שבנה, או הרס, או ארג וכיוצא באלו, עבר על לא תעשה (ראה פסחים פג ב, וביצה ח ב; רמב"ם שם ב), שנאמר במועדים: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג ז. ראה לעיל שם, וראה שם הפסוקים האמורים בשאר מועדים. רמב"ם שם), ואם עשה בעדים ובהתראה לוקה מן התורה (ראה משנה מכות כא ב, וגמרא שם; רמב"ם שם, וסנהדרין יט ד אות קלט. וראה ערך חיבי מלקיות^[8]).

המלאכות האסורות

כל מלאכה האסורה בשבת (ראה ערכו. ראה ערך אבות מלאכות, וערך שבת) אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת-אוכל-נפש (ראה ערכו. ראה להלן: במלאכה לצורך אוכל נפש. רמב"ם יום טוב א א,ד, וטוש"ע או"ח תצה א. וראה ערך אוכל נפש, על שאר הנאות שדינן כאוכל נפש), וכן שנינו: אין בין יום טוב לשבת אלא מלאכת אוכל נפש בלבד (משנה מגילה ז ב^[9]), אבל שאר מלאכות אסורות אפילו לצורך יום טוב (שאילתות דרבי אחאי נ).

על פרטי האיסורים בכל מלאכה ומלאכה ביום טוב, הן מן התורה והן מדרבנן, ומה שהתירו ביום טוב אף שאסור בשבת, ראה ערך מלאכת יום טוב.

על מחלוקת בית שמאי ובית הלל במלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב, אם לא הותרה אלא לצורך אוכל נפש, או שאומרים בה הכלל של "מתוך" (ראה גמרא ביצה יב ב) - מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה אף שלא לצורך - ושהלכה כבית הלל שמותרת אף שלא לצורך אוכל נפש, ועל מחלוקת הראשונים אם לא הותרה אלא כשעושה אותה לצורך היום, או שמן התורה הותרה אף שלא לצורך כל עיקר, ובאלו מלאכות נאמר כלל זה של "מתוך", ראה ערך מתוך.

האם כללי מלאכות שבת נאמרו אף ביום טוב

• דבר-שאינו-מתכון (ראה ערכו), כדרך שנחלקו תנאים אם מותר בשבת (ראה ערך דבר שאינו מתכון), כך נחלקו אם מותר ביום טוב (ראה ביצה כג א, ובכורות כה א), ולסוברים שאיסורו בשבת אינו אלא מדבריהם (ראה ערך הנ"ל), אף ביום טוב אסור מדרבנן (בגדי יום טוב ביצה שם).

• מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו), כדרך שנחלקו בה תנאים אם חייבים עליה בשבת (ראה ערך מלאכה שאינה צריכה לגופה, ושם מחלוקת ראשונים להלכה), כך נחלקו ביום טוב (ראה רמב"ן בהלכות בכורות כה א, ומאירי ביצה ו א), ואחרונים מצדדים לומר שביום טוב לדברי הכל פטורים עליה (חמדת ישראל קונטרס נר מצוה דף טז סוף ד"ה לכן, וראה דעת תורה או"ח רעח א, שכך כתב על פי חידושי מאירי ביצה שם, אבל בהגהות המהדיר לבית הבחירה שם כתב שטעות סופר היא במאירי).

• החובל (ראה ערך דש: חובל) בחברו ביום טוב, לדעת רבי שמעון שהמקלקל (ראה ערכו) בחבורה בשבת חייב מיתה (ראה שבת קו א, שכן דעת ר' שמעון, ושלרבי יהודה דין חובל כשאר המלאכות, שכל המקלקלים פטורים, וראה ערך מקלקל, ושם שהלכה כרבי יהודה), אף ביום טוב הרי זה חייב מלקות (חמדת ישראל ב י אות א, על פי גמרא כתובות ז א, וראה שם שהקשה על זה).

האם עובר אף בעשה

העושה מלאכה ביום טוב, לדעת רב אשי עובר אף בעשה (שבת כד ב, ושם קלג א, ופסחים פד א), שנאמר בחג הסוכות: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן (ויקרא כג לט), ושבתון האמור ביום טוב עשה הוא (גמרא שבת שם ושם, ופסחים שם), ששבתון שאמר הכתוב משמעו "תשבות" (ספר המצות לרמב"ם עשה קנט^[10]), ולפיכך אף על פי שעשה דוחה לא תעשה (ראה ערכו), אין מצות עשה דוחה איסור מלאכה ביום טוב, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה. רב אשי שבת שם ושם, ופסחים שם).

לדעת חזקיה ותנא דבי חזקיה ואביי ורבא - שהוצרכו לימוד מיוחד מן המקרא ללמדנו שמצוות עשה אינן דוחות איסור מלאכה ביום טוב (ראה שבת שם ושם) - יש ראשונים שכתבו שאין ביום טוב אלא לא תעשה בלבד (תוספות ישנים שבת כה א, וראה תוספות שם כד ב ד"ה ולא, בשם ר"י פורת; רמב"ן שבת כד ב ד"ה מנה"מ), ואף בירושלמי נראה שאין עשה במלאכת יום טוב, שאמרו שמצות עשה של כסוי-הדם (ראה ערכו) דוחה איסור מלאכה ביום טוב, מפני שעשה דוחה לא תעשה (ירושלמי ביצה א סוף הלכה ג).

ויש ראשונים חולקים וסוברים שאף לדעת רבא יש בעשיית מלאכה ביום טוב לא תעשה ועשה (תוספות ותוספות הרא"ש שבת שם, ותוספות פסחים פד א ד"ה ולא; רמב"ן שבת שם ד"ה ולא: אפשר; ריטב"א [גולדשטיין] שבת שם; מיוחס לריטב"א שבת שם); ויש שכתבו כן אף לדעת חזקיה ואביי (יראים השלם שד, וראה שו"ת תורת חסד א מב אות ב).

להלכה כתבו ראשונים שעשיית מלאכה ביום טוב יש בה עשה ולא תעשה (רמב"ם יום טוב א ב, וראה בציונים הבאים), וכל השובת בו ממלאכת עבודה קיים מצות עשה, ואם עשה בו מלאכה, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה (רמב"ם שם^[11]), ונמנו במנין המצוות שש מצוות עשה (ספר המצות לרמב"ם עשה קנט וקס וקסב וקסג וקסו וקסז; סמ"ג עשין לג-לח; החינוך מצוה רצז וש ושח ושי ושיח ושכא) - מצות עשה אחת בכל מועד ומועד - ושש מצוות לא תעשה (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה שכג-שכח; סמ"ג לאוין ע-עה; החינוך מצוה רצח ושא ושט ושיא ושיט ושכג), אלא שהביאו פסוקים שונים לכך: יש שכתבו שמצות עשה שיש בכל הימים נלמדת מ"מקרא קדש" הכתוב בהם (ראה לעיל: גדרו; מקרא קודש, שבכל המועדים כתוב מקרא קדש. סמ"ג שם), או מ"שבתון" (רמב"ם יום טוב א ב); ויש שכתבו שמצות עשה של שביתה בראש השנה נלמדת מ"שבתון, ובשאר ימים טובים נלמדת המצוה מ"מקרא קדש" (ספר המצות לרמב"ם וחינוך הנ"ל).

חיוב נשים בעשה זה

נשים, יש מן הראשונים שכתבו שאינן חייבות בעשה של שביתה ביום טוב, לפי שהיא מצות-עשה-שהזמן-גרמא (ראה ערכו), שהנשים פטורות הן ממנה (ראה ערך אשה: במצות עשה שהזמן גרמא. תוספות קידושין לד א סוף ד"ה מעקה; תוספות רבינו פרץ פסחים מז ב^[12]), ואף על פי כן אין אומרים שלנשים יהא עשה דוחה לא תעשה של עשיית מלאכה ביום טוב, לפי שלאו שיש עמו עשה, אף הלאו אלים, גם לענין מי שאינו מצווה בעשה, ואינו נדחה מפני עשה (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה. ראשונים הנ"ל).

ויש סוברים שאף הנשים חייבות בעשה (ר"ן קידושין שם, וראה חידושי הר"ן פסחים שם; החינוך מצוה רצז ושכא^[13]), שלדעתם כל מצוה שיש בה לאו ועשה, הנשים חייבות אף בעשה שבה, אף שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (ראה ערך אשה. ר"ן והחינוך שם).

איסור מלאכה במקום מצוה

איסור מלאכה ביום טוב נוהג אף במקום מצוה, ואמרו שאין מלים מילה (ראה ערכו) שלא בזמנה ביום טוב, שאין מילה דוחה יום טוב אלא בזמנה בלבד (משנה שבת קלז א, וברייתא שם קלב ב; רמב"ם מילה א ט; טוש"ע יו"ד רסו ב), ואפילו ספק מילה בזמנה ספק שלא בזמנה, כגון תינוק שנולד בין-השמשות (ראה ערכו), וחל ספק שמיני ספק תשיעי שלו ביום טוב, אינה דוחה יום טוב, ואינו נימול אלא למחרתו (חולין פד ב ורש"י; ראה רמב"ם שם יב וטו; שו"ע שם ח); ויש סוברים שספק מילה בזמנה ספק שלא בזמנה דוחה יום טוב, כיון שהמצוה היא ודאית, והספק הוא אם דינה לדחות יום טוב, הרי זו דוחה מספק (ערוגת הבושם ג עמ' 181, 184).

וכן פסולי-המוקדשים (ראה ערכו), כגון טמא (ראה ערכו), ונותר (ראה ערכו), ופגול (ראה ערכו), שמצות עשה לשרפם (ראה ערך טמא (ב): שריפתם, וערך נותר וערך פגול וערך שרפת קדשים), אין שורפים אותם ביום טוב (משנה פסחים פג א, בשריפת נותר; שבת כג ב; רמב"ם פסולי המוקדשין יט ה, ויום טוב ג ח, בקדשים טמאים). וכן קרבנות שהוקרבו בערב יום טוב, ולא הקטירו אימוריהם מבעוד יום, אין מקטירים אותם בליל יום טוב (ראה ערך הקטרה (א)).

