הגדרה^[1] - ימים טובים הנוהגים בחוץ לארץ בסמוך לימי המועדים שמן התורה, ועיקרם משום "ספיקא דיומא", ספק אם החודש שעבר היה מלא או חסר

בזמן שבית הדין היה מקדש את החודש

בזמן שבית הדין שבארץ ישראל היה מקדש את החודש (ראה ערך קדוש החודש), בראשונה היו משיאים משואות על ראשי ההרים (ראה ראש השנה כב ב) - כדי להודיע לגולה שנקבע ראש חודש ביום שלשים לחודש העבר, ונמצא החודש שעבר חסר, ואם לא השיאו היו יודעים שהחודש שעבר מלא (ראה ערך חודש. רש"י ראש השנה שם ד"ה משקלקלו, וראה רש"י ביצה ד ב ד"ה משיאין) - ולא היו עושים אלא יום טוב אחד בכל מקום, כדין תורה (ביצה ד ב, ורש"י). משקלקלו הכותים והדליקו אף הם משואות שלא בזמן החודש כדי להטעות את ישראל, ביטלו את המשואות, והתקינו שיהיו שלוחים יוצאים לגולה להודיע שם את זמן קביעות החודש (ראה ראש השנה כב ב, ורש"י שם, וראה ראש השנה יח א. וראה ערך קדוש החודש), ובני המקומות הרחוקים שלא הגיעו אליהם השלוחים עד יום טוב, היו עושים שני ימים טובים מפני הספק, לפי שלא היו יודעים באיזה יום קבעו בית דין את החודש (רש"י ביצה ד ב ד"ה של; רמב"ם קידוש החודש ג יא, ושם ה ד), ונקראו שני ימים טובים של גלויות (עירובין לט ב ועוד).

ויש גאונים שכתבו שכך הנהיגו נביאים הראשונים, יחזקאל ודניאל, שהיו בבבל, את ישראל בזמן הגלות, לעשות שני ימים טובים, ואף בזמן הבית היה נוהג כן מי שנסע לחוץ לארץ (תשובות ר' האי גאון בגנזי קדם ח"ד עמ' 33 ואילך), ושמא מימות יהושע בן נון הנהיג כך את כל היוצאים והמשתהים בחוץ לארץ (ר' האי גאון בתשובות הגאונים ליק א).

אין נוהגים יום טוב מספק גם ביום י"ד בתשרי וביום י"ד בניסן, מחשש שמא היו אב או שבט חסרים, לפי ששני חדשים חסרים בזה אחר זה יש להם קול, שכן תמוז וטבת לעולם חסרים (ראה ערך קדוש החודש), ואם החסירו אף את חודש אב או שבט, כבר יצא הקול והגיע לחוץ לארץ לפני סוכות או פסח, אף למקום שאין שלוחי תשרי מגיעים (ראש השנה כ ב, ורש"י שם כא א).

במקומות שהיו מגיעים אליהם שלוחי ניסן קודם הפסח, ולא היו מגיעים אליהם שלוחי תשרי קודם סוכות, שבתשרי יש ראש השנה ויום הכיפורים שאין השלוחים הולכים בהם, ומן הדין היה שיעשו פסח יום טוב אחד, שהרי ידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, ויעשו יום טוב של סוכות שני ימים, אמר רבי יוחנן שיעשו שני ימים טובים אף בפסח, גזירה ניסן משום תשרי (ראש השנה כא א ורש"י; רמב"ם קידוש החודש ג יב,יג). וכן יום טוב של שבועות עושים אותו שני ימים, אף על פי שאין בו ספק, הואיל ואינו תלוי בקידוש החודש ובשלוחים אלא בספירת ימי העומר מיום שני של פסח (ראה ערך שבועות וערך ספירת העמר. רמב"ם שם, וראה פסחים נב א, ותענית כב ב).

בזמן הזה

בזמן הזה, שהחדשים נקבעים על פי החשבון הקבוע שבידינו (ראה ערך קדוש החודש וערך לוח השנה) היה מן הדין שיהיו עושים בכל מקום יום טוב אחד בלבד, כמו בני ארץ ישראל, אבל חייבו חכמים את בני הגלויות לנהוג שני ימים (ראה ביצה ד ב; רמב"ם קידוש החודש ה ה), והיום השני נקרא יום טוב שני של גלויות (ראה רמב"ם תלמוד תורה ו יד, ועדות י ג). טעם הדבר תלוי במחלוקת אמוראים:

• ר' זירא אמר ששני ימים טובים של גלויות הם קדושה אחת (ראה להלן: קדושה אחת או שתי קדושות. ביצה שם), שתיקנו חכמים חק קבוע על ישראל הרחוקים לנהוג שני ימים טובים, אף אם לא יהיה להם ספק (רש"י שם ד"ה ועבדינן).

• לדעת הסוברים, וכן הלכה, שהם שתי קדושות, ולא נהגו בהם בתחילה אלא בתורת ספק (ראה להלן), אמרו בגמרא שאחרי שפסק קידוש החודש על פי הראייה והתחילו לנהוג על פי חשבון, שלחו חכמים מארץ ישראל: היזהרו במנהג אבותיכם בידיכם (ביצה ד ב, וכעין זה בירושלמי עירובין ג ט), שיש לחשוש שמא יגזרו שמד וישתכח מישראל חשבון העיבור, ויבוא הדבר לידי קלקול (ביצה ד ב ורש"י).

• מהגאונים ומהראשונים יש מפרשים, שאחר שנביאים הנהיגו את ישראל בגולה לעשות כן (ראה לעיל), ואין אנו יודעים בודאי שבטל הטעם, אין לנו לבטל דבריהם (ר' האי גאון בתשובות הגאונים ליק א).

• ויש מהראשונים שנתנו טעם נוסף, משום שמהרה יבנה המקדש ויחזרו בית דין שבארץ ישראל לקדש את החודש (ראה ערך קדוש החודש), והרחוקים שלא יגיעו שלוחים אליהם יהיו צריכים לעשות שני ימים מן הדין מפני הספק (ראה ביצה ה ב, לענין יום טוב שני של ראש השנה. ערוגת הבושם לר"א ב"ר עזריאל ח"ג עמ' 178, וכעין זה בכוזרי שני ויכוח ג קל. וראה משך חכמה שמות יב ב, ומנחת חנוך שא, והעמק שאלה מו ה).

מנהג או איסור

להלכה - ששתי קדושות הם (ראה להלן) - כתבו ראשונים שבזמן הזה בכל מקום שלא היו השלוחים מגיעים אליו, תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם ויעשו שני ימים טובים (רמב"ם קידוש החודש ה ה,ו). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינו אלא מנהג (ראה ערכו. ר"ת בתוספות ברכות יד א ד"ה כאן; רא"ש כתובות א ה), אלא שמנהג גדול הוא שפשט בכל הגולה (בעל המאור, הובא בשבלי הלקט א רלז), ולכן מנהג זה נדחה מפני מצוה דרבנן שיש לה רמז מן המקרא, כגון אבלות יום ראשון לסוברים שהיא מדרבנן (ראה ערך אבלות. רא"ש כתובות שם בשם י"א).

