|
יום שמת בו אביו או אמו הגדרה[1] - יום השנה ("יארצייט") שבו מת אביו או אמו של אדם, שנוהג בו הבן מנהגים מיוחדים יום שמת בו אביו או אמו של אדם, הוזכר בתלמוד לגבי שמצינו שדרך בני אדם להצטער בו (ראה נדרים יב א, ושבועות כ א). בימי האמוראים היו מתקבצים ביום שמת בו אדם גדול מדי שנה, ובאים על קברו להושיב שם ישיבה (רש"י יבמות קכב א ד"ה תלתא). בספרי הפוסקים והמנהגים, הובאו מנהגים ליום זה, ונקרא בלשון אשכנז: "יארצייט"[2]. קביעתוכשהמיתה והקבורה לא ביום אחדבקביעת היום כשהמיתה והקבורה לא היו ביום אחד, נחלקו הפוסקים:
מתו בל' חשוןמת אביו או אמו בל' מרחשון, ושנה אחר כך היה מרחשון בן כ"ט יום (ראה ערך כסלו וערך מרחשון וערך ראש חודש), נחלקו הפוסקים:
מתו באדר בשנה שאינה מעוברתמת אביו או אמו בחודש אדר (ראה ערכו), והגיעה שנה מעוברת שיש בה שני אדרים (ראה ערך אדר וערך עבור השנה וערך שנה), נחלקו הפוסקים:
מתו באדר בשנה מעוברתמת אביו או אמו באדר בשנה מעוברת, והגיעה עוד שנה מעוברת, לדברי הכל יתענה באותו החודש שמת בו, בראשון או בשני (שו"ת תרומת הדשן רצד; רמ"א או"ח שם ויו"ד שם). ויש מחמירים להתענות לעולם בשניהם (לבוש שם ואליה רבה שם בדעתו). הגיעה שנה פשוטה, מתענה באדר ביום שמת בו (ב"ח יו"ד שם). ויש מהראשונים שהחמיר להתענות אף בשבט (ספר חסידים תשיב), ממידת חסידות, שמא אדר ראשון בשנה מעוברת חשוב כשבט בשנה פשוטה (פרי מגדים או"ח שם אשל אברהם סק"כ). מת בא' דראש חודש אדר שני, היארצייט בשנה פשוטה בא' דראש חודש אדר - אף שיום המיתה היה ביום האחרון של אדר ראשון - כי אדר של שנה פשוטה עומד תחת אדר שני של שנה מעוברת (ראה חכמת אדם קעא יא, ומשנה ברורה שם ס"ק מב). מתו קודם חודש העיבורהיה חודש אדר שאחרי המיתה מעובר, שאבלות י"ב חודש נגמרה חודש לפני יום המיתה, היארצייט באותו חודש שמת בו, אף על פי שהוא י"ג חודש מהמיתה, שיום זה שהורע בו מזלו (ראה להלן), הוא באותו חודש שהדין היה מתוח כנגד אביו או אמו (לבוש יו"ד תב יב). ויש שכתב, שמכל מקום לענין קדיש ושאר מנהגים מונים י"ב חודש, שאין לאחר את כפרתו ומשפטו (נשמת כל חי להר"ח פלאג'י א עב). הפרש זמן שבין מקומותמת אביו או אמו במקום מרוחק ממקום הבן, שיום המיתה אצל הבן הוא יום לפניו, או יום אחריו (ראה ערך יום), יש שדנו אם הולכים אחר מקום הבן, שביום זה הורע מזלו (ראה שערים מצויינים בהלכה בקיצור שלחן ערוך רכא ד), או אחר מקום המת (שם, וכן כתב בגשר החיים לב יד), כי עיקר היארצייט משום כבודו (כל בו על אבלות ה ד יג). כשיום המיתה אינו ידועמי שאינו יודע באיזה יום מת אביו או אמו, יברור לו יום מיוחד, ויתענה בו ויאמר קדיש (מטה משה תשסז בשם הרש"ל, הובא במגן אברהם תקסח סק"כ)[3]. כשידוע החודש שמת בוהיה יודע באיזה חודש מת, אבל אינו יודע באיזה יום:
וכן בספק אם מת ביום זה או למחרת, יש שכתב שהיארצייט ביום הראשון, שאף אם מת למחרת הרי מקדים תפילה לצרה, מה שאין כן לאחר זמנו מה שעבר עבר, ולמחרת יוסיף בלימוד ועבודת ה' (ראה שו"ת חתם סופר או"ח קסא וקסב), אבל קדיש יאמר בשני הימים (שם קסב; שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא ג קצו; ערך שי יו"ד שעו). כשאין ידוע באיזה אדרהיה לו ספק אם מת באדר הראשון או השני, יש שכתבו שיתענה בשני, מטעם שמעמידים אותו בחזקת חי (חיי אדם קלב יח), ויש שכתבו להחמיר בשניהם (אלף המגן על מטה אפרים ג ח, וקצה המטה שם ס"ק יא). מתו בין השמשותמת בבין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה (ראה ערך בין השמשות), דנו אחרונים אם היארצייט נקבע ביום שלפניו (ראה גשר החיים א לד יב), או ביום שלאחריו (ראה דרכי חיים ושלום (מונקטש) שמחות תתרמב; שו"ת דודאי השדה צח), או בשני הימים מספק (ראה שו"ת שערי צדק יו"ד קצח). ואם מת מבעוד יום, אף על פי שהתפללו הקהל ערבית, שלענין אבלות מונה מיום המחרת (ראה שו"ע יו"ד שעה יא, ושם תב יא. וראה ערך לילה וערך פלג המנחה), היארצייט נקבע ביום המיתה (שו"ת כתב סופר יו"ד קפה). המנהג להתענות בוהתענית וטעמהכתבו ראשונים שמצוה להתענות בו (ספר חסידים רלא; בית יוסף יו"ד תג בשם תשב"ץ, ושם שעו בשם מהר"ם; רמ"א שם שעו ד, ושם תב יב), וכן מצינו בדוד שהתענה על שאול (ראה שמואל א כד יא, ושמואל ב א יב), ועל יהונתן (ראה שמואל ב שם), ועל אבנר (ראה שם ג לה)[4].
חומרתו וחיובו
ביום שאסור בתעניתחל בשבת, או ביום טוב - או בימים שאין להתענות בהם (ראה להלן) - נחלקו הפוסקים:
בראש חודשאף אם חל בראש חודש, שאסור בתענית (ראה ערך ראש חודש וערך תענית), אין מתענים בו (מהרי"ק שם; דרכי משה יו"ד שם; שו"ע או"ח שם), ואף בראש חודש ניסן (ראה ערכו) ואב (ראה ערכו), שתקנו חכמים להתענות בהם מפני דברים שאירעו בהם (ראה טוש"ע או"ח תקפ), כיון שנהגו שאין מתענים בהם (אליה רבה תיח, הובא בחכמת אדם קעא יא); ויש שכתבו שבראשי חדשים אלו יתענה (כף החיים תקסח צז, בשם יפה ללב). בחנוכה ופוריםאף בימי חנוכה, שאסורים בתענית (ראה ערך חנכה), אין מתענים (רמ"א או"ח תרע ג, ובדרכי משה שם סק"ב), וכן בימי הפורים - י"ד וט"ו באדר, בין בראשון בין בשני, בין לפרזים בין למוקפים (ראה ערך אדר וערך פורים. ראה רמ"א או"ח תקסח ט, ושם תרצה ב, ושו"ע תרצו ג, ושם תרצז). וכן ערב יום הכפורים (ראה ערכו), שמצוה להרבות בו בסעודה, ואסור להתענות בו (ראה רמ"א או"ח תרד א). בימים שאין אומרים תחנוןאף ימים שאין אומרים בהם תחנון שאינם אסורים בתענית אלא מצד המנהג (ראה ערכים: אסרו חג; חמשה עשר באב; חמשה עשר בשבט; יום טבוח; ל"ג בעומר; ניסן; סיון; תשרי), כתבו הפוסקים שאין מתענים בהם (דרכי משה יו"ד תב סק"ה; רמ"א או"ח תקסח ט, ויו"ד שם יב. וראה כף החיים שם צח), ומטעם זה אין מתענים בכל חודש ניסן (ראה ערכו. רמ"א או"ח תכט ב; לבוש שם). ויש שכתב שאם חל אחר הפסח, מתענים בו, שאינו גרוע מתענית ימי בה"ב (ראה ערכו), לסוברים שמתענים בה"ב בתוך ניסן (ב"ח שם. וראה ערך בה"ב). בערב שבתבערב שבת (ראה ערכו) - שהמקבל עליו להתענות בו, מתענה עד צאת הכוכבים (ראה טוש"ע או"ח רמט ד. וראה ערך ערב שבת וערך תענית), או עד אחרי תפילת ערבית (רמ"א שם) - הוא הדין אם חל בו יום שמת בו אביו או אמו, אם בפעם הראשונה השלים, ינהג כן כל ימיו (רמ"א יו"ד תב יב).
