|
חכמות חיצוניות הגדרה[1] - החכמות שהן מחוץ לחכמת התורה בנוגע לאיסור והיתר לימודן[2] לימוד החכמותהיתר הלימוד בהםאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם (ויקרא יח ד), עשם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם (תורת כהנים אחרי פרק יג יא), שלא תאמר למדתי חכמת ישראל, אלמד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר: לָלֶכֶת בָּהֶם (ויקרא שם), אינך רשאי ליפטר מתוכן (תורת כהנים שם; ספרי דברים לד; רש"י שם)[3], שלא ילמד אדם אלא מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם. ושאר החכמות מותר ללמוד באקראי, לאחר שידע איסור והיתר ודיני המצוות (רמ"א יו"ד רמו ד, על פי ריב"ש מה; שו"ע הרב תלמוד תורה פג ז), שעל ספרים אחרים אמרו: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב יב), להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו (ירושלמי סנהדרין י א). תועלת הלימוד בהםכל החכמות נצרכות ללימוד התורה (רבנו בחיי אבות ג יט; נתיבות עולם, נתיב התורה יד; הקדמת פאת השולחן, בשם הגר"א; דרשות חתם סופר, בשלח, קיב ב), והן כרקחות טבחות ואופות לתורה (שו"ת הרמב"ם (בלאו) ג עמ' 57), אגרת הרמב"ם לר' יהונתן הכהן, תשו' הרמב"ם הוצ' בלאו ח"ג עמ' 57), וסולם לעלות לחכמת האלוהות (רבנו בחיי שם; נתיבות עולם שם), וכפי שיחסר לאדם ידיעות בשאר החכמות, יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה (הקדמת רבי ברוך משקלוב לספר אוקלידוס, בשם הגר"א), והמבזים אותן החכמות, הוא משום שהם ערומים מאותן חכמות, וכתינוק הבורח מבית הספר (הקדמת רבי ברוך שם), והם מבזים חכמי ישראל, שאף הם למדו החכמות הללו (זקן אהרן (הלוי) כה)[4]. לימוד החקירות במהות המציאות וטבעו, חיוב ומצוה ללומדם (ראה ערך אמונת השם: גדרה), כי על ידי למודם נודע גדולתו של יוצר בראשית (שו"ת הרמ"א ז; נתיבות עולם שם). לימוד מגויםלצורך לימוד חכמות אלו יש ללמוד אף מחכמי האומות, שגם חכמתם היא משמים, והרואה חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם (נתיבות עולם שם), והרי האומר דבר חכמה אף באומות נקרא חכם (שו"ת הרמ"א ז, על פי מגילה טז א), והוא כשאין בדבריהם דבר כנגד אמונתנו (נתיבות עולם שם). חכמת יווניתזמן הגזירהכשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, ובכל יום ויום היו משלשלים בקופה - מבפנים לאותם שבחוץ (רש"י בבא קמא פב ב ד"ה היו משלשין) – דינרים, והיו מעלים להם תמידים, היה שם - מבפנים (רבנו גרשום מנחות סד ב ד"ה היה שם; רש"י שם ד"ה והיה שם) - זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית ואמר להם: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו דינרים בקופה והעלו להם חזיר, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, באותה שעה אמרו: ארור האיש שילמד את בנו חכמת יוונית (מנחות שם וסוטה מט ב), מפני המסורות (ירושלמי פאה א א). במקום אחר אמרו: בפולמוס - במצור (כן משמע מרש"י סוטה שם א ד"ה בפולמוס) - של טיטוס גזרו שלא ילמד אדם בנו חכמת יוונית (משנה שם, לגירסת תוספות מנחות סד ב ד"ה ארור), וביארו ראשונים ששתי גזירות הן, שהרי טיטוס היה בזמן החורבן, ומלכות בית חשמונאים קדמה לו הרבה, אלא שבתחילה גזרו על חכמת יוונית, ולא קיבלו - הציבור - עליהם, ולבסוף קיבלו (תוספות מנחות שם, בשם ה"ר יעקב ברבי שמעון; תוספות בבא קמא פב ב ד"ה ואסור, בתירוץ הראשון; ר"ש פאה א א)[5]. מה נכלל בגזירהחכמת יוונית האמורה כאן היתה ברמיזה (רש"י מנחות שם ד"ה חכמת יונית; פירוש המשניות לרמב"ם סוטה שם), שהיו מדברים בלשונות שמשמעותם אחרת מכפי כוונתם, בחידות, והיו נושאים ונותנים בהם כל מה