• ויש חולקים וסוברים שאינו כשאר מנהג, אלא איסור דרבנן הוא (פסקי רי"ד פסחים נב א, הובא בשבלי הלקט רלז; רמב"ן שבת כג א; שו"ת הריב"ש טז).

אף בזמן הזה אין נוהגים יום טוב שני אלא בחוץ לארץ (ראה להלן: המקומות), אבל בארץ ישראל אין עושים יום טוב אלא יום אחד, כדין תורה (רמב"ם קידוש החודש ה ו, וראה שו"ע או"ח תצו ג).

המחלל יום טוב שני - בין במלאכה, בין בדבר שהוא משום שבות (ראה ערכו), ובין שיצא חוץ לתחום (רמב"ם יום טוב א כב) - מנדים אותו (רמב"ם תלמוד תורה ו יד יא; שבלי הלקט ב מב; טוש"ע יו"ד שלד מג).

המחלל יום טוב שני של גלויות במזיד, פסול לעדות מדרבנן, כדין העובר על כל עבירה שמדרבנן, שנפסל לעדות, לסוברים כן (ראה ערך פסולי עדות, מחלוקת ראשונים. רמב"ם עדות י ג; טור חו"מ לד).

אף על פי שאין יום טוב שני בזמן הזה אלא מדרבנן, החמירו בו בהרבה דברים כשל תורה, כדי שלא יבואו לזלזל בו. ומכל מקום בכמה דברים הקלו ביום טוב שני, ראה על כך בפרקים הבאים.

קדושה אחת או שתי קדושות

בגדר שני ימים טובים של גלויות, נחלקו אמוראים האם קדושה אחת הם, שעשאום מדברי סופרים כיום אחד ארוך (ביצה ד ב ורש"י). או ששתי קדושות הם (ביצה שם, וראה עירובין לט א), שלא עשאום אלא מפני הספק, ואחד מהם חול הוא (רש"י ביצה שם ד"ה ספוקי). הלכה ששתי קדושות הם (ראה ביצה ד ב, ה ב; רמב"ם יום טוב א כד; ראה טוש"ע או"ח שצג א, ושם תטז א, ב, ושם תקיג ה, ושם תקכז כב, ושם תקכח ב).

רב אסי היה מבדיל בין יום טוב ראשון לשני, ששני ימים טובים של גלויות שתי קדושות הם (ביצה ד ב). להלכה כתבו ראשונים שאין מבדילים מיום טוב לחברו, שאין הלכה כרב אסי (רשב"א ורא"ה ומאירי ביצה ד ב; טור או"ח תקלט), ואף על פי שלהלכה שני ימים טובים שתי קדושות הם, אין מבדילים, לפי שאף יום השני קדוש הוא (רא"ה ביצה שם), ושמא יבואו לזלזל ביום טוב שני (טור שם).

מערב אדם עירובי תחומין לשני ימים טובים של גלויות לשתי רוחות, עירוב אחד ליום ראשון לרוח זו, ועירוב שני ליום שני לרוח אחרת (רי"ף ורא"ש עירובין לט א; רמב"ם עירובין ח ה; טוש"ע או"ח תטז א), לפי שהם שתי קדושות (רי"ף ורא"ש שם). ואף אם הניח עירוב אחד לשני הימים, צריך שיהיה העירוב קיים במקומו אף בליל שני כל בין השמשות, מפני שהם שתי קדושות (רמב"ם עירובין ח ח; טוש"ע או"ח תטז א. אמנם ראה השגות הראב"ד שם).

אין אופים - ולא מבשלים או שוחטים, וכיוצא (טוש"ע או"ח תקג א) - מיום טוב ראשון לשני (ביצה יז א; ריב"ש טז, רנד; טוש"ע שם), שמא השני חול הוא, ונמצא שעושה מלאכה מיום טוב לחול (בעל הלכות גדולות יום טוב (ורשה לו ע"ב); מנהגי ר"א מטירנא פסח).

וכן בשמיני עצרת כשמביאים את השולחנות ואת הספסלים מהסוכה אל הבית (ראה ערך כבוד יום טוב וערך סוכה. וראה חיי אדם קנג ו, בטעם שמותר להביאם), אסור להעמידם ולסדרם לצורך מחר (מהרי"ל סוכות; רמ"א או"ח תרסז א, וראה מגן אברהם שם סק"ג), וכן אסור להציע המיטות ביום טוב ראשון לצורך מחר (הגהות מיימוניות סוכה ו יד), וכן להדיח את הכלים (מהרי"ל יום טוב; משנה ברורה תקג סק"א, וראה משנה ברורה תרסז סק"ה לענין גלילת ספר תורה), וכן אסור לתקן הפתילות לצורך הדלקת נרות של יום שני (מגן אברהם תקיד ס"ק טו), שאפילו דבר שאינו מלאכה - כל שהוא בכלל הכנה שאסור להכין לחול (ראה ערך הכנה) - אסור (מגן אברהם תקג בתחילתו).

בתורת יום טוב

יום טוב שני בדרך כלל דינו כיום טוב, ואף בזמן הזה, והקלו בו לענין דינים מסויימים שלא לדונו כיום טוב אלא כיום חול, וראה להלן על פרטי הדברים.

כל מה שאסור ביום טוב ראשון אסור בשני (רמב"ם יום טוב א כב; טוש"ע או"ח תצו א), וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה (ראה ערך יום טוב), כך השני (רמב"ם שם). ואין הפרש ביניהם אלא לענין מת בלבד (רמב"ם שם; טוש"ע שם ב. ראה להלן), וכן לענין שמותר לכחול את העין ביום טוב שני (ראה להלן: ברפואה ובצרכי הגוף. טוש"ע שם).

אפילו דבר שאינו אסור ביום טוב אלא מדרבנן משום שבות (ראה ערכו), אסור אף ביום טוב שני (רמב"ם יום טוב א כב; ראה רמ"א או"ח תצו ב), ולפיכך אסור לומר לגוי לעשות בו מלאכה עבורו, שאמירה-לנכרי-שבות (ראה ערכו) היא (ראה רא"ש מועד קטן א יג וטוש"ע או"ח תקכו ד).

ישראל שנעשתה מלאכה בשבילו על ידי גוי ביום טוב שני, נחלקו בו אמוראים (עירובין מ א). הלכה שאסור ליהנות ממנה במוצאי יום טוב אלא לאחר שיעור זמן "בכדי שייעשו" [-שיעור הזמן שאפשר לעשות מלאכה זו במוצאי יום טוב (ראה ערך מעשה שבת)] (ראבי"ה שפ; טוש"ע או"ח תקטו א), ויש שפסקו שמותר במוצאי יום טוב לאלתר (שבלי הלקט רמז בשם י"א).

