הגדרה^[1] - ביטול שותפות בנכסים על ידי חלוקתם בין השותפים

גדרה וקנינה

קנין

שנים שהיו שותפים בדבר ובאו לחלקו, כיון שביררו להם זה חלק פלוני, וזה החלק השני, וקנו מידם בקנין חליפין - קנה כל אחד מהם את חלקו, ואין לאחר חלק בו, ואם רצה אחד מהם לחזור בו - אינו יכול (בבא בתרא ג א, ורש"י ד"ה ברוחות וד"ה קנין דברים. וראה להלן: החלוקה).

כפיה לחלוק

אם ביקש אחד לחלוק ואין חברו רוצה, יכול לכפותו לחלוק, והוא שיש בדבר המשותף דין חלוקה, דהיינו שאם ייחלק יהא שמו עליו (ראה להלן: בכפיה), אבל כל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו, אין כופה את חברו לחלוק (בבא בתרא יא א; רמב"ם שכנים א א,ד; טוש"ע חו"מ קעא א,ג).

דבר שאין בו דין חלוקה שנתרצו השותפים לחלקו, חולקים אותו אף על פי שמפסידים את שמו (בבא בתרא שם; רמב"ם שם ב ט; טוש"ע חו"מ קעג א), ואין בו משום בל תשחית (יד רמה שם א טו). ולאחר שקנו זה מזה זכה כל אחד בחלקו, ואינם יכולים לחזור בהם; ואפילו אם אמר האחד סבור הייתי שאני יכול לקבל, ועכשיו אינני יכול ונמצאת קנייתי בטעות, אינו יכול לחזור בו (רמב"ן בבא בתרא ג א; רמב"ן ורשב"א ור"ן בבא בתרא יא א).

חזקה

האחים, שנפלה להם קרקע בירושה, שחלקו ורוצה כל אחד מהם לזכות בשלו כדי שלא יוכלו לחזור בהם - אם נעל גדר ופרץ כל שהוא, הרי זו חזקה (בבא בתרא מב א, ורשב"ם ד"ה שחלקו).

וכן בשותפים שנתרצו לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה, אם הלך זה בתוך שלו והחזיק, וזה בתוך שלו והחזיק, אין אחד מהם יכול לחזור בו, אף על פי שלא עשו קנין (בבא בתרא ג א; רמב"ם שכנים ב י; טור חו"מ קעג, וטוש"ע קנז ב). ונחלקו הראשונים במהותה של החזקה:

• יש מפרשים שהיא חזקה גמורה, שנעל גדר ופרץ כל שהוא (רבינו גרשום בבא בתרא ג א; רש"י שם ד"ה והחזיק. וראה ערך חזקה), ואם החזיק אחד מהם בחלקו נתקיימה חלוקתם, ואינם יכולים לחזור בהם, וקנה השני את חלקו בלא חזקה (עליות דרבינו יונה בבא בתרא שם; ור"ן ונמוקי יוסף שם; רא"ש בבא בתרא א ג; שו"ת הרשב"א א אלף רכו; רמב"ן וריטב"א ור"ן קדושין כח ב; טוש"ע חו"מ קנז ב); שכן שנינו: המחליף קרקע בקרקע, כיון שזכה זה - נתחייב זה בחליפיו (תוספתא קידושין (ליברמן) א ט. עליות דרבינו יונה ורשב"א ורא"ש ור"ן ונמוקי יוסף שם), וחלוקת שותפות חליפין היא, שכל אחד מן השותפים מחליף חלקו בזכות שיש לו בחלק חברו (ריטב"א קדושין שם).