בטעם שאיסור מלאכה לא נדחה מפני המצוה

בטעם שאין אומרים שאיסור מלאכה ביום טוב יידחה מפני מצוות אלו, נחלקו אמוראים, וארבע דעות בדבר:

• חזקיה אמר, וכן תנא דבי חזקיה, שלמדים שאין שריפת קדשים פסולים דוחה יום טוב מהכתוב לענין קרבן-פסח (ראה ערכו), "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (שמות יב י. שבת כד ב וש"נ), שלא היה לו לומר אלא "והנותר ממנו באש תשרפו", ונאמר פעם שניה "עד בקר", ללמד שיש ליתן לו בקר שני לשריפתו (גמרא שם ורש"י, וראה גמרא שם קלג א), היינו להמתין עד בקר שני, שהוא חולו של מועד, ורק אז לשרפו (רש"י שם כד ב ד"ה בקר), ולמדים מכאן אף לענין מילה שלא בזמנה שאינה דוחה יום טוב (גמרא שבת קלג א).

• אביי אמר שלמדים מהאמור "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (במדבר כח י), ודרשו "ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב" (גמרא שם ושם. וראה ערך הקטרה (א)), ללמדנו שאיברי תמיד של ערב יום טוב שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלים אותם משחשכה (רש"י שם ושם), וכל שכן שאין שורפים קדשים פסולים ביום טוב (רש"י וריטב"א [גולדשטיין] שם כד ב), וכן אין מלים מילה שלא בזמנה ביום טוב, שהיא חשובה כעולת חול ביום טוב (רש"י שם קלג א ד"ה ולא).

• רבא אמר שלמדים מהאמור "הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב טז), "לבדו" למעט מילה שלא בזמנה שאינה דוחה יום טוב (גמרא שם כד ב, ושם קלג א), והוא הדין לשריפת קדשים פסולים שאינה דוחה יום טוב (רש"י שם כד ב ד"ה לבדו).

• ורב אשי אמר בטעם שאין שריפת קדשים פסולים ומילה שלא בזמנה דוחות יום טוב, שהרי זה מפני ששריפת קדשים מצות עשה היא, ועשיית מלאכה ביום טוב עשה ולא תעשה היא (ראה לעיל: האם עובר אף בעשה), ואין עשה דוחה לא תעשה (ראה ערכו) ועשה (שבת שם ושם, ופסחים פד א), וכן כתבו ראשונים טעם זה להלכה (רמב"ם יום טוב ג ח, בשריפת קדשים טמאים).

באיסורי שבת שאינם בכלל אבות או תולדות

איסורים שפרטם הכתוב בשבת, ואינם בכלל אבות מלאכות או תולדותיהם - כגון שביתת-בהמה (ראה ערכו), שביתת עבד-כנעני (ראה ערכו), מחמר (ראה ערכו), וכיוצא (ראה על כל אחד בערכו. וראה טורי אבן באבני מלואים סוף חגיגה, שדין אחד לכל האיסורים הללו), וכן יציאה חוץ לתחום, לסוברים שאיסור תחומין (ראה ערכו) נוהג בשבת מן התורה (ראה ערך תחומין, מחלוקת תנאים, ושלהלכה אינו נוהג^[14]) - אם נוהגים ביום טוב כבשבת, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינם נוהגים אלא בשבת, שפרט בה הכתוב, ולא ביום טוב (ראה שבולי הלקט קיג בשם רב האי גאון, ובית יוסף או"ח סוף סי' שה בדעתו; רמב"ן בתורת הבית הארוך סוף ענין ההוצאה לענין שביתת עבד, ובהשגות לספר המצות יד לענין מחמר; אורחות חיים הלכות יום טוב ה, וכלבו הלכות יום טוב בשם יש אומרים, לענין מחמר ושביתת בהמה, והובא בבית יוסף שם תצה, ועוד), שאלו אינם בכלל מלאכה שאסר הכתוב ביום טוב (בית יוסף שם), ואין ללמוד יום טוב משבת לדינים אלו, שאין דנים קל מחמור להחמיר עליו (רמב"ן שם), אלא שתחומים אסורים ביום טוב מדרבנן (שו"ת מעשה נסים [לר"א בן הרמב"ם] יב; טורי אבן שם, וראה ערך תחומין).

• ויש סוברים שכל אלו אסורים ביום טוב כבשבת (ראה ירושלמי ביצה ה ב, לענין שביתת בהמה; הלכות פסוקות קמט בשם רב שר שלום גאון, ותשובות הגאונים [קורונל] ס, לענין מחמר; רש"י חגיגה יז ב ד"ה ופנית, לענין תחומים; רמב"ן בתורת הבית הארוך שם בשם הלכות גדולות, לענין שביתת עבד, ועוד), שמאחר שנאסרו בשבת נקראים מלאכה, והרי הם בכלל מלאכה שאסר הכתוב ביום טוב (כלבו הלכות יום טוב).

על דעת הסוברים שיש טעמים מיוחדים לאסור יציאה חוץ לתחום ביום טוב, אף ששאר האיסורים שבשבת שאינם מלאכה, אינם נוהגים ביום טוב, ראה ערך תחומין.

על הסוברים שמחמר נכלל באיסור מלאכה בשבת וביום טוב, אף שדין שביתת בהמה אינו בכלל מלאכה, ראה ערך מחמר. על פרטי הדינים בכל אלו, לסוברים שנוהגים ביום טוב, ראה ערך מחמר וערך עבד כנעני וערך שביתת בהמה וערך תחומין.

על איסורי מוקצה (ראה ערכו), לסוברים שאסורים בשבת מן התורה, שאסורים אף ביום טוב, ראה ערך מוקצה.

על דבר שהוכן בשבת שאסור ביום טוב משום "הכנה דרבה", ראה ערך הכנה.

המחלל יום טוב בפרהסיא

המחלל יום טוב בפרהסיא, כתבו ראשונים שהרי הוא כמחלל שבת בפרהסיא, שחשוב הוא כמי שכפר בכל התורה כולה (ראה ערך מומר וערך שבת. תשובת רבנו שמשון, הובאה בשו"ת מבי"ט א לח, וברדב"ז ב תשצו; אור זרוע א סוף סי' שסז), ואסור לאכול משחיטתו (ראה ערך שחיטה. אור זרוע שם), ויינו יין נסך (ראה ערך סתם יינם. תשובת רבנו שמשון שם).

מן האחרונים יש שכתבו שהמחלל יום טוב בפרהסיא אינו כמחלל שבת בפרהסיא, ואינו חשוב כנכרי אלא כישראל רשע (חלקת מחוקק אבן העזר קכג ס"ק יא, ובית שמואל שם סק"ח, וכן נקט בפשיטות בפרי מגדים בפתיחה להלכות שבת ד"ה עוד זאת), ומותר לשתות את יינו (ראה הגהות מהרש"ל על הטור יו"ד קכד, שהתיר לשתות יין של קראים, והובא בדרישה וב"ח וט"ז שם).

בהוצאה ובהבערה

הוצאה

הוצאה מרשות לרשות שלא לצורך אוכל נפש, לדעת בית שמאי הרי היא כשאר אבות מלאכות, ואסורה ביום טוב, וכן שנינו: בית שמאי אומרים אין מוציאים לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירים (משנה ביצה יב א ושם נתבאר).

ונחלקו אמוראים בדעת בית הלל:

• רבה אמר שלדעתם אין איסור הוצאה ביום טוב (גמרא שם: מתקיף ליה רבה), לפי שנאמר בהוצאה: וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (ירמיה יז כב), בשבת נאמר, ולא ביום טוב (גמרא ביצה שם).

• ורב יוסף סובר שלדעת בית הלל הותרה הוצאת קטן ולולב וספר תורה, משום הכלל שאמרו במלאכת יום טוב: "מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש, הותרה אף שלא לצורך" (ראה ערך מתוך, שכן דעת בית הלל, לדברי רב יוסף ועוד, ושכן הלכה), אבל אף הם מודים שיש איסור הוצאה ביום טוב, באופן שאין לומר בו "מתוך" (ראה גמרא שם. וראה ערך הנ"ל), וכן סובר רבי יוחנן (גמרא שם).

ונדחו דברי רבה (ראה גמרא שם, ותוספות כתובות שם), והלכה שאין הוצאה ביום טוב מותרת אלא משום "מתוך" (רמב"ם יום טוב א ד; טוש"ע או"ח תקיח).

על הוצאה מרשות-היחיד (ראה ערכו) אחת לרשות היחיד אחרת של שני בני אדם, שבשבת אסרוה חכמים אלא אם כן עירבו זה עם זה (ראה ערך מוציא וערך ערוב חצרות), אם אף ביום טוב אסרוה, ואם תיקנו חכמים ערוב-חצרות (ראה ערכו) ביום טוב כדרך שתיקנו בשבת, ראה ערך ערוב חצרות.

על האיסור להוציא מכרמלית (ראה ערכו) לרשות היחיד או לרשות הרבים, ומרשות היחיד או רשות הרבים לכרמלית, וכן להעביר ארבע אמות בכרמלית, אם נוהג אף ביום טוב, ראה ערך כרמלית.

הבערה

הבערה שלא לצורך אכילה, נחלקו בה תנאים ואמוראים:

• רבי עקיבא אמר שכיון שהבערה אב מלאכה היא בשבת (ראה ערך אבות מלאכות וערך מבעיר), הרי היא בכלל הלאו של "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (שמות יב טז. ברייתא פסחים ה א), וכן אמר חזקיה בירושלמי, שאסור להדליק נר של בטלה - נר שאינו צריך לו (ראה רא"ש ביצה ב כב, ושו"ת הרשב"א ג רעז, וטוש"ע או"ח תקיד ה) - ביום טוב (ירושלמי ביצה ה ב), וכן סוברים רב נחמן ורב הונא שאסור לעשן פירות בעשן בשמים ביום טוב, מפני שהוא מבעיר את הבשמים (גמרא שם ורש"י).

• ויש סוברים שהבערה מותרת ביום טוב (מסקנת הירושלמי ביצה ה ב, על פי ברייתא דלהלן), וכן שנינו: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה ג), ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר ביום טוב (מכילתא שם; ברייתא בירושלמי שם), ואמרו בירושלמי שלא בא הכתוב אלא להתיר להדליק נר של בטלה ביום טוב, שכן לצורך אוכל נפש כבר למדנו שהיא מותרת מן הכתוב: אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (ירושלמי שם).