יום טוב שני מקדשים בו על היין כמו ביום טוב ראשון (ראה שבת כג א, ורש"י ד"ה ובעי; תוספות סוכה מד ב ד"ה כאן; שבלי הלקט רלז; ראה טוש"ע או"ח תרסא א), ומתפללים בו כל התפילות כמו ביום הראשון (ראה שבת שם; תוספות שם; שבלי הלקט שם), וקוראים בו את ההלל (ראה ערכו. ערכין י א, ותענית כח ב; רמב"ם חנוכה ג ז), וקוראים בתורה חמשה קרואים ומפטירים בנביא (מגילה לא א; רמב"ם תפלה יג ח; טוש"ע או"ח תצ א ואילך, ותצד ב).

ברכת הזמן - "שהחיינו" - שמברכים במועדים בשעת קידוש בליל יום טוב ראשון (ראה ערך ברכת הזמן), יש מהראשונים שסוברים שאין חוזרים ומברכים אותה בליל יום טוב שני של גלויות (שבלי הלקט רלז). ורבים מהראשונים סוברים - וכן המנהג (ראה שבלי הלקט שם, וכן הוא בכל הסידורים. וראה מגן אברהם או"ח תר סק"ב, ומשנה ברורה סק"ה שיש נוהגים לקחת פרי חדש לברכת שהחיינו ביום טוב שני, והוא מנהג של טעות) - שמברכים ברכת הזמן ביום טוב שני (תשובת הגאונים בשבלי הלקט רפה; מרדכי סוכה תשסה; טוש"ע או"ח תרסא ותרסט, ועוד).

מהאחרונים יש שכתבו שבליל יום טוב שני של סוכות יש נוהגים בשעת ברכת הזמן להניח לפניהם פרי חדש, ומתכוונים לברך על הפרי ולהוציא גם את ברכת הזמן של החג, כדרך שעושים בליל שני של ראש השנה (ראה ערך ברכת הזמן. אליה רבה תרמא סק"א).

כל המצוות הנוהגות ביום ראשון נוהגות גם ביום שני (פסקי ריא"ז פסחים י א טו), כגון בליל שני של פסח, שמברכים וקוראים ההגדה (ראה ערכו), וחייבים בארבע-כוסות (ראה ערכו), ושאר דברים שחייבים בראשון (רמב"ם סוף נוסח ההגדה; שבלי הלקט ריח בסופו), וכל דין ליל ראשון יש גם כן בליל שני (רמ"א או"ח תפא ב).

בנטילת-לולב (ראה ערכו) ביום טוב שני של סוכות, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין דינו כדין יום טוב ראשון אלא כדין שאר ימי סוכות (ראה ערך נטילת לולב. ראה רמב"ם לולב ח ט; תרומת הדשן צה); ויש סוברים שלא יצא ידי חובתו בנטילת לולב הפסול ביום ראשון (שו"ת הרשב"א א כג, ושם ה רטו; רא"ש סוכה ג ג; טושו"ע או"ח תרמט ה); ויש שכתבו שאם אין לו ביום טוב שני לולב הכשר ביום ראשון, נוטל לולב הפסול בראשון, אלא שאינו מברך עליו (דעה ב' בלבוש או"ח תרמט שם בשם וי"א). וכתבו אחרונים שאינו חייב לטרוח להשיג לולב כשר גמור (ראה משנה ברורה תרמט סק"נ)^[2].

ברפואה ובצרכי הגוף

מותר לשים בעין כחול לרפואה (רש"י ביצה כב א ד"ה למכחל. וראה להלן על כחילה לנוי) ביום טוב שני (רמב"ם יום טוב א כד; טוש"ע או"ח תצו ב. ראה ביצה כב א ורש"י), אף על פי שאסור ביום טוב ראשון, לסוברים כן (ראה ערכים: כותב; צובע; מלאכת יום טוב; רפואה).

בשאר מכשירי אוכל נפש, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהתירו מכשירי אוכל נפש, ולפיכך מותר לכבות את הנר לצורך תשמיש המיטה, ואת האש כדי שלא תתעשן הקדרה - וכן התירו השחזת הסכין וגריפת התנור (רא"ש מלוניל בתמים דעים קכ ג) - שכל אלו בכלל מכשירי אוכל נפש הם (ראה ערך מכשירי אוכל נפש. רא"ה ור"ן ביצה כב א. וכן הכריע בפרי חדש או"ח תצו); ויש חולקים וסוברים ששאר מכשירי אוכל נפש אסורים ביום טוב שני (ראה בית יוסף או"ח תצו שכן משמע בפוסקים, וכן כתב בדרכי משה הארוך שם, ובים של שלמה ביצה ב לא. וראה ביאור הלכה תקיד א ד"ה אסור, שמהנכון להחמיר).

כל צרכי חולה שאין בו סכנה, יש סוברים שהותרו ביום טוב שני (תלמיד הרמב"ן ור"ן ביצה כב א; רמ"א בשו"ע או"ח תצו ב); ויש סוברים שאין צרכי חולה נעשים ביום טוב שני אלא על ידי נכרים (תמים דעים קכ ג; רמב"ן שם בשם י"א).

מי שנפל ונצרר דמו - שהיו נוהגים להקיז דמו לרפואה - יש מהראשונים שכתב שאין מקיזים לו דם ביום טוב שני, ואפילו על ידי נכרים, לפי שאינו מצטער כל כך, ויכול להמתין עד מחר בלי סכנה (איסור והיתר נט כו, הובא במגן אברהם או"ח תצו סק"ג, ובשו"ע הרב תצו ו, ובמשנה ברורה סק"ח).

במקום מצוה

אין מניחים תפילין ביום טוב שני (שו"ת הרשב"א א סא; משנה ברורה לא סק"א).

במילה שלא בזמנה - לאחר היום השמיני (ראה ערך מילה) - נחלקו ראשונים: יש סוברים שדוחה היא יום טוב שני של גליות (רמב"ם מילה א טו. וכן הכריע ש"ך יו"ד רסו סק"ח); ויש חולקים וסוברים שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב שני (שו"ת הרא"ש כו בסופו, הובא בטור יו"ד רסו; שו"ע יו"ד רסו ח, וכן הכריעו בנודע ביהודה קמא או"ח ל, וחתם סופר יו"ד רנ).

מילה בזמנה - שאף על פי שהיא דוחה שבת ויום טוב, אין מכשיריה דוחים אותם, להלכה (ראה ערך מילה) - יש מהראשונים שסוברים שביום טוב שני אף מכשיריה דוחין, ומותר לישראל לכרות עצים לעשות ברזל לצורך מילה ביום טוב שני (רמב"ן שבת קל ב בשם י"א); ויש מהראשונים סוברים שאין מכשירי מילה דוחים יום טוב שני (הר"ן שבת קל ב בשם הרא"ה; הגהות אשרי בבא קמא טו בשם מהרי"ח).