• יש חולקים וסוברים שצריך שיחזיק כל אחד בשלו (רמב"ן קדושין כח א, בשם חולקים; טור חו"מ קעג, בשם הרמב"ם), שקרקע אינה קונה קרקע אחרת בתורת חליפין (רמב"ן קדושין שם, בשם חולקין)

• ויש מפרשים שחזקה האמורה בחלוקת שותפות אינה נעל גדר ופרץ וכיוצא, אלא שההילוך עצמו לאורך ולרוחב חלקו הרי זה חזקה, ואף על פי שאין ההילוך חזקה לקנות במכירה ומתנה, הרי זה קונה בחלוקת שותפות, שמאחר שבירר כל אחד רוח לעצמו, והלך לאורכו ולרוחבו גמר בדעתו שיהא זה חלקו, ושוב אינו יכול לחזור בו, ולפי שההילוך חזקה גרועה היא, צריך שכל אחד מן השותפים ילך בחלקו; אבל אם החזיק אחד מהם חזקה גמורה, זכה אף האחר בחלקו (בית יוסף חו"מ קנז א-ב, בשם הגהות מיימוניות)^[2].

ברירה

האחים שנפלה להם ירושה מאביהם וחלקוה, לדעת הסוברים שיש ברירה [דבר שאינו מבורר עכשיו ומתברר אחר כך, אם אנו אומרים שהוברר הדבר למפרע] (ראה ערכו) אומרים על חלקו של כל אחד מהם שזה חלקו המגיעו משעה ראשונה, דהיינו משעת מיתת האב (בכורות נו ב, ורש"י ד"ה אבל חלקו); וכן שותפים שחלקו, אומרים שהוברר הדבר שזכה כל אחד בחלקו הראוי לו משעה ראשונה (ראה ביצה לז ב; גיטין מז ב).

לדעת הסוברים שאין ברירה, אין אומרים זה חלקו המגיעו משעה ראשונה (בכורות נ א, נז א), ויתכן שחלק שנטל זה היה ראוי לאחיו והחליפו (רש"י ביצה לז ב ד"ה לקוחות; תוס' גיטין מז ב ד"ה טבל); או שאם אין ברירה אין לך כל משהו ומשהו שאין בו חציו של זה וחציו של זה (ראה רש"י גיטין מז ב ד"ה טבל, ותוס' רבי עקיבא איגר דמאי ו אות סו)^[3].

לפיכך אחים שחלקו, לדעת הסוברים שאין ברירה, רואים כאילו החליפו וקנו חלקיהם זה מזה (גיטין כח א; רש"י שם מח א ד"ה לקוחות). ולדעת הסוברים שיש ברירה, יורשים הם, שהוברר הדבר שזכה כל אחד בחלקו, ולא לקחו זה מזה כלום (רשב"ם בבא בתרא קז א ד"ה יורשים)^[4].

טעו בשומא

האחים והשותפים שחלקו וטעו בשומא, הרי הם כלקוחות, שאם היתה הטעות פחות משתות נקנה מקח, יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה.

במה דברים אמורים שחלקו במטלטלים, אבל חלקו בקרקעות, אפילו טעו יותר משתות חלוקתם קיימת, שאין אונאה לקרקעות (קדושין מב ב; רמב"ם מכירה יג יב; טוש"ע חו"מ רכז לז). ואם היתה הטעות יותר ממחצית, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים במכירת קרקעות, אם יש בה אונאה מהחצי ומעלה, או שאין בה אונאה כלל (ראה ערך אונאה).

לא אמרו בטעו במטלטלין בפחות משתות שהחלוקה קיימת, וכן בקרקעות אפילו בטעות ביותר משתות, אלא כשטעו בשומא, אבל טעו במידה, אפילו בכל שהוא – חוזרים, שטועה במידה טעות היא, ועל דעת כן לא חלקו, ואין זו אונאה אלא מקח טעות (קדושין מב ב, ורש"י ד"ה חוזר; טוש"ע שם)^[5].

בכפיה

חלוקה

כמה אנשים שהיו שותפים בקרקע, כגון שקנה מחברו חצי שדהו, או שנים שקנו שדה מאחר, או שירשוה יחד, או ניתנה להם במתנה, או החזיקו בקרקע מן ההפקר או מנכסי הגר, וביקש אחד מהם לחלוק וליטול חלקו לבדו - אם יש באותה קרקע כדי לזה וכדי לזה, כופה את שאר השותפים וחולקים עמו; ואם אין בה כדי לזה וכדי לזה, אין אחד מהם יכול לכוף את חבריו לחלוק עמו (בבא בתרא יא א; רמב"ם שכנים א א; טוש"ע חו"מ קעא א).