בעלי בריתאירע בו ברית מילה (ראה ערכו) של בנו, אינו מתענה, לפי שיום טוב שלו הוא (ט"ז או"ח תקסח סק"ה. וראה ערך ברית מילה), ואם רוצה, מתענה עד מנחה גדולה, כדרך שאמרו בתשעה באב (ראה ערכו) שנדחה ליום ראשון (ראה טוש"ע שם תקנט ט. ט"ז שם. וראה ערך תשעה באב). וכן הסנדק והמוהל (ראה ערך ברית מילה), יש סוברים שדינם כאבי הבן (שערי תשובה או"ח תקסח ס"ק יט בשם באר יעקב; חכמת אדם קעא יא); ויש שכתב שיתענו (פרי מגדים או"ח תקסח משבצות זהב סק"ה). ביום פדיון הבןאף בפדיון הבן (ראה ערכו) יש שכתבו שאין אבי הבן או הכהן צריכים להשלים את תעניתם (חכמת אדם קעא יא, וראה שערי תשובה תקסח ס"ק יט); ויש שכתב שדינו כתענית ציבור, שנוהגים לפדות ביום ולעשות הסעודה בלילה (שו"ת פנים מאירות ב צט). חתן בשבעת ימי המשתהחתן בשבעת ימי המשתה (ראה ערך חתן וכלה), נחלקו הפוסקים:
בסעודת מצוהבסעודת מצוה, כגון סעודת סיום מסכת (ראה ערך סעודת מצוה), אסור לו לאכול בלא התרה (שו"ת מהרי"ל קעב, הובא בש"ך יו"ד רמו ס"ק כז). ויש שכתב שאם סיים בעצמו, וכן אם לומד בחבורה, כל הלומדים וכל שכן הרב מותרים לאכול בסעודה זו, והוא שהיה זמן הסיום ביום זה (שו"ת מהר"ם שיק יו"ד שסז בדעת מהרי"ל)[6]. בערב צוםחל בערב תשעה באב (ראה ערכו) - וקשה לו לצום שני ימים (משנה ברורה תקנב ס"ק כה) - מתענה עד אחר מנחה, ואוכל סעודה המפסקת (ראה ערכו. פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ד; משנה ברורה שם ס"ק כט), וטוב שיתנה בפעם הראשונה שאינו מקבל עליו להתענות רק עד חצות היום, ויתפלל מנחה גדולה ויאכל, ואחר כך יאכל סעודה המפסקת (פרי מגדים שם אשל אברהם ס"ק יז; משנה ברורה שם). וכן ביום שסמוך לתענית-צבור (ראה ערכו), יתענה בתענית ציבור, וביארצייט יתענה עד חצות (יוסף דעת תב). חל בתענית ציבור אינו חייב להתענות יום אחר (שו"ת חינוך בית יהודה פג). קדיש, תפילה ועליה לתורהקדיש ביום זהנהגו שהבנים אומרים קדיש (ראה ערכו. מהרי"ל תפלה ובשו"ת לו; שו"ת תרומת הדשן רצג; בית יוסף יו"ד תג בשם תשב"ץ; רמ"א שם ה), היינו קדיש יתום (מהרי"ל שם; רמ"א שם), בכל התפילות (כף החיים נה כ, בשם האריז"ל). ואף שכבר עברו ימי הדין - שמשפט רשעים בגיהנם י"ב חודש (ראה עדיות ב י, וראש השנה יז א), וכשאומר קדיש עושה אותם כרשעים שאמרו בהם שנידונים אף אחרי כן (ראה ראש השנה שם) - אין ראוי למנוע מנהג זה, לפי שמועיל להכניסם לגן עדן ולהעלותם ממדרגה למדרגה (כף החיים תקסח עה בשם האריז"ל), או להצילם מעונש קל על חטא שאין בו דין גיהנם (ברכי יוסף יו"ד שם, בשיורי ברכה סק"ו). להתפלל לפני העמודוכן אם יודע הבן להתפלל לפני העמוד - מתפלל (רמ"א יו"ד שם), ומועיל יותר מקדיש יתום, שלא נתקן אלא לקטנים (ראה רמ"א שם). ומי שאינו יודע, יתפלל - בשחרית - למנצח ובא לציון וגו' (רמ"א שם). ויש שכתב שאין מדקדקים אם מאיזו סיבה אינו מתפלל, אף שלא התנה מתחילה שאינו נוהג כן בתורת נדר (מטה אפרים דיני קדיש