להלכה אמר רבי יוחנן בירושלמי בנר של בטלה שאין לאסור ואין להתיר (ירושלמי שם), וכן כתבו ראשונים להלכה, שאין מורים בזה לא איסור ולא היתר (עבודת הקודש לרשב"א ג סוף ס"ג, בנר שאין בו צורך אלא לכבוד, ולכאורה כן הוא אף בנר של בטלה גמורה^[15]), והבא להדליק אין מונעים אותו (עבודת הקודש שם), שמן התורה מותר, אלא שהחמירו חכמים שלא להורות בזה היתר (העמק שאלה קז ז (עמ' רנג) בשם חתנו, וקהילות יעקב ביצה טו).

ויש שכתבו שאסור ביום טוב להדליק נר שאינו צריך לו (טוש"ע או"ח תקיד ה).

במלאכה לצורך אוכל נפש

מותר לעשות מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש ביום טוב (משנה ביצה לו ב, ומגילה ז ב; רמב"ם יום טוב א א,ד; טוש"ע או"ח תצה א), שנאמר בפסח מצרים: אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (שמות יב טז. ראה ירושלמי ביצה ה ב; רמב"ם שם. וראה מקור נוסף בספרי במדבר כח יח), ויש לנו ללמוד שכל מלאכות שהותרו בחג המצות הותרו אף בחג השבועות ובחג הסוכות, שהוקשו כל המועדים זה לזה (שבועות י א, וחגיגה יז א. וראה רמב"ן על התורה ויקרא כג כד).

ויש שכתבו שמלאכת אוכל נפש מותרת בשאר ימים טובים, לפי שנאמר בהם: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג ז), ומלאכת עבודה פירושה מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש (ר"ח הובא ברמב"ן ויקרא כג ז; רמב"ן שם; עבודת הקודש לרשב"א בית מועד א א; מגיד משנה יום טוב א א, בדעת רמב"ם שם), אבל מלאכה באוכל נפש היא מלאכת הנאה ולא מלאכת עבודה (רמב"ן שם, וראה בפרטי הדברים ברמב"ן במלחמות ביצה ג).

לצורך אכילה בחול

מלאכת אוכל נפש שמותר לעשותה ביום טוב, הרי זה כשעושה אותה לצורך אכילה בו ביום, אבל אסור לעשותה לצורך אכילה בחול, ואם עבר ועשה מלאכה לצורך חול, כגון שאפה פת סמוך ללילה, ואין שהות לאכול ממנה ביום טוב עצמו, הרי זה לוקה (ראה פסחים מו ב, ורש"י ותוספות שם).

על מחלוקת האמוראים כשאפה פת וכיוצא לצורך יום חול, לאחר שכבר סעד, ויש שהות לאכול ממנה בו ביום, אם אומרים: הואיל (ראה ערכו) ואם יזדמנו לו אורחים שיצטרכו לפת זו היום תהיה ראויה ליום טוב, אף עכשיו חשובה היא ראויה לו, ראה ערך הואיל.

לצורך נכרי או כלבים

מלאכה לצורך נכרי אסורה (ראה בסמוך), ונחלקו תנאים אם היא מותרת לצורך אכילת בהמה, וכן שנינו: ממשמע שנאמר "אך אשר יאכל לכל נפש", שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע, כענין שנאמר "ומכה נפש בהמה ישלמנה" (ויקרא כד יח), תלמוד לומר "הוא לבדו יעשה לכם", לכם ולא לכלבים, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי עקיבא אומר אפילו נפש בהמה במשמע, אם כן מה תלמוד לומר "לכם", לכם ולא לנכרים, ומה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את הנכרים, מרבה אני את הכלבים שמזונותם עליך, ומוציא אני את הנכרים שאין מזונותם עליך (ברייתא בגמרא ביצה כא א. וראה ערך מלאכת אוכל נפש, בבישול לצורך נכרי שמזונותיו על ישראל).

להלכה יש פוסקים כרבי יוסי הגלילי (רי"ף ביצה שם; תוספות שם ב ד"ה לכם; רשב"א ור"ן שם, וכן דעת הרמב"ם יום טוב א יג, וטוש"ע או"ח תקיב א,ג), ולכן אין אופים ומבשלים ביום טוב כדי להאכיל נכרים או כלבים (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש פוסקים כרבי עקיבא (ראב"ן ובעל המאור ביצה שם; הגהות מיימוניות יום טוב א יג, בשם רשב"ט).

על דברים שאסרו חכמים לעשותם שמא יבוא לעשות מלאכה לצורך בהמה או נכרים, ראה ערך מלאכת אוכל נפש.

על דעת הסוברים שלא הותרה מלאכת אוכל נפש אלא בתנאים מסויימים, כגון שאי אפשר היה לעשות את המלאכה מערב יום טוב, או שיכולים ליהנות מאותה מלאכה בשעת עשייתה, ועוד, ראה ערך מלאכת אוכל נפש.

על הדברים החשובים צורך אכילה, ועל הנאות מסויימות שדינן כדין אכילה, והותרה מלאכה לצרכן כדרך שהותרה לצורך אכילה, ראה ערך אוכל נפש.

על מלאכות המותרות ביום טוב, שהצריכו חכמים שיעשה אותן בשינוי מדרך עשייתן בחול, ראה ערך מלאכת אוכל נפש וערך עבדין דחול.

על מכשירי-אוכל-נפש (ראה ערכו), שנחלקו תנאים אם הותרה עשייתם ביום טוב, ראה ערכו.

במלאכות שעיקרם אינו לצורך אכילה

מלאכה שעיקרה אינו לצורך אכילה, כגון בונה (ראה ערכו), וסותר (ראה ערכו), וכותב (ראה ערכו), ואורג (ראה ערכו) וכיוצא, יש סוברים שאם עשאה ביום טוב, אפילו עשאה לצורך אכילה, הרי זה לוקה (מגיד משנה יום טוב א ד, בדעת הרמב"ם שם; העמק שאלה לשאילתא נ אות א, בדעת הרי"ף ביצה סוף פרק ב^[16]); ויש סוברים שאף מלאכות שאין עיקרן לצורך אכילה, מותר לעשותן לצורך אכילה (ראה שו"ת הרשב"א א תקעו, לענין תופר, הובא בבית יוסף או"ח סוף סי' תקט ובשו"ע שם ג, וראה חיי אדם פז סק"ב, וראה ביאור הגר"א שם סק"ח. וראה ערך מלאכת אוכל נפש).

המלאכות האסורות אף שהם לצורך אוכל נפש

אף במלאכות שהן לצורך אוכל נפש, אמרו בכמה מהן שהן אסורות, כגון הקוצר (ראה ערכו. ראה חגיגה יז ב, ושם יח א, ועי' ביצה ג א, ורש"י ד"ה ויתלוש; רמב"ם יום טוב א ז; טוש"ע או"ח תצה ב. וראה ערך מלאכת אוכל נפש), והדש (ראה ערכו. ראה ביצה ג א, ורש"י ד"ה שמא; רמב"ם שם; טוש"ע שם: סחיטה), והזורה (ראה ערכו. רמב"ם שם, וראה טוש"ע שם תקי א), והצד (ראה ערכו. ראה משנה ביצה כג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכן שנינו בברייתא בירושלמי: הבורר (ראה ערכו), והמרקד (ראה ערכו), והטוחן (ראה ערכו) ביום טוב, הרי זה סופג את הארבעים (ברייתא בירושלמי ביצה א י, ושבת ז ב^[17]), ואמרו: מנין שאין בוררים, ולא טוחנים, ולא מרקדים ביום טוב, שנאמר "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב טז), ונאמר בסמוך "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שם יז. ירושלמי שם ושם, הובא בתוספות ביצה ג א ד"ה גזרה, ורא"ש ור"ן שם ריש פרק ג ועוד), ופירשו ראשונים שלא הותרו לצורך אוכל נפש אלא אותן מלאכות שמשעת שימור - המצה מחימוץ - ואילך, אבל מלאכות שקודם לכן, אסורות אף לצורך אוכל נפש, ומשעת שימור ואילך, היינו ממלאכת לישה (הראשונים שבציון הקודם), שמן הלישה ואילך יש לשמור את המצות מחימוץ (ראה ערך מצה), ומיעט בזה הכתוב ברירה טחינה והרקדה, וכל שכן קצירה ותלישה (רשב"א שבת שם, וראה תוספות ביצה שם), וכתבו אחרונים שלדעת הסוברים שיש חובת שימור מחימוץ משעת קצירה (ראה ערך הנ"ל, מחלוקת אמוראים, וראשונים להלכה), משימור ואילך שאמרו היינו מקצירה ואילך (ראה פרי מגדים פתיחה להלכות יום טוב אות יא; מנחת חינוך י ב ד"ה ומה (הא')).

במלאכות אלו, האם איסורם מהתורה

האיסור לעשות מלאכות הללו אף לצורך אוכל נפש, אם הוא מן התורה, נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שלא כל מלאכת אוכל נפש התיר הכתוב לצורך אוכל נפש, וכל אותן מלאכות שקודם שימור אסורות מן התורה (ראה תוספות ביצה ג א ד"ה גזרה בשם רבנו נתנאל מקינון, ורשב"א שבת צה א), וכן מלאכות הדומות למלאכות אלו, כגון צידה שדומה לקצירה - שהמעתיק בעל חי ממקום שמתגדל בו דומה לעוקר דבר מגידולו (מאירי ביצה כג ב) - אסורות מן התורה (תוספות שם כג ב ד"ה אין, וראה תוספות שם כד א ד"ה ותניא, ומאירי שם), ומסר הכתוב לחכמים לידע איזו מלאכה מן המלאכות שאינן בפת, דומה למלאכות שמשימור ואילך (מרדכי ביצה א תרמג).

• ויש מן הראשונים שסוברים שקצירה וטחינה וסחיטה וצידה וכיוצא, חכמים הם שאסרו לעשותן, אבל מן התורה מותרות הן (ראה רמב"ם יום טוב א ה-ח, וטוש"ע או"ח תצה ב), שלדעתם הבבלי חולק על הלימודים האמורים בירושלמי הנ"ל (ר"ן ביצה ריש פרק ג), או שאף לדעת הירושלמי לימודים אלו אינם אלא אסמכתא (ראה ערכו) בלבד (ראה השגות הראב"ד יום טוב א ח; רא"ש ביצה ג א, להבנת ים של שלמה שם א, וראה קרבן נתנאל שם אות ג; הגר"א או"ח שם סק"ז לדעה זו^[18]).