דבר שיש בו כדי לזה וכדי לזה, נקרא דבר שיש בו דין חלוקה (ראה רש"י בבא בתרא יא א ד"ה בית השלחין, ותוס' שם יג א ד"ה אית), ויכול לכפות את שותפו לחלוק אפילו אם אין באותה קרקע הזק-ראיה (ראה ערכו) כופה אותם לחלוק, אף על פי שאינו כופה לעשות מחיצה בין החלקים (שו"ת הרשב"א א תתקז).

וכן הדין במטלטלים, שאם יש בהם כדי לזה וכדי לזה כופה האחד את שותפו לחלוק עמו (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כפיה זו שכופה שותף אחד את השותף השני לחלוק בדבר שיש בו דין חלוקה היא מדין תורה (קרית ספר שכנים א א); וכתבו האחרונים שהוא מכלל הדברים שנמסרו לחכמים לקבוע כפי משפטי חכמת התורה שזכו בה, שכיון שבדבר משותף אין לאחד מהם הנאת היחיד בקנינו, הדין נותן שיהא האחד כופה את חברו לחלוק, שכל מה שיוכל ליהנות מן השותפות קנוי לו, ובכלל זה חלוקה, ולכן כתבו שאין צריך זה להקנות לו, אלא בית דין מחלקים על כרחו, ואף זה קנה חלקו על כרחו (חזון איש בבא בתרא ו ס"ק יז, ושם ח סק"א).

גוד או אגוד

בדבר שאין בו דין חלוקה, שאין בו כדי לזה וכדי לזה, יכול שותף אחד לכוף את חברו לקנות ממנו חלקו, או למכור לו הוא את החלק שלו, ונקרא גוד או אגוד (ראה ערכו); אבל בדבר שיש בו דין חלוקה חולקים גוף הדבר לשנים, ואין כופהו לקנות או למכור את חלקו (בבא בתרא יג א; יד רמה בבא בתרא א אות קס ד"ה ואף על גב; שו"ת הרשב"א א תתקז).

חזרה מהחלוקה

נתרצו השותפים לחלוק דבר שאין בו דין חלוקה, ששומעים להם (ראה לעיל: גדרה וקנינה), יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואפילו אם קנו זה מזה לעשות חלוקה, לפי שקנין זה אינו אלא קנין דברים (בבא בתרא ג א; רמב"ם שכנים ב י, מכירה ה יד; טוש"ע חו"מ קנז ב, ושם רג א), דהיינו קנין בדבר שאין בו ממש, שאינו מחייב (ראה ערך דבר שאין בו ממש); ואפילו אם קנו מידם להתחייב לחלוק, קנין דברים הוא (יד רמה שם אות כו), אלא אם כן קנו מידם ברוחות, דהיינו שכל אחד מהם בירר לו חלק מסויים וקנה חלקו, ואין לחברו חלק בו (בבא בתרא שם, ורש"י ד"ה ברוחות).

במקום הפסד

במקום שצריך להוציא הוצאות כדי לחלוק, כגון בחלוקת בתים שלאחר החלוקה יצטרכו לשנות בפתחים וחלונות מפני היזק ראיה, אין כופים זה את זה לחלוק (שו"ת הריב"ש רכז, והביאו הרמ"א חו"מ קעא יד). וכתבו האחרונים שאם אין ההוצאות רבות - חולקים (דרכי משה שם סק"ט, ורמ"א שם).

בית שיש בו דין חלוקה, אלא שאם יחלקוהו יפחתו דמיו הרבה, שלא ימצאו קופצים לקנות או לשכור את החלקים, נחלקו הפוסקים בדינו:

• יש אומרים שאם ההפסד הוא יותר מחומש אין כופים לחלוק (תרומת הדשן שלו; שו"ת מהר"א ששון פא; רמ"א חו"מ קעא יד).