המוצא חמץ בביתו ביום טוב שני של פסח, יש מהראשונים שכתבו שמותר לטלטלו ולזרקו או לשרפו (ארחות חיים חמץ כח, הובא בבית יוסף או"ח תמו; שו"ע או"ח תמו ב בשם יש מי שאומר); ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו מבערו ביום טוב שני אלא כופה עליו את הכלי (ראה מרדכי ור"ן פסחים ו א; טור או"ח שם, ודרכי משה שם בדעתו)^[3].

חפיפה (ראה ערכו), שצריכה אשה לעשות קודם טבילה, אסורה אף ביום טוב שני (ראה ירושלמי מגילה ד א בסופו; ראה טוש"ע יו"ד קצט ו. וראה ערך חפיפה, מתי חופפת כשטובלת במוצאי יום טוב שני).

בצרכי המת

מת ביום טוב שני - שביום טוב ראשון לא יתעסקו בקבורתו אלא נכרים (ראה ערך קבורה) - יתעסקו בו ישראל בקבורתו (ביצה ו א; רמב"ם יום טוב א כג; טוש"ע או"ח תקכו ד) מפני כבוד-הבריות (ראה ערכו. שאילתות צד), ויש שכתבו שהתירו משום שהמלין את המת עובר בלאו (ראה ערך הלנת המת), ויש בזיון בהשהייתו (הגהות מיימוניות מילה א י).

ונחלקו אמוראים אם מתעסקים בקבורתו גם כשלא שהה המת (ביצה ו א). הלכה שמותר אף בלא נשתהה (ר"ח וראב"ן ומאירי ופסקי ריא"ז ביצה שם; מגיד משנה יום טוב א כג בדעת הרמב"ם; טוש"ע או"ח תקכו ד), ויש מהראשונים שהתירו דווקא בנשתהה (אור זרוע ב שלא. וראה ערך קבורה).

יום טוב שני עשאוהו חכמים כחול לגבי מת, שאפילו לחתוך לו בגד ולחתוך לו הדס מותר (ביצה ו א). וכתבו ראשונים שמשום כבודו עושים למת יותר מן הצורך (רש"י ביצה ו א ד"ה דאיכא).

מותר ללוות את המת מחוץ לתחום (בעל הלכות גדולות הובא בטור או"ח תקכו; שו"ע או"ח תקכו ו). וכתבו ראשונים שאף על פי שאין צורך בכל המלווים לקבורה עצמה, מותר להם ללוות (ריב"ש תפז; משנה ברורה שם ס"ק לד בשם אחרונים), מפני שהוא כבוד המת, וכל דבר שהוא כבוד המת עושים אותו, אף על פי שדבר זה אינו מוכרח לקבורתו (ריב"ש שם)^[4].

אמר רבינא שבזמן שהיו בבבל "חַבָרִים" - אומה רשעה שהיתה בימי הפרסיים, והיו כופים את ישראל לעשות להם מלאכה (רש"י ביצה ו א ד"ה דאיכא) - אין ישראל מתעסקים בקבורת המת ביום טוב שני (ביצה ו א), מפני שאם יראו אותם החברים קוברים את המת יכופו אותם למלאכתם (רש"י שם), או שיאמרו להם כיון שאתם קוברים מתים שלכם קברו אף מתים שלנו (ר"ח וראב"ן ביצה שם; ראבי"ה תשיח). בזמן הזה, שאין "חַבָרִים", נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין מתעסקים במת ביום טוב שני (ר"ת בתוספות ביצה ו א ד"ה והאידנא; טור או"ח תקכו בשם ר"ת); ורבים מן הראשונים סוברים שבזמן הזה שאין "חַבָרִים" מותר לעסוק במת (ר"י בתוספות ביצה שם; שו"ת הרא"ש כג ב; שו"ע או"ח תקכו ד).

בני העיר בֵּשְׁכָר, שלחו להם חכמים שלא יתעסקו במת ביום טוב שני אפילו על ידי נכרים, לפי שאינם בני תורה (שבת קלט א,ב), שלא יבואו לזלזל ביום טוב שני (תוספות ביצה ו א ד"ה והאידנא). יש מהראשונים שהחמירו משום כך אף בזמן הזה שלא לעסוק במת ביום טוב שני (תוספות שבת שם ד"ה יום טוב בשם ר"ת; מרדכי מועד קטן תתסא, ושבת תכו); ורבים מהראשונים סוברים שאף בזמן הזה מותר לישראל לעסוק בקבורה (שו"ת הרא"ש כג ב; תרומת הדשן פב; שו"ע או"ח תקכו ד).

במקום שיש בו נכרים, יש מהגאונים סוברים שאין ישראל מתעסקים בקבורת המת (שאילתות (מירסקי) קיא; בעל הלכות גדולות הובא ברא"ש ביצה א ה; אור זרוע ב שלא); ורבים מהראשונים סוברים שאפילו יש שם נכרים יתעסקו בו ישראל (ראבי"ה תשיח; רוקח שא; מגיד משנה יום טוב א כג; שו"ע או"ח תקכו ד). המנהג באשכנז שעושים את הקבר והארון והתכריכים על ידי נכרים, ודוקא טלטול המת והוצאתו והנחתו בקבר, עושים ישראלים (מהר"ם שמחות ג, ובשו"ת מהר"ם ד"פ תרלו; רא"ש ביצה א ה; טור או"ח תקכו; רמ"א בשו"ע תקכו ד), ובמקום שאי אפשר עושים הכל על ידי ישראלים (תרומת הדשן פב; רמ"א שם).

צרכי המת שאסור לעשותם בחול המועד (ראה ערך חול המועד: בצרכי מת), נחלקו בהם ראשונים אם מותר לעשותם ביום טוב שני: יש אוסרים (תוספות מועד קטן ח ב ד"ה אין; רא"ש ביצה א ה); ויש מתירים (רא"ש מלוניל בתמים דעים קכ ב, הובא במגן אברהם או"ח תקכו סק"ח).

באבלות (ראה ערכו)

מי שמת לו מת ברגל ונקבר קודם יום טוב שני, כשם שאינו נוהג אבלות ברגל (ראה ערך אבלות), כך אינו נוהג אבלות ביום טוב שני (בעל הלכות גדולות אבל (ד' ורשה דף מב); ר"ח ורי"ף מועד קטן כ א; רמב"ם אבל י ט; טוש"ע או"ח תקמח ב, ויו"ד שצט ב).