על הטעמים שאסרו חכמים מלאכות אלו, לדעה זו, ראה ערך מלאכת אוכל נפש.

משום שמחת יום טוב

מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב, משום שמחת יום טוב הוא שהותרה (ראה גמרא פסחים סח ב, ושאגת אריה קב בביאורה, וראה תוספות שם ד"ה הכל שפירש בענין אחר, אבל בחידושי חמדת שלמה ביצה אות ו, כתב שאף התוספות מפרשים כשאגת אריה), ואמר רבי אליעזר שהיתר מלאכת אוכל נפש הוא לדבר הרשות (ראה משנה פסחים סה ב), שאכילה ביום טוב רשות היא (רש"י שם ד"ה מה), שלדעתו רשאי אדם לעשות יום טוב כולו לה', שאם רצה יושב ושונה כל היום (ראה לעיל: מצוותיו; לעסוק בתורה. גמרא שם סח ב), וכאילו אין כאן מצות שמחת יום טוב (רבינו חננאל שם, בביאור גמרא שם); ולדעת רבי יהושע היתר מלאכת אוכל נפש הוא לדבר מצוה (ראה משנה שם סה ב, וגמרא שם סח ב, וראה ראב"ן ביצה טו ב, ושאגת אריה שם), שלדעתו שמחת יום טוב מצוה היא, שחייב אדם לקיים ביום טוב "חציו לכם", ואינו רשאי להיפטר מכך (ראה לעיל: שם. ראה גמרא שם ושאגת אריה שם).

באיסורי חכמים

האיסורים

כל שחייבים עליו בשבת משום שבות (ראה ערכו), משום רשות, משום מצוה - היינו בין דבר שמדברי-סופרים (ראה ערכו) אסור לעשותו בשבת משום שבות, ואין בעשייתו שום מצוה, ובין דבר של רשות, שיש בו קצת מצוה, ויש בו איסור מדברי סופרים, ובין שהוא מצוה, שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת (רש"י ביצה לו ב) - חייבים עליו ביום טוב (משנה ביצה שם. וראה רמב"ם יום טוב א יז), היינו שאסור לעשותו ביום טוב (רש"י שם ד"ה חייבין: חייבים עליו שלא לעשותו).

• אלו הם משום שבות: לא עולים באילן, ולא רוכבים על גבי בהמה, ולא שטים על פני המים, ולא מטפחים, ולא מספקים, ולא מרקדים (משנה שם; טוש"ע או"ח תקכד, וראה רמב"ם שבת כג), שאין מטפחים יד על יד, ולא מספקים יד על ירך, ולא מרקדים ברגל, וכולם נעשים לשמחה ולשיר (רש"י ומאירי שם. וראה ערך שבות).

• אלו הם משום רשות: לא דנים (ראה ערך בית דין: זמן ישיבתם), ולא מקדשים (ראה ערך קדושין) - ולא כונסים לחופה (שו"ע שם, וראה ערך חפה: זמנה) - ולא חולצים (ראה ערך חליצה: הזמן), ולא מייבמים (ראה ערך יבום: המצוה וגדרה. משנה שם^[19]; טוש"ע שם, וראה רמב"ם שם), וכן אין מגרשים ביום טוב (תוספתא ביצה ה [צוקרמנדל]; טוש"ע שם).

• ואלו הם משום מצוה: לא מקדישים (ראה ערך הקדש: בשבת), ולא מעריכים (ראה ערך ערכין), ולא מחרימים (ראה ערך חרמים: מהותם וחלותם), ולא מגביהים - מפרישים - תרומה ומעשר (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בשבת ויו"ט. משנה שם; טוש"ע שם, וראה רמב"ם שם^[20]). וכן אין רואים את הנגעים ביום טוב (רמב"ם טומאת צרעת ט ז: שבת ויו"ט), כדרך שאין דנים דין ביום טוב (משנה למלך יום טוב ז טז, וראה כסף משנה טומאת צרעת שם).

הדברים המותרים

אותה ששנינו: אין בין יום טוב לשבת אלא מלאכת אוכל נפש בלבד (משנה ביצה לו ב. וכן הוא במשנה מגילה ח ב) - וכן דברים שאמרו בהם: מתוך (ראה ערכו) שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו אף שלא לצורך (ראה גמרא שם לז א, ורש"י שם ד"ה אין מוציאין) - אף לענין איסורים שמדרבנן היא שנויה (תוספות שם לז א ד"ה ורמינהו, ומאירי שם לו ב, על פי גמרא שם לז א).

וכתבו ראשונים שכל שאסור בשבת משום שהוא דומה למלאכה, או שהוא מביא לידי מלאכה (ראה ערך מלאכת שבת^[21]), או משום שבות (ראה ערכו, על כל מה שנכלל בשבות), אסור ביום טוב, אלא אם כן היה בו צורך אכילה, או כיוצא בה (רמב"ם יום טוב א יז, וראה מגיד משנה שם שמקורו ממשנה מגילה שם). וכתבו ראשונים שכלל זה אמור על הרוב, אבל יש דברים שאסורים בשבת, ולא אסרום ביום טוב (מאירי ביצה שם, על פי ירושלמי ביצה ה ב), וראה להלן על פרטי הדברים.

על הדברים שאסרו חכמים משום שבות ביום טוב ופרטי דיניהם, ראה ערך שבות.

אופנים שגזרו יום טוב משום שבת

בכמה מקומות מצינו שגזרו ביום טוב משום שבת, אף באופן שמשום יום טוב עצמו אין מקום לגזור וכדלהלן:

• שמן של תרומה שנטמא, שאין מדליקים בו לשבת (ראה משנה שבת כ ב, וראה ערך נר שבת ויום טוב), שלדעת רבה הטעם הוא שמתוך שמצוה עליו לבערו גזרו בו חכמים שמא יטה (גמרא שם כג ב. וראה ערך הנ"ל טעם אחר) כדי שיתבער מהר (רש"י שם ד"ה שמא), אף ביום טוב אין מדליקים בו (ראה משנה שם כד ב, וראה ערך הנ"ל) - אף שאין בו איסור הבערה - גזירה יום טוב משום שבת (גמרא שם כג ב, וראה ערך הנ"ל), שכן הטעם "שמא יטה" אינו ידוע לבני אדם, ואם נתיר ביום טוב, יבואו להתיר אף בשבת (תוספות שם ד"ה גזרה).

• לענין טבילה (ראה ערכו), שאסרו חכמים לטבול כלים טמאים בשבת וביום טוב (ראה ערך טבילה: בשבת וביום טוב), ולדעת רבה אסרו את הטבילה גזירה שמא יטול הכלי בידיו ויעבירנו ארבע-אמות (ראה ערך ארבע אמות (שיעור)) ברשות-הרבים (ראה ערכו) כדי להטבילו, אף ביום טוב - שהוצאה לצורך מותרת בו - אסרו, גזירה משום שבת (ראה ערך הנ"ל, שם), שכיון שטבילה אינה מלאכה, אם יתירוה ביום טוב יבואו להתירה אף בשבת (רא"ה ביצה יח א ד"ה והא, וכעין זה בתוספות רבינו פרץ ושיטה מוקבצת שם).

• וכן אותה ששנינו שאין רוכבים על גבי בהמה ביום טוב (משנה ביצה לו ב; טוש"ע או"ח תקכד, וראה רמב"ם שבת כג), שלדעת הסוברים שאיסור תחומים בשבת הוא מן התורה (ראה ערך תחומין), איסור רכיבה בשבת הוא משום גזירה שמא יצא חוץ לתחום (ראה ביצה שם, וראה ערך תחומין), כתבו אחרונים שאף שאין איסור תחומים ביום טוב אלא מדבריהם - לסוברים כן (ראה לעיל: איסורו במלאכה; באיסורי שבת שאינם בכלל אבות או תולדות) - הואיל ובשבת גזרו על הרכיבה משום תחומים, גזרו אף על יום טוב משום שבת (טורי אבן חגיגה אבני מלואים בסופו. וראה עמודי אור יד יד שזה דוחק).

וכתבו ראשונים שלא בכל מקום גזרו יום טוב משום שבת (תוספות שבת כד א סוף ד"ה (בעמ' הקודם) גזירה, על פי גמרא שם קכד א), ואין להשוות גזירות חכמים זו לזו, אם אינן באותה מלאכה (תוספות שם).

על קבורת מת על ידי נכרים, שאף שבשבת אסורה, ביום טוב מותרת, ראה ערך קבורה.

על שטיפת כל גופו במים שהוחמו מבעוד יום, שיש סוברים שלא גזרו עליה אלא בשבת בלבד, ולא ביום טוב (ראה שבת מ א), ראה ערך רחיצה.

על ההבדלים בין יום טוב לשבת לענין טבילה, ראה ערך טבילה.

על מוקצה (ראה ערכו), שיש סוברים שכיון שיום טוב קל הוא משבת, החמירו בו ביום טוב יותר מבשבת, כדי שלא יבואו לזלזל ביום טוב, ויש סוברים להיפך, שהקלו במוקצה ביום טוב אף בדברים שהחמירו בהם בשבת, ראה ערך מוקצה.

מלאכה כלאחר יד

מלאכה כלאחר-יד (ראה ערכו) - מלאכה הנעשית בשינוי, שלא כדרך עשייתה הרגילה (ראה ערך כלאחר יד) - שבשבת אין חייבים עליה, אלא אסורה מדבריהם (ראה ערך הנ"ל), אף ביום טוב אסורה (ראה בסמוך שלא הותרה אלא במקום צער, וראה שבת מז ב, ורש"י ד"ה מן הצד).

אמר אבא שאול: נוהגים היינו - להורות - שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב (יבמות קיד א), אף שהיונק בשבת עובר על איסור מפרק כלאחר יד (ראה ערך דש: חולב. גמרא יבמות שם), ואף במקום צער לא התירו (ראה גמרא יבמות שם), ביום טוב התירו במקום צער, שבשבת שאיסור סקילה הוא גזרו חכמים אפילו במקום צער, אבל לא ביום טוב שאינו אסור אלא בלא תעשה (יבמות שם); ויש שכתבו שתנא קמא חולק על אבא שאול, ואוסר לינוק אף ביום טוב (רמב"ן כתובות ס א ד"ה גונח, בדעת תנא קמא בברייתא בגמרא יבמות שם).