יתום, אלף למטה שער ג סק"ב). ברצון הקהלכתבו הפוסקים שתלוי ברצון הקהל, שאין ראוי שיהא אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם (שו"ת מהרי"ק ל, הובא בבית יוסף או"ח נג, וראה ערך שליח צבור). ויש שכתבו שבזמן הזה שאין השליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם (ראה ערך הנ"ל), אין הציבור יכולים להפקיע את מי שאין לו פסול או גמגום לשון והוא ראוי להתפלל (שו"ת חתם סופר יו"ד שמה), ומצוה להניח לו להתפלל, אלא אם כן עולים להתפלל אנשים שאינם מהוגנים, או שבאים לידי מחלוקת, שאז יותר טוב שלא יתפלל אלא הש"ץ הקבוע (כף החיים נג צג). נאנס או שכחמי שלא היה לו פנאי לבוא לבית הכנסת ביארצייט, יכול לומר קדיש בערבית שלאחריו (שו"ת מהר"ם מינץ פ; ספר המנהגים לר"י טירנא דיני קדיש יתום; מטה אפרים דיני קדיש יתום ג ד), שלענין זה יש לומר שהלילה הולך אחר היום (שו"ת מהר"ם מינץ שם. וראה ערך יום). שכח לומר קדיש, יש שכתב שיאמר ביום אחר מיד כשנזכר, ויקבל על עצמו להוסיף לומר קדיש בכל שנה יום אחד קודם היארצייט (עיקרי הד"ט או"ח כט בשם ככר לאדן). שבת שקודם היארצייטבשבת שלפני היארצייט, יש נוהגים להתחיל לומר קדיש בתפילת ערבית (ארחות חיים (ספינקא) רפב טו), ויש נוהגים להתפלל מוסף לפני העמוד (ראה קצה המטה על מטה אפרים דיני קדיש יתום ד סק"ו; גשר החיים לב ב), וערבית במוצאי שבת (ראה ערכו. קצה המטה שם; גשר החיים שם). אבל תוך י"ב חודש, שאינו מתפלל לפני העמוד בשבת ויום טוב, ויש לו יארצייט בימים אלו, ראה ערך שליח צבור. על אונן שהוא פטור מכל המצוות (ראה ערך אנינות), אם יכול לומר קדיש, וכן אבל תוך שבעה, שאסור לצאת מביתו (ראה ערך אבלות), אם רשאי לצאת לבית הכנסת לומר קדיש, ועל דיני קדימה כשיש כמה "חיובים", ואם יש לומר קדיש על אבי אביו או אבי אמו או שאר קרובים או אחרים, ראה ערך קדיש וערך שליח צבור. חיוב לעלות לתורהחל בשבת - או בשאר ימים שיש בהם קריאת התורה (ראה ערכו) - הרי הוא בכלל ה"חיובים" לעלות לתורה, שהם קודמים לאחרים (לבוש או"ח רפב, הובא במגן אברהם שם)[7]. בשבת שלפני היארצייט, נהגו שעולה למפטיר (ראה ערכו. ברכי יוסף או"ח רפד סק"א; שערי אפרים ט מב. וראה ערך הפטרה וערך מפטיר). ויש שכתבו שכשחל היארצייט בשבת, בשבת שלפניו עולה למפטיר, וביום היארצייט עולה לתורה (ארחות חיים (ספינקא) רפב בשם מעשה אברהם). על האופנים שאחרים נדחים מפניו או שדוחים אותו, ראה ערך קריאת התורה. הזכרת נשמותכשעולה לתורה מזכיר את נשמת אביו או אמו בתפילת "אל מלא רחמים" (גשר החיים שם), ואף אם היארצייט באמצע השבוע ביום שיש בו קריאת התורה, מזכיר את נשמתו בשבת שלפניו (משמרת שלום אבלות י יג). על גדרה, מקומה, טעמה ונוסחה של הזכרת נשמות, והימים שאין מזכירים נשמות, ראה ערך הזכרת נשמות. בשאר מנהגיםנר נשמהנהגו להדליק נר בבית הכנסת (שו"ת מהרש"ל מו. וראה ב"ח יו"ד תב)[8], לעילוי נשמתם (שו"ת יהודה יעלה שטו), על פי הכתוב נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ כז. שו"ת יהודה יעלה שם; שו"ת כתב סופר או"ח סה), ויש שכתב שיש בזה כבוד אב ואם (ראה ערכו. שו"ת כתב סופר שם). ויש שכתב שאין בזה מצוה או חיוב, אלא אם נהג כן שלש פעמים, שהוא כנדר (שו"ת יהודה יעלה שם). נר לכל אחדאף אם יש כמה בנים, די להדליק נר אחד (מועד כל חי ג), אלא אם כן לא היו במקום אחד (כל בו על אבלות ה ד טז). וכן אם חל היארצייט של אביו ושל אמו ביום אחד, יש שכתבו שנכון להדליק שני נרות (שערים המצויינים בהלכה על קיצור שלחן ערוך רכא סק"ב). נר של שמן ושל חשמליש שכתב שראוי להדר לעשותו משמן זית (גשר החיים לב ד). אם אפשר להדליק בנר של חשמל, ראה ערך אור: אור החשמל. שימוש בונר של יארצייט, כיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש בו תשמיש חול (שערי תשובה או"ח קנד סק"כ); ועוד, שהרי עשוי גם לכבוד בית הכנסת (שערי תשובה שם. וראה ערך בית הכנסת, על נר של בית הכנסת), ואין מכבים אותו אפילו לאחר שעבר היום, אלא שאם כבה מעצמו אינו זקוק להדליקו שנית (מועד כל חי ג). אין מברכים במוצאי שבת על נר זה, שאינו עשוי להאיר (משנה ברורה רצח סק"ל, וראה ערך ברכת הנר). לומר לגוי להדליקו בשבתנר של יארצייט, העולם מקפידים בו ביותר, ומטעם זה אם חל היארצייט בשבת ושכח להדליק, אם עדיין בין השמשות (ראה ערכו), מותר לומר לנכרי להדליק, שאמירה לנכרי אסורה משום שבות (ראה ערך אמירה לנכרי שבות וערך שבות), והלכה כרבי ששבות לא גזרו בבין השמשות (ראה ערך הנ"ל וערך בין השמשות), ואף לסוברים שלא התירו אלא לדבר מצוה או דוחק (ראה רמב"ם שבת כד י וטוש"ע או"ח שז כב ושמב א, וראה ערך הנ"ל), היינו לצורך גדול והפסד מרובה, מאחר שהעולם נזהרים בנר זה חשוב כצורך גדול (שו"ת מהרש"ל מו, והובא במגן אברהם רסא סק"ו). ויש שכתב להתיר אף בשבת עצמה, שאינו מדליקו לאורו, והרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה (ראה ערכו), שלהלכה אסורה מדרבנן (ראה ערך מלאכה שאינה צריכה לגופה), ושבות דשבות מותרת במקום מצוה וצורך גדול (שו"ת שואל ומשיב שתיתאה לג). הדלקה ביום טובוכן ביום טוב, אם שכח להדליק או שכבה, או אם חל אחר השבת, יש שכתב שאף שאין להדליק ביום טוב שלא לצורך יום טוב (ראה ערך יום טוב), והרי אין משתמשים בו, מותר להדליקו ביום טוב, כנרות של בית הכנסת, לסוברים שמותר להדליקם ביום טוב (שו"ת כתב סופר סה); ועוד, שכיון שהורגלו בו ומקפידים בו, אם לא יוכל להדליקו יצטער ביותר, ויש להתיר משום שמחת יום טוב (שם). ויש שכתבו לאסור, שלדעתם אינו נר של מצוה, ואין בו משום שמחת יום טוב (שו"ת אמרי אש או"ח מ; קיצור שלחן ערוך צח א). ויש שכתבו שידליקנו בחדר שאוכל בו, שמוסיף בו אור, או בבית הכנסת, ויצא מחשש נר של בטלה, אלא שבשעת הדחק יש להתיר בכל אופן (באור הלכה תקיד ה). צדקה ולימוד משניותיש שכתבו שנוהגים לנדור בו צדקה לעילוי נשמה (מועד כל חי ד), ויש שנהגו לעשות סעודה