שירצו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מאירי שם), ונקראת אותה חכמה חכמת יוונית, והיוונים היו רגילים בה (ריב"ש מה), ולא אסרו אלא חכמת יוונית, ולא לשון יוונית (סוטה שם ב)[6], וחכמת רמיזות זו בלבד הוא שאסרו מפני מעשה שהיה, אבל אין ספרי שאר החכמות הכתובים ביוונית בכלל הגזירה (ריב"ש שם)[7]. על מי לא חלה הגזירהלקרובים למלכות התירו לספר בחכמת יוונית (בבא קמא פב ב; ירושלמי שבת ו א, ועבודה זרה ב ב, לגירסת תוספות עבודה זרה כט א ד"ה מסתפר), וכן לנשים, מפני שהוא תכשיט לה (ירושלמי פאה א א, וסוטה ט טו), שבח ותפארת לה, ואין לחוש באשה למוסרות (פני משה שם ושם), שכל כבודה בת מלך פנימה, ואין דרכה להיכנס בבתי שרים (עמק ברכה (פרידמן) ד). בימינוכתבו ראשונים שחכמת יוונית כבר אבדה מן העולם ולא נשאר ממנה אפילו מעט (פירוש המשניות לרמב"ם סוטה שם), ולכן לא נזכר בפוסקים איסור לימודה. ספרים חיצוניםהקורא בספרים חיצונים, דהיינו ספרי מינים, נחלקו בו תנאים:
ונחלקו ראשונים אם ההלכה כדעה הראשונה (פסקי ריא"ז סנהדרין יא א, וקונטרס הראיות לסנהדרין שם; קיצור פסקי הרא"ש שם יא ג); או השנייה (כן משמע מהרמב"ם תשובה ג ו). מהם ספרים חיצונייםומהם ספרים חיצוניים, נחלקו התלמודים:
ובביאור דעת הבבלי נחלקו ראשונים:
ובמהות האיסור של הלימוד בספרי מינים, נחלקו ראשונים:
דרכי עשיית עבודה זרהספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה, ציוונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה. ובעניין זה נאמר: וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם (דברים יב ל), שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, ואף על פי שאין אתה עובד, שדבר זה גורם לך להיפנות אחריה ולעשות כמו שהן עושין, שנאמר - בהמשך הכתוב - וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי (שם. רמב"ם עבודה זרה ב ב). בן סיראתנאים ואמוראים ציטטו מספר בן סירא (שמעון בן שטח בירושלמי ברכות ז ב, על פי משלי ד ח ובן סירא (כהנא) יא א; רבי לויטס איש יבנה באבות ד ד, על פי בן סירא (כהנא) ז יז; ועוד)[12], ומהם אף שאמר: כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, וציטט מבן סירא כמקור בכתובים (רבה בר מרי בבבא קמא צב ב, על פי בן סירא (כהנא) כז ט ויג טו), ומבואר שאפילו לבן סירא קורא התלמוד כתובים (חזקוני בראשית כ ט)[13], וכתבו גאונים שהספר המצוי אצלם נכתב - כספרי התנ"ך - בניקוד וטעמים (רס"ג בספר הגלוי, נדפס בזכרון לראשונים, חוברת חמישית, עמ' קנא, לפי הערת המהדיר שם). אכן, כאמור לעיל, לדעת הירושלמי הוא בכלל הספרים החיצוניים (ירושלמי סנהדרין י א), ואף בבבלי מצינו שאמרו שאסור לקרוא בספר זה (רב יוסף בסנהדרין ק ב), מפני שיש בו דברי הבל שאין בהם צורך (המענה הסופי של רב יוסף לאביי שם, לפי הרי"ף שם) המביאים את האדם שלא להישען על ה' (יד רמ"ה שם), ונחלקו הגירסאות בבבלי:
ובביאור דעת הירושלמי כתבו אחרונים שספר בן סירא צירפו המינים - הנוצרים - לספרי התנ"ך, שיש בו עניינים ופסוקים כמו במשלי שלמה, ואינו דומה לו אלא כקוף בפני אדם, שזה נאמר ברוח הקודש וזה נאמר מדעתו, ולכן נקראים ספרים חיצונים, ואנו אין לנו אלא עשרים וארבעה ספרים שנכנסו לכתבי-הקדש (ראה ערכו), וחלילה לחבר אליהם אפילו פרק אחד חוץ מהם, ולפיכך הקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא, שיש בזה בזיון לכתבי הקודש (שיירי קרבן לירושלמי שם). ויש מהאחרונים שכתב לבאר שבתחילה אסרו חכמים לקרוא כליל בספרים החיצוניים, היינו הספרים שלא נכנסו לכתבי הקודש, וכן אמרו במדרש: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה (קהלת יב יב), אל-תקרי (ראה ערכו) מהמה אלא