מת לו מת ביום טוב שני של שבועות או ביום האחרון של פסח ושל סוכות, שהם חול גמור מן התורה (ראה ערך חול המועד), ונקבר בו ביום, יש מהראשונים סוברים שאין נוהגים אבלות ביום טוב שני אף על פי שהוא יום מיתה וקבורה (ר"ת, הובא ברא"ש מועד קטן ג ג; רא"ש שם כז, וברכות ז כ; טושו"ע או"ח תקמח, ויו"ד שצט יג); ויש מהגאונים ומהראשונים סוברים שנוהגים אבלות ביום טוב שני (ר"ח ורי"ף ומאירי והר"ן מועד קטן כ א; רמב"ם אבל י י; שו"ע או"ח תקמח ג, ודעה א ביו"ד שצט יג).

מת ביום טוב ראשון ונקבר ביום טוב שני, כתבו ראשונים שלדברי הכל אין נוהגים בו אבלות (אור זרוע ב תלב; שו"ת הרשב"א א קנה). וכן אפילו מת ביום טוב שני ונקבר בו ביום, אין נוהגים אבלות אלא אם היה מהמתים שחייבים להתאבל עליהם מן התורה, אבל לא על מתים שאין חייבים להתאבל עליהם אלא מדבריהם (ראה ערך אבלות. רא"ש מועד קטן ג כז; טושו"ע יו"ד שצט יג)^[5].

אין נותנים סעודת הבראה (ראה ערכו) לאבל, ביום טוב שני (רמב"ם אבל יא א; שו"ע יו"ד תא ד).

אף על פי שאין נוהגים אבלות ביום טוב שני, כתבו גאונים וראשונים שיום טוב שני עולה לו למנין שבעת ימי האבלות, ואינו מתאבל אחר הרגל אלא ששה ימים, ואינו כיום טוב ראשון שאינו עולה לו לימי אבלות (ראה ערך אבלות. ר"ח ורי"ף ופסקי רי"ד מועד קטן כ א; רמב"ם אבל י ט; טוש"ע או"ח תקמח ב, ויו"ד שצט ב).

יום טוב שני עולה למנין שלשים ימי האבלות, כגון שמת לו מת קודם סוכות, שהרגל מבטל ממנו גזרת שבעה ועולה הוא עצמו לארבעה עשר יום, ונשארו תשעה ימים להשלים לשלשים (ראה ערך אבלות), אינו משלים אחר הרגל אלא שמונה ימים, לפי שיום טוב האחרון עולה לו ליום אחד מן המנין, וכיוצא בזה בשאר הרגלים (רא"ש מועד קטן ג כח; טוש"ע או"ח תקמח יב,יג,טז, ויו"ד שצט ז,ח,יא); ויש חולקים וסוברים שאינו עולה (ראה בעל הלכות גדולות אבל (ד' ורשה דף מב)).

אנינות (ראה ערכו) נוהגת ביום טוב שני (רא"ש מועד קטן ג נד בסופו; טוש"ע או"ח תקמח ה, ויו"ד שמא א, ושו"ע או"ח עא א), והוא שאפשר לו לקברו בו ביום, אבל כשאין יכולים לקברו מחמת אונס, אין אנינות חלה (ראה מגן אברהם תקמח סק"ח; משנה ברורה סק"כ). ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאין אנינות נוהגת ביום טוב שני (ש"ך יו"ד שם סק"ט).

המועדים

המועדים שנוהגים בהם יום טוב שני של גלויות הם: פסח ביום ראשון ושביעי, ושבועות, ויום ראשון של סוכות ושמיני עצרת, שכל אחד מהם עושים אותו בחוץ לארץ שני ימים (ראה מגילה לא א ועוד; ראה רמב"ם יום טוב א כא, ושם א; טוש"ע או"ח תצ בפסח, שם תצד ב בשבועות, שם תרסב א-ג, ותרסט א בסוכות).

יום כיפור

יום הכיפורים, אין עושים אותו אלא יום אחד (ראה ירושלמי חלה א א, וראש השנה א ד; וראה בבלי ראש השנה כא א; טור ורמ"א או"ח תרכד). ויש מהאמוראים שהיה רגיל לישב בתענית שני ימים (ראש השנה כא א), וכן מצינו שהיו אנשים בבבל שהתענו שני ימים, ואמרו להם: למה אתם מכניסים עצמכם לספק הזה המרובה - לספק נפשות גדול כזה (אור זרוע ב רפא בסופו) - חזקה שאין בית דין מתעצלים בו (ירושלמי חלה א א, וראש השנה א ד). ואמרו שהיה מי שהתענה שני ימים ומת (ירושלמי שם ושם).

אף בזמן הראשונים נהגו כמה חסידים ואנשי מעשה באשכנז להתענות שני ימים (טור או"ח תרכד; רשב"ץ ראש השנה כא א; אגור תתקנז. וראה תשובות רש"י (אלפנבין) נז. וראה פסקי תוספות מנחות רא, וראה שבלי הלקט שכג, וסמ"ג סוף לא תעשה סט), וכן לא עשו בהם מלאכה (תשובות רש"י שם, וסידור רש"י רד, והפרדס הגדול קפב). יש מאותם אנשי המעשה שהיו מתפללים ביום השני כל תפילות יום הכיפורים כביום הראשון, ומיחה בידם הרא"ש (טור או"ח תרכד). וכמה מהראשונים כתבו שאין לנהוג חומרא זו (תשובות רש"י (אלפנביין) נז; אור זרוע שם; רמ"א תרכד ה), מפני שיש לחוש לסכנה (אור זרוע ורמ"א שם). וכתבו אחרונים שבימינו לא שמענו ולא ראינו מי שנוהג שני ימים יום הכיפורים (ב"ח או"ח תרכד; חיי אדם קמה מג; ערוך השולחן תרכד ח).

חנוכה ופורים

אין עושים חנוכה בגולה אלא שמונה ימים (ראה ערכין י א; רמב"ם חנוכה ג ז), שחנוכה אינה אלא מדבריהם, ולא החמירו בה (בעל העתים הובא באבודרהם סדר תפלת חנוכה; פרי חדש או"ח תרע).

וכן אין עושים פורים בגולה בזמן הזה אלא יום אחד (ראה להלן), ואין קוראים את המגילה שני ימים (אבודרהם תפילת פורים; ראבי"ה תקסב. וראה מנחת חנוך שא).

תעניות

אין עושים תשעה באב בגולה אלא יום אחד (ראה טוש"ע או"ח תקנא)^[6], ואף שאר תעניות אין מתענים אלא יום אחד (חוות דעת יו"ד קי בבית הספק לש"ך סק"כ, בסופו).

לעתיד לבא, כשיבנה בית המקדש ויהפכו התעניות לימי ששון ושמחה מדברי-קבלה (ראה ערכו), ויחזרו לקדש על פי הראייה, נחלקו אחרונים אם ינהגו אז בחוץ לארץ שני ימים מספק או לאו (ראה טורי אבן ר"ה יח ב ד"ה בזמן, שבזמן בית שני נהגו ימי שמחה שני ימים, וראה מנחת חנוך שא, שנחלק עליו).