ולהזמין עניים, ולקיים בהם מצות הכנסת אורחים (ראה ספר טעמי המנהגים ג מלואים לתתרעז בשם חסד לאברהם)[9]. יש שכתבו שיש להוסיף בלימוד תורה ביום זה (מועד כל חי שם, בשם צוואת רבי נפתלי הכהן), ומזכה בזה את אבותיו יותר מבדברים אחרים (עיקרי הד"ט יו"ד לו לה), ואם הוא בעל תורה, יראה לחדש דבר בתורה, ויש בזה תועלת גדולה לאבותיו (קב הישר לה). בזמננו נהגו ללמוד פרקי משניות המתחילים באותיות השם של אביו או אמו, והמשניות האחרונות של מקואות פרק ז המתחילות באותיות נשמ"ה (מועד כל חי שם)[10], ומוסיפים תפילה מיוחדת לעילוי נשמתם (גשר החיים א לב ג, ונדפס בסידורים). ואם חל בשבת, יש נוהגים להקדים הלימוד ליום ששי (שדי חמד אבלות צו בשם אחרונים, ושכן נהגו בירושלים). עליה לקבריש שכתבו שנהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם (רדב"ז על הרמב"ם אבל ד ד, וראה ערך דורש אל המתים)[11], ויש שכתב שיש הנאה למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים לנשמתם טובה, והם מתפללים על החיים, וכן מצינו בכלב בן יפונה שהשתטח על קברי האבות (ראה סוטה לד ב. ספר חסידים תשי). ויש מהאחרונים שכתב שמכאן נתפשט מנהג יפה בישראל שהולכים על קברי אבות להתפלל ביום שמת בו אביו או אמו (קב הישר עא)[12]. ויש שכתב שנוהגים להתפלל שם בעד המתים (שו"ת כתב סופר יו"ד קעח. וראה ערך הזכרת נשמות). וכן נהגו בזמננו, ואומרים שם פרקי תהלים, ותפילה לעילוי נשמתם (ראה גשר החיים א לב, וראה שם כט על הימים שנוהגים שלא לבקר בהם), אבל הלימוד אין לומדים על קברם ולא בבית הקברות (שם א לב. וראה ערך בית הקברות). בחומר אבלותביארצייט הראשוןבאבלות י"ב חודש על אביו או על אמו (ראה ערך אבלות), שיומה האחרון הוא יום לפני היארצייט, אף ביום היארצייט נהגו שאין מבטלים ממנו דין אבלות (שו"ת תרומת הדשן רצב, הובא בבית יוסף יו"ד שצה; רמ"א שם ג), אבל אינו מן הדין, ואם חל בשבת, שאינו מתענה, אף שאומר קדיש אין להחמיר, וכל שכן אשה שאינה אומרת קדיש שאין לה להחמיר (ב"ח שם), אבל אם היה יום הקבורה - שבו מתחילה האבלות (ראה ערך אבלות) - למחרת יום המיתה, שיום היארצייט, שהוא ביום המיתה, הוא היום האחרון של האבלות (ראה תרומת הדשן שם, וראה לעיל: קביעתו), נוהג בו אבלות מן הדין, ואפילו חל בשבת (ב"ח שם). חל בפורים (ראה ערכו), שולחים לו משלוח מנות (מגן אברהם תרצו ס"ק יא, בשם ספר חסידים תשיג), אף על פי שאין שולחים לאבל כל י"ב חודש (ראה ערך אבלות וערך פורים), שלענין זה לא החמירו (פרי מגדים שם אשל אברהם ס"ק יא; לבושי שרד שם). ביארצייט שבכל שנה
בלילה שלאחריו לדברי הכל מותר (שו"ת שאילת יעב"ץ ב קפד). כשחל בשבת וראש חודשאף כשחל בשבת, או בראש חודש, שאין מתענים בהם (ראה לעיל: המנהג להתענות בו), כתבו הפוסקים שאסור לאכול בסעודה של שמחה (לקט יושר שם בשם מהרי"ל; מטה משה תשסח, הובא בכף החיים תקסח פב). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