הבא לשחוט בהמה ביום טוב, אמר רב שמותר לו לתלוש בידו את הצמר כדי לפנות מקום לסכין (בכורות כד ב: רב הונא, וכן אמר רב חנניה בר שלמיא בשם רב), ואף שיש בכך משום עוקר דבר מגידולו^[22] - מותר, כיון שעושה המלאכה כלאחר יד (גמרא שם כה א), שאין דרך לתלוש צמר אלא לגזזו (רש"י שם ד"ה כלאחר).

ונחלקו בכך ראשונים:

• יש סוברים שהתירו לו לתלוש אפילו מתכוין הוא לכך (ראה רמב"ם יום טוב ג ג, ולחם משנה שם בדעתו, ורמב"ן הלכות בכורות שם), שהתירו לכתחילה מלאכה כלאחר יד כדי שלא תתקלקל שחיטתו (תוספות בכורות כד ב סוף ד"ה והיינו, לדעה זו; שיטה מקובצת שם אות ג בשם הרב משאנץ. וכעין זה ברמב"ן שם^[23]), ויימנע משמחת יום טוב (רמב"ן שם; שיטה מקובצת שם בשם הרב משאנץ).

• ויש חולקים וסוברים שמלאכה שאסורה ביום טוב מן התורה, אסור לעשותה אף כלאחר יד, ולא התיר רב לתלוש צמר לצורך השחיטה ביום טוב, אלא כשאינו מתכוין לתלשו (תוספות ורא"ש בכורות שם; שו"ע או"ח תצח יב), היינו שמושך את הצמר אילך ואילך, ואם נתלש - נתלש, ואינו צריך להיזהר שלא יתלוש (רש"י שם; שו"ע שם).

מלאכה שאינה צריכה לגופה

מלאכה שאינה צריכה לגופה (ראה ערכו), לדעת הסוברים שבשבת אין חייבים עליה, אלא שאסורה מדבריהם (ראה ערך מלאכה שאינה צריכה לגופה, מחלוקת תנאים, ומחלוקת ראשונים להלכה), יש מהראשונים שכתבו שמשום שמחת יום טוב לא גזרו עליה חכמים ביום טוב, כדרך שלא גזרו על מלאכה כלאחר יד, לסוברים כן (ראה לעיל), ומטעם זה התירו לתלוש נוצות העוף קודם שחיטתו (הלכות בכורות לרמב"ן לבכורות כה א; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג קעח, בשם יש שמתירים. וראה שבלי הלקט רנג מדברי גאונים שיש לצדד להיתר, אבל המנהג לאסור, וראה ערך מלאכת אוכל נפש).

ורבים מהראשונים סוברים שאסור לתלוש נוצות העוף קודם שחיטה (רמב"ם יום טוב ג ג; רא"ש בכורות ג ה; טוש"ע או"ח תצח יג, ועוד), ואפילו אם מותר לעשות מלאכה כלאחר יד ביום טוב (ראה לעיל), אין ללמוד מלאכה שאינה צריכה לגופה מכלאחר יד (תוספות בכורות כה א ד"ה דהוה ורא"ש שם).

ספק באיסור דרבנן

אף בדברים שגזרו חכמים שמא יבא לידי מלאכה, מצינו מחלקים בין שבת ויום טוב, כגון זו שאסרו בשבת לפנות את האוצר כולו, שמא יגלה גומא ברצפה ויבוא להשוותה בשבת (ראה ערך חורש, בחשש השוואת גומות), נסתפקו בתלמוד שמא לא גזרו אלא בשבת, שאיסורה חמור, ולא ביום טוב שאיסורו קל (ביצה לו א), ונחלקו ראשונים להלכה:

• יש סוברים שכיון שהוא ספק באיסור דרבנן, דנים בו להקל (כלבו נח: אפשר, הובא בבית יוסף או"ח תקכא; ים של שלמה ביצה שם סוף סי' ב, שכן משמע מסתימת הרי"ף והרמב"ם, וכן כתב במגן אברהם שם תקכא סק"א בדעת השו"ע שם^[24]; משנה ברורה שם סק"ב).

• ויש סוברים שלהלכה אין לחלק בין יום טוב לשבת (בעל המאור שם, ור"ן שם בשיטתו, וראה שם טעמו; בית יוסף שם בדעת הפוסקים שהשמיטו דין זה, שכיון שלא הוזכר חילוק בדבר במשנה, יש לנו לומר ששבת ויום טוב שווים הם. וראה השלמה ביצה שם, וכלבו שם בשמו).

אופנים שהחמירו ביום טוב יותר מבשבת

כשם שהקלו חכמים בכמה דברים ביום טוב יותר מבשבת, לפי שאיסורו קל (ראה לעיל), כך אף החמירו בו בדברים אחרים יותר מבשבת, וגזרו בכמה דברים דוקא ביום טוב, שמאחר שאיסורו קל - בעיני בני אדם, שהרי אופים בו, ומבשלים בו, ועושים בו כל צרכי אוכל נפש (רבינו חננאל ביצה ב ב, וראה מרכבת המשנה יום טוב א יז) - חששו שמא יבואו לזלזל בו, אבל בשבת לא הוצרכו לגזור, שמפני שהיא חמורה לא יבואו לזלזל בה, לפיכך אסרו סוגי מוקצה מסויימים ביום טוב, לסוברים כן, אף שלא אסרום בשבת (ראה ערך מוקצה. ביצה שם, וראה שם לה ב, ושם לו א, לענין טירחה).

וכתבו ראשונים בגדר הדברים, שבאיסורים דרבנן שאינם משום גזירה שמא יבואו לידי איסור דאורייתא, אלא אסרום חכמים מטעמים אחרים, כגון מוקצה (ראה ערכו) - או טירחה (ראה גמרא שם) - החמירו ביום טוב יותר מבשבת, מפני ששבת חמורה ולא יבואו לזלזל בה, מה שאין כן באיסורים שהם משום גזירה, יש לחוש לאיסור שבת שחייבים עליו סקילה יותר מאיסור יום טוב שאינו אלא בלאו (שיטה מקובצת שם לו א, וראה פני יהושע ורש"ש שם ומרכבת המשנה יום טוב שם ופרק ה ה).

על מלאכה שנעשתה ביום טוב באיסור, אם ומתי מותר ליהנות ממנה, ראה ערך מעשה שבת ויום טוב.

טירחה

מקורה

טירחה - על גדרה, ראה להלן - אסורה ביום טוב. יש מהראשונים שכתבו שמצות עשה מן התורה לנוח ביום טוב אפילו מדברים שאינם מלאכה, וכן שנינו: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם (שמות יב טז), אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהם משום שבות - שיש בעשייתם טורח ועמל (רמב"ן על התורה ויקרא כג כד) - מנין, תלמוד לומר בסוכות ובראש השנה "שַׁבָּתוֹן" (ויקרא שם לט בסוכות, ושם כד בראש השנה. מכילתא בא סוף פרשה ט), והוקשו כל המועדים זה לזה (רמב"ן שם), שאילו לא נאסרה אלא מלאכה, יכול היה אדם, מן התורה, לטרוח כל היום לשקול פירות, ולמלאות חביות יין, ולפנות כלים ואבנים ממקום למקום, והיה השוק מלא לכל מקח וממכר, והפועלים היו משכימים למלאכתם לדברים הללו וכיוצא בהם ומשכירים עצמם כבימות החול, שבכל אלה אין משום אב מלאכה או תולדה (ראה ערך אבות מלאכות), והוזהרנו בלשון "שבתון" במצות עשה שיהיו ימים טובים ימי שביתה ומנוחה ולא ימי טורח ומלאכה, ונמצא שהעושה ביום טוב אב מלאכה או תולדה, אפילו מלאכה שאין בה טורח כלל, עובר עליה בלאו, ועל הטורח והעמל - אף שאינם במלאכה - הוזהרנו בעשה (רמב"ן שם).

בשונה מטירחה בשבת

אף טירחה שאינה בכלל ענייני הטירחה הנ"ל, אסורה ביום טוב (ראה להלן), כדרך שאסרו טירחה בשבת (ראה ערך שבת), ומצינו בכמה מקומות שהתירו טורח ביום טוב אף שאותו הטורח אסור בשבת, כגון קרצוף בהמה, שיש מן הראשונים שכתבו שלא התירו אלא ביום טוב, אבל לא בשבת (תוספות שבת נג א ד"ה מהו: אי נמי); וכן במקום הפסד ממון, באופנים שאסרו את הטירחה בשבת (ראה ערך שבת), יש שהתירו אותה ביום טוב (ראה להלן: במקום הפסד); וכן לצורך מצוה, שבשבת לא התירו את הטירחה (ראה ערך הנ"ל), יש שהתירו אותה טירחה ביום טוב (ראה להלן בסמוך), וכתבו ראשונים שאין ללמוד איסור בטירחה ביום טוב מבשבת, שאין לדמות טורח ביום טוב לאיסור טורח בשבת (תוספות חולין פד ב ד"ה כסוי).

לצורך שמחת יום טוב

טירחה לצורך שמחת יום טוב מותרת (ראה רש"י ביצה ח ב ד"ה אין, וראה להלן שדנים בהרבה מקומות על הטירחה אם היא לצורך בכדי להתירה), ומותר לתקן צרכי הסעודה ביום טוב (טור או"ח תקי) - אלא שאם אפשר לשנות מדרך העשיה בחול - ישנה, שלא ייראה כעבדין-דחול (ראה ערכו. ראה טור שם, וראה ערך עבדין דחול); ומותר לתקן את הקונדס ואת העכביות (ביצה לד א; רמב"ם יום טוב ג ז; טוש"ע שם ז), והם מיני ירקות שיש טורח בתיקונם (רש"י ורא"ה ומאירי שם^[25]), שצריכים בישול הרבה (פסקי רי"ד ופסקי ריא"ז שם); וכן מסיקים ואופים בפורני (גמרא שם; רמב"ם שם ג יא; טוש"ע שם תקז א), והוא תנור גדול שפיו בצדו (רש"י שם ד"ה פורני), וצריך היסק גדול וטירחתו מרובה (משנה ברורה שם סק"א), והוא שיש לו אוכלים הרבה, שאין די לו בתנור קטן - או שאין לו תנור אחר (אור זרוע הלכות יום טוב סוף סי' שסד) - ואין חוששים לטירחה (רש"י שם).