• יש חולקים וסוברים שאפילו בהפסד גדול כופהו לחלוק (שו"ת מהר"ש כהן ג קכב, והובא בש"ך שם סק"ד).

• ויש שחילקו בין יורשים לשותפים, שביורשים חולקים אפילו כשיש הפסד גדול יותר מחומש, לפי שכל שירשו דבר העומד להיחלק מתחילה לא ירשו אלא כפי שיווי כל חלק בפני עצמו, ונמצא שאין כאן הפסד; אבל בשותפים שבתחילה השתתפו על מנת שלא לחלוק, אלא שאחר כך יכול אחד מהם לטעון סברתי שאוכל לסבול ועכשיו נתברר לי שאינני יכול - והדברים אמורים כשלא קבעו בפירוש זמן לשותפותם (ראה להלן: בתוך זמן השותפות) - כל שיש הפסד בחלוקה אינו יכול לכוף לחלוק (שו"ת חתם סופר חו"מ יב, והובא בפתחי תשובה שם סק"ג).

בשכירות

שנים ששכרו מקום אחד בשותפות, או שאחד מהם שכר מחברו חלק בשדה או בחצר, נחלקו הפוסקים אם יכולים לכוף זה את זה לחלוק:

• יש סוברים שאם יש בו דין חלוקה - חולקים (רמב"ם שכנים א ג; רבינו ירוחם מישרים כז ב; שו"ע חו"מ קעא ט).

• יש שכתבו שבמקום שיש בו היזק ראיה ויצטרכו לעשות מחיצה, יכול הוא לעכב שלא לחלוק (סמ"ע קעא ס"ק כב, ושם שטז סק"ו; נתיבות המשפט קעא ס"ק יח, בדעת השו"ע), כיון שלאחר כלות זמן שכירותו יצא מן הבית, ונמצא מפסיד כל מה שהוציא בעשיית המחיצה (ב"ח חו"מ שם, לדעת הטור).

• יש חולקים וסוברים שלא שייך לחלוק דבר השכור (יד רמה אות קעג ד"ה ואיכא אנפי; רמ"א חו"מ קעא ט), וכן קרקע שקבלוה במשכנתא או בקבלנות, אין האחד יכול לכוף את חברו לחלוק אלא מדעת בעלים, לפי שאין השוכר רשאי להשכיר, ואין השואל רשאי להשאיל (ראה גיטין כט א. וראה ערך שומרים). ואף על פי שכאן השכירו הבעלים לשניהם, שמא שמירת שנים יחד עדיפה להם משמירת כל אחד בחלקו (יד רמה שם), ויש שכתבו טעם אחר, שכיון ששכרו להשתמש בו יחד, על מנת כן נשתתפו שלא לחלוק (באר הגולה שם סק"ט, בדעת הראב"ד).

• ויש סוברים שכשיש בחצר היזק ראיה יכול לכוף את חברו לחלוק, אבל אם ויתר על היזק ראיה ורוצה לחלוק לפי שרוצה להשתמש בחלקו לבדו, אינו יכול לכוף את חברו לחלוק בדבר השכור לזמן (ש"ך שם סק"ח, בדעת השו"ע)^[6].

דברים שיש בהם דין חלוקה

בחצר

דבר שיש בו דין חלוקה הוא באופן שכשייחלק יישאר שמו עליו, אבל אם אין שם הדבר השלם נקרא על חלקו של כל אחד, אין בו דין חלוקה (בבא בתרא יא א; יד רמה שם אות קעג; רמב"ם שכנים א ד; טוש"ע חו"מ קעא ג), שאין כח לאחד מן השותפים לכוף שותפו לחלוק, אלא כשכל אחד יקבל חלק שיהנה ממנו מעין ההנאה שהיה נהנה מן הדבר כשהיה משותף, לפי חשבון חלקו (יד רמה שם אות יא), אבל כשהחלק שהוא נוטל אינו ראוי לו להשתמשותו, יכול לומר אני רוצה להשתמש בכולו (רא"ש בבא בתרא א לז); ואפילו אם אין לו הפסד בדבר, כגון שכל אחד יכול למכור כל חלק בחצי דמי הכל, אין בו דין חלוקה (חזון איש בבא בתרא ז סק"ח).