המקומות

בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, כתבו ראשונים שכל מקום שהיה בינו לבין ירושלים יותר ממהלך עשרה ימים גמורים, היו עושים שני ימים, שאין שלוחי תשרי מגיעים אלא למקומות שבינם לבין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות (רמב"ם קידוש החודש ה יא).

בזמן הזה, שקביעות החודש היא על פי חשבון קבוע, ואין עושים יום טוב שני אלא משום מנהג אבות (ראה לעיל: בזמן הזה), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שגם בזמן הזה, כל מקום שבינו ובין ירושלים אין יותר ממהלך עשרה ימים, עושים יום אחד, וכל מקום בארץ ישראל שלא היו השלוחים מגיעים אליו, עושים אף בזמן הזה שני ימים טובים (רמב"ם קידוש החודש ה ט,יב, וראה שאילת יעבץ א קסח, ומנחת חנוך שא. וראה חזון איש או"ח קלב סק"א).

היה הדבר ספק במקום שבארץ ישראל אם היה שם ישוב של ישראל בזמן הראייה או לא, כתבו אחרונים שעושים שני ימים (שו"ת מהריט"ץ רטז; ראה שאילת יעבץ א קסח ד"ה ובדקתי. וראה מקראי קדש פסח נז); ויש סוברים שעושים יום אחד, ואין עושים שני ימים אלא כשידוע שהמקום הוא חדש (ראה חזון איש או"ח קלב סק"א, שמצדד לומר כן ע"פ המנהג, וראה ציץ אליעזר ג כג).

• ויש חולקים וסוברים שדין יום טוב שני בזמן הזה תלוי בגבולות ארץ ישראל וחוץ לארץ, שכך היתה תקנת הלל הנשיא ובית דינו שנלך אחר הרוב, וברוב ארץ ישראל היו השלוחים מגיעים, ולפיכך עושים עכשיו בכל ארץ ישראל יום אחד, וברוב חוצה לארץ לא היו השלוחים מגיעים, ולפיכך עושים בכל חוצה לארץ שני ימים (ריטב"א ראש השנה יח א, וסוכה מג א). ונראה מדברי ראשונים שבכל ארץ ישראל עד נהר פרת אין עושים אלא יום אחד (ראה ריטב"א ראש השנה שם. וראה שו"ת מהריט"צ רטז), וכן כתבו אחרונים בעבר-הירדן (ראה ערכו), שעושים יום אחד לדעה זו (ראה עיר הקודש והמקדש [טיקוצינסקי] ג יט עמ' רנ, ושם עמ' רמז בהערה בשם ר"ש סלנט ובעל ישא ברכה). ויש שנראה מדבריהם שבכל ארץ ישראל אין נוהגים אלא יום אחד, וכן בכל העיירות הסמוכות לארץ ישראל שהיו מגיעים שם שלוחי ניסן ושלוחי תשרי, והיו רגילים בהן שלוחי בית דין, ובשאר העיירות שבחוצה לארץ, עושים שני ימים (ראה פסקי ריא"ז ראש השנה א ג יב).

להלכה יש מהאחרונים שכתבו שדין יום טוב שני בזמן הזה תלוי בהגעת השלוחים (מהריט"ץ ורדב"ז ושאילת יעבץ א קסח; פאת השלחן ב טו; ערוך השולחן העתיד קידוש החודש צו), אבל בימינו נוהגים לעשות בכל ארץ ישראל יום אחד, ובכל חוץ לארץ שני ימים (אבני נזר או"ח שצב ט. וראה חזון איש או"ח קלב ב,ג)^[7].

סמוך ונראה לעיר

אף לסוברים שדין יום טוב שני תלוי בהגעת השלוחים, יש מהאחרונים שכתבו שמקום הסמוך ונראה לעיר שהגיעו אליה השלוחים, הרי זה נגרר אחריה ועושים שם יום אחד (כף החיים או"ח תצו ד; מקראי קודש פסח ב נח), וכן עיר שעושים בה יום אחד שנתרחבה למקום שלא הגיעו שם השלוחים, עושים בכל העיר יום אחד, אפילו היו האחרונים מרובים על הראשונים, שדיירי העיר הראשונים חשובים כמי שיודעים בקביעות החודש ומנהגם הוא עיקר הדין, והכל נגררים אחריהם (חזון איש או"ח קלב סק"א).

בערים השונות

בכמה ערים ומקומות בארץ ישראל דנו הפוסקים - לסוברים שדין יום טוב שני תלוי בהגעת השלוחים - אם עושים שם יום אחד או שנים:

• בעיר צוֹר, כתבו ראשונים שעושים שני ימים, אף על פי שהיה בה ישוב בזמן הראייה, מפני שכך נהגו והולכים אחר המנהג (פאר הדור לרמב"ם קו. וראה חזו"א או"ח קלב בסופו שכוונתו על צור שבסוריא).

• גת - היא רמלה - יש מהראשונים שכתב שנוהגים בה שני ימים (כפתור ופרח נא). אבל בתקופה מאוחרת יותר מצינו שנהגו ברמלה יום אחד (ראה בית אברהם ז; ברכי יוסף או"ח תצו. וראה תבואות הארץ עמ' מח).

• יפו, יש מצדדים שעושים שני ימים לשיטה זו (פרי האדמה ג קידוש החודש ה ט), ויש שהוכיחו שהיה בה ישוב בזמן הראייה ועושים בה יום אחד (ברכי יוסף או"ח תצו ט, ובתבואות הארץ שם).

אילת

בימינו דנו כמה פוסקים בדין העיר אילת וסביבותיה: יש סוברים שנוהגים בה יום טוב שני, שודאי לא הגיעו השלוחים לשם, ואף למנהגנו שדין יום טוב שני תלוי בגבולות הארץ (ראה לעיל), אין אילת בתוך הגבולות הללו (ראה ערך ארץ ישראל. ראה קובץ נועם ו עמ' קס ואילך; ראה ספר ברוך שאמר יום טוב עמ' רסט בשם הרב"צ אבא שאול; ראה הגדה של פסח מועדים וזמנים עמ' קלז ואילך; ראה ספר יום טוב שני כהלכתו עמ' קעב, בשם כמה רבנים שיש להחמיר שלא לעשות מלאכה); ויש שכתבו שעושים באילת יום אחד בלבד, שסומכים על הסוברים שאילת בכלל גבולות הארץ (ציץ אליעזר ג כג ומקראי קודש פסח ב נח, וספר עיר הקדש והמקדש ג יט. וראה ספר ברוך שאמר יום טוב עמ' רסט בשם בעל ציץ אליעזר, ששמע מבעל החזון איש לנהוג יום אחד באילת).