בשינוי המרבה את הטורח

דברים שמותר לעשותם ביום טוב, אלא שאמרו חכמים שישנה בהם מדרך עשייתם בחול אם אפשר, כגון בנשיאת משאות לצורך יום טוב (ראה ערך עבדין דחול), כשהוא משנה ישנה להקל את הטורח (ראה ביצה ל א ורש"י ד"ה דדרו), אלא שאף אם השינוי אין בו להקל את הטורח, הצריכוהו לשנות כל שאין השינוי מרבה טירחתו, לפי שמכל מקום שינוי מדרך חול הוא (רש"י שם ד"ה דדרו באגרא, ומאירי שם), ואם אי אפשר לשנות אלא בשינוי המרבה את הטורח - לא ישנה (ים של שלמה ביצה ד א, בדעת רש"י שם וטור או"ח תקי); ויש מהראשונים סוברים שאף באופן שמרבה טורחו חייב הוא לשנות, ועדיף שיטרח טירחה יתירה ובלבד שיעשה דרך שינוי, שלא ייראה כעבדין-דחול (ראה ערכו. ראה תוספות שם כט ב ד"ה המביא, ושם ל א ד"ה דדרו, ותוספות שבת קמח א ד"ה אתקין; רא"ה שם; ים של שלמה שם בדעת הרמב"ם יום טוב ה ב, וראה בירור הלכה ביצה שם).

באלו דברים הצריכו שינוי, ועל צורת השינוי שעל ידו ממעיט הטורח, ראה ערך עבדין דחול.

במקום הפסד

במקום הפסד ממון מצינו שהתירו טירחה ביום טוב, אף באופן שהיא אסורה בשבת, אלא שטירחה יתירה לא התירוה גם ביום טוב, וכן שנינו: משילים - משליכים ומפילים (ראה גמרא ביצה לה ב, ורש"י שם ד"ה משילים וד"ה כי ישל) - פירות דרך ארובה ביום טוב (משנה ביצה לה ב; טוש"ע או"ח תקכא א), שמי שיש לו חטים שטוחים על גגו להתייבש, וראה שגשמים באים, רשאי לטרוח ולהשליכם דרך ארובה שבגג, והם נופלים לארץ, שאין בזה טירחה יתירה (רש"י ופסקי רי"ד ומאירי שם), שהתירו לו להשילם מפני הפסד ממונו (ראה ביצה שם, וראה מגן אברהם שם סק"א), ואף שבשבת אסור להשיל פירות דרך ארובה (ראה ערך שבת וערך שבות, ושם שלצורך אכילתם בשבת מותר), הקלו בדבר זה ביום טוב יותר מבשבת (ראה משנה שם, וגמרא שם לז א).

לא התירו להשיל אלא דרך ארובה, אבל לא ישלשל הפירות בחבל בחלונות (ברייתא ביצה לו א; טוש"ע שם), מפני שיש טורח להעלותם מן הגג לחלון ומשם לארץ (רש"י שם ד"ה בחלונות), אלא שאם החלון נמוך ושוה לגג, אין בזה טירחה ומותר להשילם דרכו, כדרך שמותר להשילם בארובה (משנה ברורה שם סק"ד).

אף דרך ארובה לא התירו אלא כשהארובה נמצאת באותו הגג שהפירות נמצאים בו, אבל אין מטלטלים מגג לגג (ברייתא בגמרא שם, לפירש"י שם, וכן אמר שם רב נחמן; טוש"ע שם), שדבר זה חשוב טירחה יתירה (משנה ברורה שם סק"ו), ואפילו אם שני הגגות באותו גובה (ברייתא שם; טוש"ע שם), שאין שם טורח עליה וירידה (רש"י שם ד"ה אין).

יש ראשונים חולקים וסוברים שאיסור הושטת פירות מגג לגג, וכן דרך חלונות, הוא משום עבדין-דחול (ראה ערכו), שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול (רמב"ם יום טוב ה ה, ובפירוש המשניות ביצה ה. וראה ערך עבדין דחול).

עד כמה פירות מותר להשיל דרך ארובה - ואין בכך טירחה יתירה, לסוברים שהנידון הוא משום טירחה (ראה לעיל. רש"י ביצה לה ב ד"ה עד) - אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: עד ארבע וחמש קופות (גמרא שם), וכן פסקו ראשונים להלכה שאין להשיל בארובה יותר מארבע או חמש קופות (בעל המאור ורא"ש ביצה שם; ראבי"ה תשצא; אור זרוע ב שסה; טור או"ח תקכא); ויש שנראה מדבריהם שמותר להשיל אפילו הרבה (ראה בית יוסף שם, ומגן אברהם שם סק"א, שכן דעת הרי"ף והרמב"ם שסתמו, וכן פסק בשו"ע שם בסתם).

לצורך נכרי או בהמה

אף דברים שמותר לטרוח בהם לצורך ישראל, אסור לטרוח בהם לצורך נכרי או בהמה (ראה להלן. וראה לעיל: במלאכה לצורך אוכל נפש, על איסור מלאכה לצורך נכרי או בהמה), ואותה שאמרו שלא התירו לשלוח לנכרי מאכל על ידי ישראל (ראה תשובת רבנו שמחה באור זרוע א תשע, ובשו"ע או"ח תקיח ב, ובמגן אברהם תקיב א), יש שכתבו שהרי זה מפני הטירחה שבדבר (לבוש שם תקיב א^[26]), ולכן אפילו במקום שאין בו איסור הוצאה מרשות לרשות, כגון לשלוח ברשות היחיד - אסור (פרי מגדים שם אשל אברהם סק"ב, בדעת הלבוש^[27]), ויש שכתבו שלא אסרו אלא באופן שיש בדבר איסור של הוצאה לצורך הנכרי (ט"ז שם סק"ג).

וכן לדעת הסוברים שאסור ביום טוב לעשות מלאכה לצורך בהמה (ראה לעיל שם), יש שכתבו שאסור אף לטרוח לצרכה, ואותה ששנינו: מותר לקרד ולקרצף את הבהמה - להסיר כנים ותולעים וזבובים קטנים התפוסים בעורה (ראה רבינו חננאל ביצה כג א, ופירוש המשניות לרמב"ם שם) - ביום טוב (משנה ביצה שם), אינו אלא למתירים לעשות מלאכה ביום טוב לצורך בהמה (ראה לעיל, שם. שיטה מקובצת שם ד"ה אמר). אבל ראשונים פסקו שמותר לקרד ולקרצף (רמב"ם יום טוב ד טז; טוש"ע או"ח תקכג, וראה ובביאור הלכה שם), אף שלדעתם אסור לעשות מלאכה לצורך בהמה (ראה לעיל שם, שכן דעת רמב"ם וטוש"ע).

ליילד בהמה

אין מיילדים את הבהמה ביום טוב (משנה שבת קכח ב; רמב"ם יום טוב ד טז; טוש"ע או"ח תקכג ג), היינו למשוך את הולד מן הרחם (משנה ברורה שם סק"ד), שיש בזה טירחה יתירה (רש"י שם ד"ה אין), אבל מותר לסעדה (משנה שם; רמב"ם וטוש"ע שם), שאוחז בולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו - שנחיריו סתומים לו ברירים (רש"י שם ד"ה ונופח) - ונותן לו דד בתוך פיו (תוספתא שבת טז ב, וברייתא בגמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם^[28]), אף שבשבת יש סוברים שאף לסעדה אסור (ראה דרישה שם תקכג א, ומשנה ברורה ריש סי' שלב, וראה ערך שבת).

בריבוי בשיעורים

ריבוי בשיעורים שמותר ביום טוב - כגון כשמבשלים לצורך אוכל נפש, שמותר להוסיף בקדירה יתר על מה שצריכים ליום טוב (ראה ערך מלאכת אוכל נפש וערך מרבה בשיעורים^[29]) - הרי זה דוקא במקום שעושה את הכל באותה הטירחה, ואינו מרבה בטירחה מחמת הריבוי (ראה ביצה יז א, ורש"י ד"ה ממלאה, וראה ערך הנ"ל), כגון אותה שאמרו שממלאה אשה קדירה בשר אף שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, וממלא הנחתום חבית של מים אף שאינו צריך אלא לקיתון אחד (תוספתא ביצה ב ג, וברייתא בגמרא שם; רמב"ם יום טוב א י; טוש"ע או"ח תקג א,ב) - ודוקא למלאות בבת אחת, אבל לשאוב דלי אחר דלי אסור, משום שמרבה בטירחה (פרי חדש שם ב; משנה ברורה שם ס"ק יד. ובכף החיים שם ס"ק לא כתב שיש מתירים) - שהכל טירחה אחת היא (רש"י שם).

וכן אמרו שאין הנחתום אופה אלא מה שצריך לו, ואינו רשאי למלא את התנור פת (תנא קמא בברייתא בתוספתא שם, ובגמרא שם), מפני שיש באפיה זו טירחה מרובה (ראה רש"י ששם ד"ה ממלאה ואילך, ופרי חדש תקג א בדעתו; שיטה מקובצת שם בשם הרא"ה, וראה ערך מלאכת אוכל נפש וערך מרבה בשיעורים), שכל ככר וככר צריכה אפיה ורדיה לעצמה (רש"י שם ד"ה אבל), ואף רבי שמעון בן אלעזר המתיר למלא את כל התנור פת (ברייתא ותוספתא שם. וראה ערך מלאכת אוכל נפש, באלו תנורים התיר) - וכן הלכה (רבא בגמרא שם; רמב"ם יום טוב א י, וטוש"ע שם תקז ו) - הרי זה מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא (ברייתא ותוספתא שם).