כיצד, כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות מרובעות, אינה קרויה חצר, לפיכך אין חולקים את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לכל אחד (יד רמה בבא בתרא אות יא; רשב"א וריטב"א ומאירי בבא בתרא יא א; רמב"ם שכנים א ד; טוש"ע חו"מ קעא ג).

בבית

בבית נחלקו הפוסקים מהו שיעור חלוקה:

• יש אומרים שבית שיעורו כחצר, וצריך שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות לכל אחד (ספר הירושות לרס"ג עמ' 50; העיטור אות ח חלוקת קרקעות דף כד טור ד; יד רמה א אות קלו ד"ה והוא הדין; הרמב"ן ורשב"א ונמוקי יוסף בבא בתרא צח ב; שו"ת הרשב"א ב רלה; שו"ת הרא"ש צח ג; טור חו"מ קעא כז, בשם הרא"ש), לבד מכתלי הבית (העיטור שם). ואף על פי שכשאין לו אלא ארבע אמות על ארבע אמות הוא בית גרוע ודירה סרוחה, לענין חלוקה שם בית עליו (רמב"ן ורשב"א).

• יש חולקים וסוברים ששיעור בית הוא שש אמות על שמונה אמות לכל אחד (תוס' בבא בתרא צח ב ד"ה רבי).

• יש סוברים שהשיעור הוא ארבע על שש (מרדכי בבא בתרא רמז תקסט, בשם ר"י; הגהות מיימוניות מכירה כא ה סק"א, בשם תוס' שם).

• ויש מן הראשונים שהכריע שהדבר ספק אם שיעורו ארבע על ארבע אמות או ארבע על שש, ולכן מספק אין יכול לכפות לחלוק עד שיהא בו ארבע אמות על שש אמות לכל אחד (תשובות מיימוניות קנין לח).

חדר העשוי להצניע בו חפצים, יש בו דין חלוקה אף על פי שאין בו ארבע אמות לכל אחד (מרדכי בבא בתרא רמז תקסט, בשם מהר"ם, והובא בדרכי משה קעא סק"ב).

בית הכנסת

בית הכנסת אין בו דין חלוקה (נדרים מו ב; ר"ן שם מח א. וראה ט"ז יו"ד רכד סק"א); ואף על פי שהוא גדול מאוד אין כופים זה את זה לחלוק (מאירי נדרים שם). ואפילו אם חלק ממתפללי בית הכנסת רוצים לחלוק בית הכנסת לשנים, ויש בו כדי לאלו וכדי לאלו, אין שומעים להם, הואיל ויצטרכו לבנות בית הכנסת לנשים בפני עצמם ומקום למעמד וכיוצא, וכל שצריך להוציא הוצאות כדי שיהא אפשר לחלוק - אין בו דין חלוקה (שו"ת מהרשד"ם יו"ד קפב).

היו שנים שותפים במקום אחד של בית הכנסת אין כופים זה את זה לחלוק, אבל אם היו שותפים בשני מקומות כופים זה את זה לחלוק (מאירי שם).

החלוקה

בגורל

שני שותפים שבאו לחלוק דבר שיש בו דין חלוקה, עושים שני חלקים שוים על פי בקיאים, ונוטל זה אחד וזה אחד, ואם לא נתרצו בברירה חולקים על פי הגורל, וכל אחד מהם נוטל את החלק שנפל לו בגורל (מאירי בבא בתרא יב ב; תוס' שם ד"ה כגון וד"ה מעלינן; יד רמה בבא בתרא א אות קסב).

וכן אם היו כמה שותפים, עושים חלקים כמנין כולם, וחולקים על ידי גורל (מאירי שם), ויכולים הם לכפות זה את זה לכך (יד רמה שם).