מהומה, שכל המכניס בתוך ביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים - שנכנסו לתנ"ך - מהומה הוא מכניס בביתו, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא (קהלת רבה יב יג), וזהו מה שנתבאר בירושלמי שבן סירא הוא בכלל הספרים החיצוניים, ולאחר שארכו השנים וראו שנתקבלה חתימת התנ"ך, שוב התירו לקרוא בהם, אלא שמכל מקום אסרו בבבלי לקרוא בספר זה, שיש בו דברי הבאי (מרגליות הים סנהדרין ק ב). אלפא ביתא דבן סיראספר בן סירא זה מצוי אף בימינו[14]. מלבדו מצוי גם ספר "אלפא ביתא דבן סירא", מלאכת סופרים מאוחרים אשר התחקו על ספר בן סירא, והוסיפו לו פתגמים נוספים בעברית ובארמית, ועליהם ביאורים עם סיפורים והגדות שונות (אוצר המדרשים עמ' 35)[15]. ומצינו בראשונים שהביאו דברים מאלפא ביתא דבן סירא (מהרי"ל, ליקוטים ג, ותשב"ץ ג רסג, על פי אוצר המדרשים עמ' 43), והפוסקים דנו בדבריהם להלכה (חלקת מחוקק א ח; ברכי יוסף שם יד), ומכל מקום יש מהראשונים שפקפקו אם ניתן לסמוך על ספר זה (תשב"ץ שם). ספרי הומרוסלעומת ספר בן סירא, מבואר בירושלמי שספר הומירוס - מין יווני ידוע ששמו כך (ערוך, מרוס), והוא ראש הפייטנים היווני (מוסף הערוך שם)[16] - וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך, הקורא בהם כקורא באגרת (ירושלמי סנהדרין שם, לגירסת שרידי הירושלמי), ואין עליהם לא שכר ולא עונש (פני משה שם), שכן נאמר: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב יב), להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו (ירושלמי שם), שלא יתעסק בהם ביותר, ויבלה זמנו בדבריהם אלו (פני משה שם), שמכיון שהכל מודים שאין בהם קדושה, ואינם אלא חכמות חיצוניות, אין איסור בקריאתם אלא משום איבוד הזמן, וכל שכן שלפעמים נמצאים בהם דברי צורך לענייני העולם או לתשובת החולקים, לפיכך מותר לקרות אותם כאגרת, אבל לא לקרותם בקביעות (שיירי קרבן שם). ספרי חולמליצות ומשלים של שיחת חולין, שניתן ללמוד מהם דברי מוסר ויראת שמים, מותר לקרוא בהם (אליה רבה שז סק"מ; משנה ברורה שם ס"ק נח), ומכל מקום אין ראוי להרבות בהם (שו"ע הרב שם ל), ודברי חשק, אסור לקרוא בהם, משום שמגרה היצר הרע (ראה ערך הרהור עברה. שו"ע או"ח שז טז). ובספרי מלחמות ושיחת חולין ודברי הימים של אומות העולם, נחלקו ראשונים:
עיתוניםמותר לקרוא עיתונים, משום שהם מודיעים מה שנעשה עתה, וזה נצרך להרבה בני אדם לדעת הן במה שנוגע לעסק, והן במה שנוגע לשארי עניינים (ערוך השולחן אורח חיים סימן שז ט)[18]. פילוסופיהמהי פילוסופיהחכמת הפילוסופיה, היינו חכמת הטבע והאלהות מספרי יון (רשב"א במחנות קנאות עא,עח), וחכמת הטבע היא הפיסיקה, וחכמת האלהות מה שאחר הטבע - מטפיסיקה - מה שאין בו טבע, רק דברים שכליים נפרדים מחומר (ביאור מילים זרות (אבן תיבון), שבסוף מורה נבוכים). ובכל מקום שדברו על הפילוסופיה, לא דברו על חכמת הטבע כשהיא לבדה, שראוי ללמדה, אלא על עירוב ענייני הטבע עם התורה, דהיינו להביא ראיות מסברות הנוגעות להכרת הטבע לאמונת התורה (מנחת קנאות (פיסא) עמ' 118, בדעת הרשב"א)[19]. האם מותר ללומדהבענין לימוד חכמה זו, נחלקו גאונים וראשונים:
החרם על לימודהבזמן הראשונים היו בין לומדי הפילוסופיה בספרד שפירשו דברי תורה מסויימים בתורת משלים, כגון שאברהם ושרה לא היו ולא נבראו, אלא הם חומר וצורה, ומהם שאמרו שאף מצוות התורה אינן כפשוטן (הרבה ראשונים במנחת קנאות כ), ויצא קלקול גדול לתורה ומצוות. רבו פורצי הגדרים, דורשים בהגדות של דופי, ובמופתי התורה יגדפו (רבי אבא מרי שם א), שמו התורה ומצוותיה פלסתר (הרשב"א שם י). באותו זמן החרימו כל הלומד וכל המלמד בספרי היוונים עד היותו בן שלשים (הרשב"א שם י, ויחד עם עוד ראשונים שם עח); ויש גורסים עשרים וחמש (שו"ת הרשב"א א תטו- תטז, ומנחת קנאות עט; רבי אבא מרי שם ע), כדי שימלאו כריסם בתורה ובחכמת התלמוד, ואחר זמן זה הרשות נתונה להם להתעסק באותם ספרים חיצונים, ואז יקחו את הטוב ויזרקו את הרע, כי תורתם משמרתם ומכשרתם (רבי אבא מרי שם)[20]. חישוב תקופות ומזלותמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים (דברים ד ו), איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות (שבת עה א), וחכמה מפוארת היא, שעל ידה מכיר גדולת קונו שתיקנם כרצונו, ואין בהם כח לשנות מה שגזר עליהם ולא להיטיב ולהרע, ויכיר טעות המשתחוים לשמש ולירח שטועים בהם ואומרים שמטיבים ומריעים, וידע להשיב את אפיקורס (המיוחס לר"ן שם, בשם רבנו יהונתן). ונחלקו ראשונים:
כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ (ישעיהו ה יב), ואסור לספר הימנו (גמ' שם). ונחלקו אחרונים אם הפירוש שאסור לספר עמו (גליוני הש"ס שם); או שאסור לספר דבר הלכה משמו (הגהות הרא"מ הורוויץ שם). אסטרולוגיהיש מהאמוראים שהעיד על עצמו שנהירים לו שבילי השמים כשבילי עירו (שמואל בברכות נח ב), ואף על פי כן דרש על הכתוב: לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא (דברים ל יב), שאין התורה מצויה באיסטרולגין (שמואל בעירובין נה א, לגירסת התוספות תענית ז א ד"ה אף, ובדברים רבה ח ו), דהיינו החוזים בכוכבים (תוספות שם). אמרו לו: הלא אתה איסטרולוגי וגדול בתורה. אמר להם: לא הייתי מביט באיסטרולוגיה אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים, והייתי פנוי מהתורה (עירובין שם, לגירסת התוספות תענית שם; דברים רבה שם). ולא אמר דבריו אלא על חכמת חוזי הכוכבים - אסטרולוגיה - שאינה החכמה לעמוד על מציאות עולם וסדר שלו, אבל חכמת הילוך המזלות - אסטרונומיה - מחוייבים ללמוד (נתיבות עולם, נתיב התורה יד). דייניםאין מושיבים בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא בעלי חכמה (רמב"ם סנהדרין ב א, על פי סנהדרין יז א) היודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות (ראה להלן: רפואה), וחשבון (ראה להלן: חשבון ודקדוק), ותקופות ומזלות ואצטגנינות ועוד (רמב"ם שם). רפואה, חשבון ודקדוקרפואהלימוד רפואה התירתו התורה בפירוש, שנאמר: וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא יט) - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (ברכות ס א). ויש לו לאדם ללמוד חכמת הרפואה (שירי מוסר השכל לרב האי גאון קסב; שבילי אמונה ד), שכאשר נלמד אותה נדע את הנסים שעשה עמנו הבורא ונאמין בו ונעבדהו, ועל פיה אנו חיים, ועל פיה עלינו לחלל את השבת כשיש פיקוח נפש (שבילי אמונה שם), וחכמת הרפואה היא מבוא גדול למעלות החכמה וידיעת השם (שמונה פרקים לרמב"ם ה). חשבון והנדסהתקופות פרפראות לחכמה (אבות ג יח):
אף גימטריאות פרפראות לחכמה (משנה שם):
וכתבו אחרונים שחכמות החשבון וההנדסה אף שלא נצטווינו להגות בהן, ידיעתן הכרחית לקיום המצוות בכלאים, תחומים וכדומה, ויש לאדם לקבוע זמן ללמדן כפי מה שיצטרך לקיום מצוות אלו (דרך חכמה לרמח"ל, ג ע"א במהדורת אמשטרדם). דקדוקחייב אדם ללמד את בנו לשון הקודש (תוספתא חגיגה (ליברמן) א ב; ספרי עקב מו; ירושלמי סוכה יג יב), ומצוה גדולה שירגיל האדם את בנו בלימוד לשון הקודש ודקדוק הלשון, כמו שעשו קדמונינו (לבוש ומהר"ל בהסכמותיהם לאם הילד), וחכמת הדקדוק הוא יסוד לכל התורה (הרקמה (אבן ג'נאח), הקדמה), ומכל מקום לדעת הסעיפים וסעיפי הסעיפים אין לבלות בהם הזמן, כי הם רבים ותועלתם אינה אלא מעוטה (מעשה אפוד, הקדמה; חוות יאיר קכד). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