בהוצאה וטלטול

הוצאת אבנים ביום טוב - וכן טלטולם, שאסרו חכמים לטלטל אבנים בשבת גזירה שמא יוציא (ראה רש"י ביצה יב א ד"ה ליפלגו ותוספות שם בשמו, וראה ערך מוקצה) - אסורה (ראה ביצה שם: אלא מעתה ליפלגו כו', והיא גירסת רש"י שם, וראה תוספות שם שגורסים בענין אחר), אף לסוברים שמן התורה הוצאת אבנים מותרת, משום הכלל "מתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש, הותרה אף שלא לצורך" (ראה ערך מתוך, מחלוקת תנאים אם אומרים מתוך וכו', ושם שהלכה שאומרים "מתוך"), וכלל זה מתיר אפילו מלאכה שאינה לצורך יום טוב כלל, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל, מחלוקת ראשונים), הוצאת אבנים אסרוה חכמים משום טירחה שלא לצורך יום טוב (רש"י שם ד"ה אלא מדלא, בביאור גמרא שם. וראה תוספות ורשב"א שם שפירשו בענין אחר), וכן את טלטולם (ראה רש"י שם), והדברים אמורים דוקא אם הטעם שמותרת הוצאת אבנים ביום טוב מן התורה הוא משום "מתוך", אבל אם טעם ההיתר מן התורה הוא לפי שביום טוב אין איסור הוצאה נוהג כל עיקר (ראה לעיל: בהוצאה ובהבערה; בהוצאה), אין לגזור על טלטול אבנים ביום טוב (ראה גמרא שם ורש"י), שאין לגזור אלא אם כן הוצאה חשובה מלאכה ביום טוב והוצרכו להתירה משום מתוך, שכיון שהיא מלאכה דין הוא שיגזרו בה חכמים בדבר שהוא טירחה שלא לצורך (שיטה מקובצת שם לדעה זו).

בתפילות ובקריאת התורה

עזרא ובית דינו תיקנו להם לישראל להתפלל בימים טובים ארבע תפילות, שלש כבכל יום ותפילת המוספים (רמב"ם תפילה א ה,ח), ומתפללים שבע ברכות בכל תפילה ותפילה - מלבד תפילת המוספים של ראש השנה שיש בה תשע ברכות (ראה משנה ראש השנה לב א; רמב"ם תפלה ב ו; טוש"ע או"ח תקצא א. וראה ערך ראש השנה) - שלש ראשונות ושלש אחרונות של כל ימות השנה, וברכה אמצעית מעין אותו היום (רמב"ם שם ה; טוש"ע דלהלן), ומזכיר בה: את יום חג פלוני הזה וכו', ואומר: יעלה-ויבא (ראה ערכו), והשיאנו וכו' (טוש"ע או"ח תפז א, בפסח, ותצד א, בשבועות, וטור תרמב, בסוכות, ותרסח, בשמיני עצרת, וראה שו"ע שם א^[30]), וחותם בה ברגלים: מקדש ישראל והזמנים (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ובראש השנה חותם בה: מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון (רמב"ם שם).

על חיוב תפילה ביום טוב אם הוא מן התורה - אף לסוברים שמצות תפילה אינה אלא מדרבנן (ראה ערך תפלה) - ראה לעיל: מצוותיו.

כשחל להיות בשבת

יום טוב שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל שמונה ברכות, שאומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה; ובית הלל אומרים: מתפלל שבע, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע (תוספתא ברכות ג טו; ברייתא בגמרא ביצה יז א), שמתחיל בברכה האמצעית ברכה אחת לשבת ויום טוב, ומתחיל להזכיר שבת תחילה שאומר "ותתן לנו ה' אלוהינו את יום המנוח הזה - או את יום השבת הזה (ראה ערך שבת) - ואת יום חג פלוני הזה" (רש"י ושיטת ריב"ב שם ד"ה מתחיל ור"ן שם), ומסיים הברכה בשל שבת "מקדש השבת" (רש"י שם ד"ה ומסיים; חידושי המאירי שם), ואומר לפני זה "והנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך ברוך וכו' (חידושי המאירי שם).

רבי אומר שחותם בה "מקדש השבת וישראל והזמנים" (ברייתא שם ושם נתבאר; רמב"ם תפילה ב ה; טוש"ע או"ח תפז א^[31]), וכן הלכה (רב יוסף ביצה שם; רמב"ם וטוש"ע שם), ובראש השנה שחל להיות בשבת חותם בה "מקדש השבת וישראל ויום הזכרון" (רמב"ם שם).

הזכרת "מקרא קודש"

בהזכרת יום טוב בקדושת היום - בברכה רביעית: ותתן לנו וכו', וביעלה-ויבא (ראה ערכו. וכן בקדוש, ראה ערכו, ובברכת הפטרה, ראה ערכו) - נחלקו הפוסקים האם מזכרים בו אף "מקרא קודש":

• יש סוברים שמזכירים אף "מקרא קדש", ואומרים "את יום טוב מקרא קדש הזה את יום חג פלוני הזה" (מסכת סופרים יט ג,ה; רמב"ם בסדר התפילות), או "את יום חג פלוני הזה את יום טוב מקרא קדש הזה" (טור או"ח תקפב; שו"ע שם תפז א, ושם תצ ג), וכן נוהגים בני ספרד (טור שם^[32]).

• יש סוברים שאין אומרים "יום טוב מקרא קדש הזה" (טור שם תצ ותקפב; רמ"א בשו"ע שם תצ ג; לבוש שם ג), וכתבו ראשונים שכן מנהג בני אשכנז (טור שם ושם), שמה לו להזכיר "מקרא קדש" יותר מאיסור עשיית מלאכה ושאר הלכות יום טוב, וכיון שאומר "את יום חג פלוני", הכל בכלל (טור שם ושם; לבוש שם), אלא שאף לדעה זו אומרים "את יום חג הסוכות הזה זמן שמחתנו" (ראה ערך סוכות) - וכן "חג המצות הזה זמן חרותנו", ו"חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו" (ראה ערך פסח וערך שבועות) - מקרא קדש" (טור שם תרמב, ולבוש שם תפז א, ושם תרמב), ובראש השנה אומר "את יום הזכרון הזה יום תרועה מקרא קדש" (לבוש תקפב ז, וכן כתב בטור שם תקפב).

• יש מחלקים בין שאר ימים טובים לבין סוכות, שבסוכות שאומרים "זמן שמחתנו", ואין שמחה אלא באסיפת עם לקדש אותו, אומרים בו "זמן שמחתנו מקרא קדש", מה שאין כן בשאר ימים טובים (ב"ח שם תרמב, בדעת הטור שם).

• ויש שכתבו שבזמן הראשונים היה מנהג בני אשכנז שלא לומר "מקרא קדש" כל עיקר, אלא שעכשיו נשתנה מנהגם, ונוהגים לומר בפסח "זמן חרותנו מקרא קדש", וכיוצא בדבר בשאר ימים טובים (ראה חידושי מהרש"ל לטור או"ח תצ, ושם תרמב, וב"ח תצ, ותקפב ותרמב, וט"ז תצ סק"ב ועוד).

מהגאונים יש שכתבו שבתפילת מוסף אומרים "את יום חג פלוני הזה את יום מקרא קדש הזה", אבל בשאר התפילות אינו אומר "מקרא קדש" (ראה טור תצ ותקפב בשם רב האי גאון, וב"ח תצ בדעתו), וביארו אחרונים שלדעה זו "מקרא קדש" פירושו שיתקבצו כל ישראל לקדש יום טוב בקרבנות הנוספים בשביל היום, ולפיכך אין אומרים "מקרא קדש" אלא בתפילת מוסף (ב"ח שם).

להסדיר התפילה שתהא שגורה בפיו

צריך אדם להסדיר תפילת המועדים - בינו לבין עצמו (מאירי ראש השנה לה א) - קודם שיתפלל (גמרא שם, ורש"י ד"ה ושל; רמב"ם תפלה ד יט; טוש"ע או"ח ק), כדי שתהא שגורה בפיו (מאירי שם; טוש"ע שם), ולא יכשל בה (רמב"ם שם).

וכתבו ראשונים שדוקא כשמתפלל על פה צריך להסדירה, אבל כשמתפלל מתוך הספר אינו צריך (בית יוסף שם, בשם רבנו מנוח: וצ"ע; רמ"א בשו"ע שם), ולכן לא נהגו בזמננו להסדיר את התפילות תחילה (דרכי משה שם); ויש סוברים שאפילו אם מתפלל מתוך הספר צריך להסדירן, כדי שתהיינה שגורות בפיו בזריזות (בית יוסף שם), ואף לדעה הראשונה צריך להסדיר את התפילות שקשה להבין אותן, כגון את הפיוטים שפירושם קשה, וצריך ליתן דעתו עליהם הרבה כדי להבינם, ואין מועיל מה שאומרם מתוך הספר (ט"ז שם; משנה ברורה שם סק"ג).

ברכת מעין שבע

אין שליח ציבור יורד לפני התיבה בליל יום טוב לומר ברכה מעין שבע (ראה ערכו. גמרא שבת כד ב, וראה טוש"ע או"ח רסח ט), שלא תיקנוה אלא בשבת מפני חשש מזיקים (ראה ערך ברכה מעין שבע), וכיון שאין דרך המזיקים לבא לישוב אלא בלילי שבת ובלילי רביעיות (ראה פסחים קיב ב), אין חשש סכנה אלא בשני לילות אלו, ולכן לא הוצרכו לתקן ברכה זו ביום טוב (אבודרהם סדר מעריב של שבת ופירושה), ואם חל יום טוב להיות בשבת, אין מזכירים יום טוב בברכה מעין שבע (גמרא שם; טוש"ע שם), מאחר שאלמלא שבת לא היו אומרים אותה כל עיקר (גמרא שם).

על פסח שחל להיות בשבת, אם אומרים ברכה זו, ראה ערך ברכה מעין שבע וערך פסח.

מזמור שיר ליום השבת

בכניסת יום טוב אין אומרים מזמור שיר ליום השבת, אלא אם כן חל להיות בשבת (חק יעקב ריש סי' תפח).

לכו נרננה

יום טוב שחל בשבת, אין אומרים בכניסתו לכו נרננה וכו' (פרי מגדים אשל אברהם ריש סי' תפח) - כסדר קבלת-שבת (ראה ערכו) כשאינה ביום טוב (ראה ערך קבלת שבת) - ויש שאין אומרים הפיוט לכה דודי (פרי מגדים שם^[33]), שנראה כביוש ליום טוב שאומרים "פני שבת נקבלה", ואין מזכירים יום טוב (בית דוד רסד); ויש שכתבו שאין להקפיד בדבר, שדוקא שבת שאינה צריכה קידוש בית דין והיא באה ממילא, צריך לצאת לקראתה לקבלה, אבל יום טוב שבא על ידי שקידשו בית דין את החודש, נמצא שאנו מביאים אותו, ודבר זה עדיף מקבלת שבת (בית דוד שם, וראה שם טעמים נוספים לאמרו).