באו לחלוק קרקע שוה לגמרי, וחלקוה בית דין לשני חלקים שוים לפי מידה, וכל אחד רוצה חלק מסויים - יש סוברים שכופים זה את זה לחלוק בגורל (רמב"ן בבא בתרא יב ב, בשם יש אומרים; יד רמה שם; מאירי שם); ויש סוברים שאין בית דין מזדקקים להם, לפי שדין שוטים הוא זה, כיון שאין לכל אחד מהם טעם להקפיד על חלק מסויים (רמב"ן שם).

דין חלוקה על ידי גורל הוא דין תורה (ריטב"א בבא בתרא יב ב), וכך נאמר בחלוקת הארץ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ (במדבר כו נה. יד רמה אות קסב), וכתבו הראשונים טעם לדין גורל כדי שלא יבואו להתקוטט זה עם זה (יד רמה אות קנח ד"ה ברם).

בלא גורל

אם לא היה אפשר לחלוק על ידי גורל, כתבו הראשונים שאינו מעכב את החלוקה, וחולקים בלא גורל, ולכן במקום שאם יחלקו בגורל יוכל ליפול לאחד חלק שאין בו כדי חלוקה, חולקים בלא גורל.

כיצד, בכור ופשוט, שהבכור נוטל שני שליש והפשוט שליש (ראה ערך ירושת הבכור), שבאו לחלוק חצר שיש בה שני בתים גדול וקטן, נוטל הבכור את הגדול והפשוט את הקטן בלא גורל, וחולקים את שאר החצר באופן שיהיה לבכור פי שנים (יד רמה א אות קנח).

בכהן

היה אחד מן השותפים כהן, נחלקו הראשונים:

• יש שכתבו שהוא נוטל חלק יפה בלא גורל, שנאמר: וְקִדַּשְׁתּוֹ (ויקרא כא ח), ודרשו: לכל דבר שבקדושה דהיינו שייראה גדול ומקודש בכל דבר, שצריך לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון (נדרים סב א ורא"ש; רמב"ם כלי המקדש ד ב. וראה ערך כהן), ופרשו שהכוונה בחלוקת שותפות, שלאחר שעשו שני חלקים שוים צריך הישראל לומר לכהן ברור לך איזה חלק שתרצה, והוא מן התורה (רש"י גיטין נט ב; יד רמה בבא בתרא א אות קנח); ויש שכתבו שהכהן יכול לברור לו איזה חלק שירצה (ר"ן נדרים שם).

• ויש חולקים וסוברים שלא אמרו ליטול מנה יפה ראשון אלא בסעודה, אבל לא בחלוקת שותפות (תוס' גיטין שם ד"ה וליטול; יד רמה שם אות קסב), שלא נתרבה כהן אלא לדברים שבקדושה ששייך בהם כבוד ולא שייך בהם קפידא, אבל בחלוקת שותפות שדרך בני אדם להקפיד זה על זה, ודרכם לבוא לבית דין, לא חייבה תורה לנהוג כבוד בכהן, אלא הרי זה כשאר דינים, שנאמר בהם: לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל (ויקרא יט טו), לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט (דברים א יז. יד רמה שם).

וכן תלמיד חכם שהוא נוטל חלק בראש ככהן (נדרים סב א. וראה ערך תלמיד חכם) אינו חולק אלא בגורל, שכן מצינו בחלוקת הארץ שלמדנו מן הכתובים שיהושע וכלב נטלו חלקיהם שלא בגורל (ראה בבא בתרא קכב א), אבל כל השאר נטלו חלקם בגורל, ואפילו תלמידי חכמים שבהם (יד רמה שם).