ההולך ממקום למקום

בן א"י שהלך לחו"ל

אמר רב ספרא: אני שהנני יודע בקביעות החודש, בישוב אינני עושה (פסחים נא ב, נב א), ופירשו ראשונים שהיה במקום שלא נהגו בו יום טוב אלא יום אחד, וכשהלך למקום שנוהגים בו יום טוב שני, לא עשה שם מלאכה (תוספות שם נא ב ד"ה כגון; שבלי הלקט סי' רלז; שו"ע או"ח תצו ג), מפני שינוי המחלוקת (פסחים שם נב א), כדין שאר המנהגים, שההולך ממקום למקום, אף על פי שדעתו לחזור למקומו, נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם, שכן אמרו: אל ישנה אדם מפני המחלוקת (ראה ערך מנהג).

ודוקא כשהגיע לישוב, אבל כשהוא במדבר מותר לו לעשות מלאכה (פסחים נב א; שו"ע או"ח תצו ג).

לא היתה דעתו לחזור, כיון שהגיע לישוב נעשה כבני חוץ לארץ (בעל המאור פסחים תחילת פרק ד; שו"ע או"ח תצו ג).

לדעת הסוברים בשאר המנהגים שאף במי שאין דעתו לחזור למקומו הראשון הולכים בהם אחר מקומו הראשון, ויכול לנהוג קולי מקומו במדבר (ראה ערך מנהג), אף לענין יום טוב שני אם יצא מן הישוב למדבר מותר לו לעשות מלאכה שם, אף על פי שאין דעתו לחזור לארץ ישראל (ראה מגיד משנה יום טוב ח כ בדעת הרמב"ם). ויש שכתבו בדעת אחרונים, שיום טוב שני שונה משאר מנהגים, שהמקום הוא שגורם לו, ולפיכך כל שאין דעתו לחזור נעשה בן חוץ לארץ וחייב בו (פרי חדש או"ח תצו בסופו).

ויש שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שכל שאין דעתו לחזור לארץ ישראל, אסור לעשות מלאכה, שכיון שאין דעתו לחזור לארץ ישראל, נעשה הוא מיד בן חוץ לארץ (ראה רבנו דוד פסחים תחילת פרק ד עמ' רצז).

אם אף בצינעה אסור לעשות מלאכה - כשדעתו לחזור - נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמותר (דעה ב בר"ן פסחים נא א ד"ה ורבה; ט"ז או"ח תצו סק"ב; פרי חדש או"ח תסח ד).

• ויש סוברים שאף על פי שבצינעה אינו חייב לנהוג כחומרי המקום שהלך לשם, אין הדברים אמורים אלא בדבר שאפשר לעשותו בצינעה, כאכילה וכדומה, ולא במלאכה שאי אפשר לה שתיעשה בצינעה (תוספות פסחים נב א ד"ה בישוב, והובא במגן אברהם תצו סק'ד; משנה ברורה תצו סק"ט).

• ויש חולקים וסוברים שביום טוב שני חייב לנהוג בחומרי המקום שהלך לשם אף בצינעה (רבנו דוד פסחים נא א; בעל המאור הובא במגן אברהם תצו סק"ד).

הגיע לישוב של נכרים, אם דעתו לחזור מותר לעשות שם מלאכה, שאין כאן חשש מחלוקת, אבל אם אין דעתו לחזור נאסר במלאכה, הואיל ונעשה בן חוץ לארץ, וחייב ביום טוב שני (שו"ת הרדב"ז ד עג, ובמגן אברהם תצו סק"ה וסק"ו בשמו; פרי חדש או"ח תצו בסופו).

בן ארץ ישראל שהלך לחוץ לארץ ועבר ועשה מלאכה, כתבו אחרונים שאין מנדים אותו (שו"ת מבי"ט ג קמט; מגן אברהם תצו סק"ז; משנה ברורה שם סק"ט); ויש שכתבו שאם עבר ועשה מלאכה ראוי לנדותו, שמזלזל ביום טוב שני (ים של שלמה חולין ח נג). וכתבו אחרונים שראוי למנעו, ומותר להכותו - וכן לנדותו (ראה פרי חדש או"ח תצו בסופו) - עד שיימנע מעשיית מלאכה (שו"ת רדב"ז ד רנח); ויש שכתבו שאף על פי שראוי למנעו מעשיית מלאכה בצינעה, אין להכותו ולא לנדותו (פרי חדש או"ח תצו בסופו).

ההולך מארץ ישראל לחוץ לארץ, אם דעתו לחזור מתפלל תפילה של חול (שו"ת הרדב"ז ד עג; מגן אברהם תצו סק"ז, ומשנה ברורה ס"ק יג). וכתבו אחרונים שבבוקר מניח תפילין בביתו בצינעה (ראה פרי חדש שם שנהג כן כשיצא לחו"ל; משנה ברורה שם ס"ק יג), וקורא בהן קריאת שמע, וחולצן, ואחר כך הולך לבית הכנסת ומתפלל עמהם תפילת שחרית של חול בלחש (משנה ברורה שם). ואם יש מנין של בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ, לא יתפללו תפילת חול בפרהסיא. וצריך הוא ללבוש בגדי יום טוב (רדב"ז ומשנה ברורה שם).

בהבדלה (ראה ערכו), כתבו אחרונים שמבדיל בביתו בצינעה במוצאי יום טוב ראשון על הכוס (ראה לקט הקמח תחילת הלכת שבת ד"ה היה נוהג; פאת השלחן ב טו), ויש שכתבו שאינו מבדיל אלא בתפילה, אבל לא יבדיל על הכוס, כיון שהוא דבר של פרהסיא (שאילת יעבץ א קסח. וכן כתב באגרות משה או"ח ג עב). ויש מהאחרונים שסובר שאינו מבדיל אף בתפילה (שאילת יעבץ שם).

בליל שני של פסח, כתבו אחרונים שאם הוא נמצא יחד עם בני המקום, אומר את ההגדה כקורא בתורה, ואינו מברך הברכות שמברכים בליל הסדר, ואם הוא בחדר בפני עצמו, אינו מסדר את הסדר כלל (חיי אדם קג ד. וראה אגרות משה או"ח ג עב).

ביום טוב אחרון של פסח אסור באכילת חמץ (ראה ערכו. ערוך השולחן או"ח תצו ה).

בן חו"ל שבא לא"י

בן חוץ לארץ שבא לארץ ישראל, כתבו אחרונים שהכל תלוי בדעתו, שאם אין דעתו לחזור, עושה יום אחד - משעה שהגיע לישוב בארץ ישראל (שו"ת הרדב"ז ד עג בסופו) - ואם דעתו לחזור עושה שני ימים (שו"ע הרב או"ח תצו בשם י"ח; משנה ברורה תצו ס"ק יג). מהאחרונים יש שכתבו בבן חוץ לארץ שבא לארץ ישראל שמותר לו לעשות מלאכה ביום השני אף אם דעתו לחזור (חכם צבי קסז; שו"ע הרב שם דעה א).