במה מדליקין

וכן אין אומרים בליל יום טוב שחל להיות בשבת משנת במה מדליקין, שנהגו לומר בכל ליל שבת (ראה ערך שבת, ושם מתי נהגו לאמרה. ראה מנהגי מהרא"ק מז, הובא במהרי"ל סדר תפילות חג הסוכות; רמ"א בשו"ע או"ח רע ב), לפי שבשאר לילי שבת הנהיגו לומר משנה זו משום שהוזכר בה: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם ערבתם וכו' (שבת לד א. ראה טור או"ח שם), כדי להזכיר בני אדם לעשר ולערב, ואם חל יום טוב להיות בערב שבת, אין אומרים משנה זו במוצאי יום טוב שהוא ליל שבת - לנוהגים כן - שכן אין מעשרים ואין מערבים ביום טוב (ראה ערך שבת, ושם טעמים נוספים לדבר), ולכן אף בליל יום טוב שחל להיות בשבת עצמה אין אומרים משנה זו (ראה ערך הנ"ל, ושם טעמים נוספים לדבר. מנהגי מהרא"ק שם, וראה שם מה שכתב לדחות. וראה ט"ז שם סק"א), שלא חילקו בין יום טוב שחל להיות בערב שבת, לבין יום טוב שחל להיות בשבת (לבוש שם, וראה מחצית השקל שם. וכעין זה במנהגי מהרא"ק שם).

בדעת הסוברים שאומרים פרק זה בלילי שבת לאחר התפילה (ראה ערך הנ"ל), יש שכתבו שאין נוהגים לאמרו כשחל יום טוב בשבת, כדי למהר בשמחת יום טוב (שו"ע הרב שם); ויש נוהגים לומר פרק במה מדליקין כשחל יום טוב בשבת, אף שאין נוהגים לאמרו כשחל יום טוב בערב שבת (מהרי"ל שם).

אם אומרים הפסוקים: והוא רחום וגו', קודם תפילת ערבית ביום טוב, כדרך שאומרים בחול, ראה ערך ערבית.

על שינויים בנוסח ברכות קריאת שמע (ראה ערכו) בין יום טוב לחול, ועל הפסוקים שנהגו לומר לאחר ברכות קריאת שמע, קודם שמונה עשרה, ראה ערך ברכות קריאת שמע.

הזכרת פרשת הקרבן של אותו יום

בסדר הקרבנות שאומרים קודם תפילת שחרית (ראה ערך שחרית), אין אומרים ביום טוב את פרשת הקרבן של אותו יום - אף הנוהגים בשבת לומר פרשת קרבן שבת (ראה ערך הנ"ל) - לפי שאחר כך קוראים אותה פרשה בקריאת התורה (כלבו דין קרבנות, והובא בבית יוסף או"ח סוף סי' מח; אבודרהם סדר שחרית של שבת; שו"ע שם).

הוספת מזמורים בפסוקי דזמרה

בפסוקי-דזמרה (ראה ערכו) ביום טוב, מוסיפים את המזמורים שמוסיפים בשבת (ארחות חיים הלכות תפילת המועדים סוף אות ד; טוש"ע או"ח תפח א, בפסח), שכשם שבשבת מוסיפים מזמורים על מזמורי חול, כדי לעשות היכר בין שבת לחול (ראה ערך פסוקי דזמרה), כך אף בימים טובים, שאף הם נקראו שבתון ומקראי קדש (ראה לעיל: גדרו; מקרא קודש), ומקדשים בהם על הכוס, כמו בשבת (ראה להלן: קידוש היום והבדלה. אבודרהם סדר שחרית של שבת ופירושה), ואומרים מזמור שיר ליום השבת (דרכי משה שם, וראשונים שבציון הבא), אלא שיש סוברים שאין אומרים את הפסוק הראשון "מזמור שיר ליום השבת", אלא מתחילים מ"טוב להודות לה'" (ארחות חיים הלכות מאה ברכות אות כו (וכלבו סוף דין פסוקים וברוך שאמר), והלכות תפילת המועדים סוף אות ד, והובא בבית יוסף או"ח סוף סי' נא; אבודרהם שם בשם רבנו סעדיה; דרכי משה או"ח תפח, בשם מהרי"ל ובשם אבודרהם), אבל המנהג לומר גם את הפסוק הראשון, שאף יום טוב קרוי שבת (בית יוסף שם ריש סי' תרכ; דרכי משה שם בשם מהרי"ל, ושכן נוהגים; מגן אברהם שם בראש הסימן. וכן כתב אבודרהם שם מטעם אחר).

על אמירת הלל בימים טובים, שיש מהם ימים שגומרים בהם את ההלל, ויש שקוראים את ההלל, בתורת מנהג (ראה ערכו), אבל אין גומרים אותו, ויש שאין אומרים בהם הלל כלל, ראה ערך הלל.

קריאת התורה

ימים טובים הם מן הימים שתיקן משה רבנו לישראל שיהיו קוראים בהם בתורה ברבים (ראה ערך קריאת התורה. מסכת סופרים י, וירושלמי מגילה ג א, הובא ברי"ף ורא"ש מגילה כג ב), בכל מועד ומועד בעניינו (ראה מגילה לא א ורש"י; רמב"ם תפילה יג ח).

על פסוקים ותפילות שאומרים ביום טוב בשעה שמוציאים את ספר התורה מארון הקודש לקרוא בו, ראה ערך הוצאה והכנסה.

מנין הקרואים

בימים טובים קוראים בתורה חמשה קרואים (משנה מגילה כא א; רמב"ם תפלה יב טז; טור או"ח רפב וטוש"ע או"ח תצד א, ושו"ע שם תפח ג), ובכל יום ויום מוציאים שני ספרי תורה בשחרית, הראשון קוראים בו אלו החמשה מעניינו של יום, והשני קורא בו המפטיר קרבן אותו היום האמור בפרשת פנחס (רמב"ם שם יג יד; ראה טוש"ע שם^[34]), ותקנת הגאונים היא זו לקרוא ביום טוב פרשת המוספים (ראה תוספות ורא"ש ור"ן על המשנה מגילה ל ב). אין פוחתים ביום טוב ממנין חמשת הקרואים (ראה משנה שם כא א, ועי' להלן; רמב"ם שם יב טז), ונחלקו ראשונים אם יכולים להוסיף עליהם:

• יש סוברים שכשם שמוסיפים על מנין הקרואים בשבת (ראה ערך קריאת התורה וערך שבת, מחלוקת תנאים ושכן הלכה^[35]), כך מוסיפים על המנין אף ביום טוב (רמב"ם שם; ר"ן שם (בדפי הרי"ף יב ב) בדעת רש"י; טור או"ח רפב; דעה א ברמ"א בשו"ע שם).

• ויש סוברים שדוקא בשבת מותר להוסיף, אבל לא בשאר ימים שקוראים בהם בתורה (ר"ן שם בשם אחרים; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים, ושכך נהגו בכל יום טוב חוץ משמחת-תורה, ראה ערכו), שאין להוסיף על המנין ביום טוב, כדי שלא להשוותו עם שבת, שהוא חמור מיום טוב (ר"ן שם בשם אחרים; שו"ע הרב שם).

להעלות לתורה את ראשי הקהילה

מצוה להעלות לתורה ביום טוב בעלי בתים שמעמידים את הקהילה, ואם אין שם תלמיד חכם מופלג, הם קודמים לכל (מהרי"ל הלכות תפילת יום טוב; מגן אברהם קלו, ומשנה ברורה שם סק"ב).

קריאת שנים מקרא ואחד תרגום

פרשת יום טוב אין צריכים לקרותה שנים מקרא ואחד תרגום (תרומת הדשן כג; שו"ע או"ח רפה ז), כיון שקוראים את כל התורה כולה מדי שבת בשבתו (תרומת הדשן שם; מגן אברהם שם סק"י).

מפטירים בנביא לאחר קריאת התורה ביום טוב (ראה ערך הפטרה). בטעם שתקנו הפטרה ביום טוב, ואיזו פרשה קוראים להפטרה בכל אחד מן הימים, ראה ערך הפטרה.

על הזכרת נשמות ביום טוב, ראה ערך הזכרת נשמות.

על תפילת מוסף ביום טוב, נוסחה ודיניה, ראה ערך מוסף (וראה בערכים המיוחדים למועדים השונים).

על ברכת-המזון (ראה ערכו) בימים טובים, שצריך להוסיף בה מעין המאורע, ועל דין מי שטעה ולא הזכיר מעין המאורע, ראה ערך ברכת המזון.

על ברכת-הזמן (ראה ערכו) שמברכים ביום טוב, ראה ערך ברכת הזמן.

קידוש היום והבדלה

כשם שמצוה לקדש את יום השבת בדברים בכניסתו וביציאתו, היינו בקידוש ובהבדלה (ראה ערכו), שנאמר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ ח. ראה רמב"ם שבת כט א, וראה ערך קדוש, ושם אם מן התורה מצוה לקדש על היין, וראה ערך הבדלה, ושם אם היא מהתורה), כך מצוה לקדש ימים טובים בקידוש ובהבדלה (רמב"ם שם יח, וראה טוש"ע או"ח תעב א, ושם תצ ז, בקידוש של פסח, ושם תר בראש השנה, ושם תרמג א בסוכות, ושם תרסח א בשמחת תורה, ושם תצא א בהבדלה), שכולם שבתות ה' הם (רמב"ם שם).

על דיני הקידוש ביום טוב, ועל נוסחו, ראה ערך קדוש.

על הבדלה ביום טוב, אם היא מן התורה, ועל דיני ההבדלה ונוסחה, ראה ערך הבדלה (על הבדלה בתפילה, ראה ערך הבדלה: בתפלה).

על נוסח ההבדלה בתפילת ערבית של יום טוב שחל במוצאי שבת, ראה ערך הבדלה.

הערות שוליים