מהגאונים יש שכתבו, שאפילו נשא אשה בארץ ישראל ודר בה, כל זמן שלא שהה שנים עשר חודש, עושה שני ימים טובים כמנהג חוץ לארץ (תשובות הגאונים גאוני מזרח ומערב לט ומעשה הגאונים מז), אבל אם שהה בארץ ישראל שנים עשר חודש, אפילו דעתו לחזור, אינו נוהג אלא יום אחד כאנשי ארץ ישראל עד שיחזור למקומו (תשובות הגאונים שם. וראה אבני נזר או"ח תכד ל), במה דברים אמורים כשבא לארץ ישראל משאר ארצות, אבל אם בא מבבל - בזמן התלמוד והגאונים - שיש בה הרבה ישיבות והיא חשובה, אפילו שהה בארץ ישראל שנים הרבה, כל זמן שדעתו לחזור נוהג חומרי חוץ לארץ וגם חומרי ארץ ישראל, ואם אין דעתו לחזור עושה כמנהג ארץ ישראל (תשובות הגאונים שם. וראה ערך מנהג על החילוק שבין בבל לשאר ארצות). ומדברי רבים מהראשונים נראה שאין הדבר תלוי כלל בשיעור הזמן שהוא נמצא בארץ ישראל (ראה מאירי פסחים נא א, וראה זרע אברהם או"ח יב).

דעתו לחזור

בגדר "דעתו לחזור" שאמרו שנחשב כבן מקומו הראשון - הן בבן ארץ ישראל שהלך לחוץ לארץ, והן בבן חוץ לארץ שהלך לארץ ישראל - יש מהאחרונים סוברים שאף אם דעתו לחזור לאחר זמן רב, הרי זה חשוב דעתו לחזור (ארץ צבי א מב בדעת פרי חדש. וראה מגן אברהם שם ס"ק יב); ויש שכתבו שדוקא אם דעתו לחזור מיד, כגון שבא לקנות או למכור סחורה, או שבא לעלות לרגל, נחשב כדעתו לחזור, אבל כשדעתו לחזור לאחר זמן, כגון שבא ללמוד תורה, או לעשות כאן מלאכה ולשאת ולתת בסחורה כדי להרויח, נותנים עליו את חומרי שני המקומות, ונוהג את חומרי המקום שהלך לשם אף בצינעה (שו"ת הרדב"ז ד עג). ויש שכתבו שאם יצא מארץ ישראל לארץ רחוקה מהלך חודש ימים או יותר, דינו כמי שדעתו להשתקע (שאילת יעבץ א קסח. וראה שבט הלוי ה סד).

העוקר דירתו עם אשתו ובניו, אף על פי שדעתו לחזור, כתבו אחרונים שנחשב כמי שאין דעתו לחזור ועושה שני ימים (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' עג; מגן אברהם או"ח תצו סק"ז, ומשנה ברורה ס"ק יג. וראה פרי חדש או"ח תסח ד)^[8]. עקר דירתו ממקומו ואין דעתו לחזור אליו, אף על פי שהניח שם את אשתו, נחשב כמי שאין דעתו לחזור (מגן אברהם ומשנה ברורה שם). ויש שכתבו שלא נהגו כן, לפי שאפשר שיחזור לאשתו (מזבח אדמה או"ח תסח. וראה שו"ת מהריט"ץ נב).

בחור שבא לארץ ישראל מחוץ לארץ ודעתו לחזור, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שלא יעשה אלא יום אחד כבני ארץ ישראל (הלכות קטנות [חגיז] א ד; חיים שאל א נה, שכן פשטה הוראה מגאוני רבני א"י, וראה גנת ורדים או"ח ד טו, שסובר שאין חילוק), ודוקא בחור שהוא ברשות עצמו, אבל בחור הסומך על אביו ואמו יעשה שני ימים (הלכות קטנות שם). ויש שכתבו שאין חילוק בין בחור לנשוי, שכל שדעתו לחזור עושה שני ימים (גינת ורדים ד טו, בשם כמה גדולים).

בני חוץ לארץ הבאים לארץ ישראל ודעתם לחזור, נוהגים לקבץ מנין בפני עצמם ולהתפלל בפרהסיא תפילות יום טוב, ולא חששו למחלוקת (אבקת רוכל כו: נבחר מכסף או"ח ח; תשובת ר"י בנימין בהלכות קטנות א ד; פאת השלחן ב טו), אבל כל זמן שאין מנין של בני חוץ לארץ, הרי הם כיחידים, ולא יתפללו תפילת יום טוב אלא בצינעה (הלכות קטנות שם, תשובת בן המחבר. וראה משנה ברורה תצו ס"ק יג).

אם מותר לבן חוץ לארץ לומר לבן ארץ ישראל לעשות לו מלאכה ביום טוב שני, נחלקו אחרונים: יש סוברים שמותר (אהלי יעקב צ, וערך לחם או"ח תצו). והרבה מהאחרונים סוברים שאסור (שו"ת הרדב"ז ד רנח; גנת ורדים ד טז,יז; פאת השלחן ב טו), ולדעה זו אפילו עשה בן ארץ ישראל מעצמו מלאכה לצורך בן חוץ לארץ, אסור לו לבן חוץ לארץ ליהנות ממנה ביום טוב, אלא שאינו צריך להמתין במוצאי יום טוב "בכדי שייעשו" (ראה ערך מעשה שבת. גינת ורדים שם. וראה שו"ת מנחת יצחק ח לה).

ספק היום בדינים אחרים

אף במצוות ובדינים התלויים בקביעות החודש ואינם מדיני יום טוב, מצינו שחוששים בגולה לספק היום.

כגון במצות ישיבה בסוכה בשבעת ימי חג הסוכות, שיש סוברים שחששו בה לספק היום, ויושבים בסוכה אף בשמיני עצרת (ראה סוכה מו ב; רמב"ם סוכה ו יג; טוש"ע או"ח תרסח א), ואפילו בזמן הזה, שאין כאן ספק, שאף זה בכלל תקנת יום טוב שני של גלויות לנהוג כמנהג אבותינו שהיה הדבר ספק בידם (חינוך שכג; ראה רשב"א ראש השנה טז א, וריטב"א שם ב).

וכן באיסור חדש (ראה ערכו), שניתר בסוף יום ששה עשר בניסן, חששו בו אמוראים לספק היום (ראה מנחות סח ב; רמב"ם מאכלות אסורות י ב; טוש"ע או"ח תפט י, ויו"ד רצג ה).

וכן דנים לענין הזכרת קרבנות החג בתפילת המוספים ובקריאת התורה של חול המועד סוכות, אם חוששים בהם לספק היום (ראה סוכה נה א; רמב"ם תפילה יג יג, ושו"ע או"ח תרסג א), וכן דנים לענין הזכרת גבורות-גשמים (ראה ערכו) בתפילה, שתלויה בתפילות המוסף של שמיני עצרת, ושל יום ראשון של פסח (ראה תענית ד ב, ה א; רמב"ם תפילה ב יז; טור או"ח קיד א).

הערות שוליים