בחלקים שאינם שוים

בירושת הבכור

בכור - שנוטל פי שנים בנכסי אביו (ראה ערך ירושת הבכור) – שבא לחלוק עם בן אחר שאינו בכור, נוטל הבכור שני חלקיו יחד במצר אחד (בבא בתרא יב ב; רמב"ם שכנים יב ב; טוש"ע חו"מ קעד ב), ואין הבן השני יכול לומר נחלוק את השדה לשלשה חלקים שוים ונפיל גורל, ואם יפלו חלקיך במפוזר תטלם, ואם אתה רוצה ליטלם יחד אין אני מסכים לוותר על זכותי אלא בדמים, לפי ששני חלקיו עשאם הכתוב חלק אחד (רבינו גרשום בבא בתרא שם; יד רמה שם אות קנח ד"ה וכי תימא; עליות דרבינו יונה שם; מאירי שם; רא"ש בבא בתרא א מו; טור שם), שנאמר: לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם (דברים כא יז) - הקיש הכתוב חלק בכורה לחלק פשיטות, מה חלק פשיטות נוטלו כולו במצר אחד (ראה לעיל: החלוקה), אף חלק בכורה נוטלו עם חלק הפשיטות במצר אחד. ולכן חולקים את השדה לשלשה חלקים, את החלק האמצעי נוטל הבכור ודאי, ומפילים גורל על שני החלקים החיצוניים, איזה מהם יטול הבכור ואיזה הפשוט (בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה אחד מצרא; עליות דרבינו יונה שם יב ב ; יד רמה שם ד"ה והשתא; טור שם).

אף הבאים מכחו של הבכור, כגון שמת הבכור והניח שני בנים, הרי הם נוטלים את חלקיו של אביהם במצר אחד, ואפילו מת הבכור בחיי אביו (יד רמה בבא בתרא א אות קנח ד"ה ברם צריכנא לברורי, ואות קסג ד"ה ול"ש).

ביבם

היבם, שנוטל בנכסי האב את חלקו וחלק אחיו המת (ראה ערך ירושה), שבא לחלוק עם אחיו החי, נחלקו אמוראים אם נוטל שני חלקיו במצר אחד:

• אביי אמר שדינו כבכור שנוטל שני חלקיו כאחת, לפי שקראו הכתוב בכור, שנאמר: וְהָיָה הַבְּכוֹר וגו' (דברים כה ו), ודרשו בו שגדול האחים מייבם את אשת המת (ראה יבמות כד א).

• ורבא אמר שאינו נוטל שני חלקיו במצר אחד, שנאמר: וְהָיָה הַבְּכוֹר, ודרשו: הוייתו כבכור - ליטול שני חלקים, ואין חלוקתו כבכור ליטול שני חלקיו כאחת (בבא בתרא יב ב, ורש"י ד"ה יבם ורבינו גרשום), שאינו כבכור אלא לגרע את כחו שלא יטול בראוי, אבל אין לו מעלת הבכור (תוס' רי"ד יבמות כד א).

הלכה כרבא שהוא נוטל חלקו וחלק המת בגורל, אם עלו במקום אחד - עלו, ואם עלו בשני מקומות - עלו (רמב"ם שכנים יב ב; טוש"ע חו"מ קעד ב).

בשותפים

שנים שקנו שדה בשותפות, זה שליש וזה שני שלישים, ובאו לחלוק, נוטל בעל שני השלישים את חלקו במצר אחד כבכור שנוטל חלקיו יחד, הואיל וחלק אחד הוא (ר"י מיגש בבא בתרא יב ב; יד רמה שם אות קנח ד"ה ושמעינן; רשב"א בבא בתרא יב ב; רא"ש שם א מט; טוש"ע חו"מ קעד ד), ואפילו אם כשיטול במצר אחד יהא חלקו עידית ושל חברו זיבורית, הרי זה נוטל חלקו במצר אחד כבכור (ר"י מיגש ויד רמה שם).

ודוקא שבא לו כל חלקו ביחד, אבל אם באו לו החלקים בזה אחר זה, כגון שלשה שקנו שדה בשותפות, שליש לכל אחד, ושוב קנה האחד מחברו את חלקו, אין בעל שני השלישים נוטל חלקו במצר אחד, אלא עושים שלשה חלקים ומפילים גורל, ודינו כיבם שאינו נוטל שני חלקיו יחד (ר"י מיגש ויד רמה שם; עליות דרבינו יונה ורשב"א וריטב"א בבא בתרא יב ב; רא"ש שם; טוש"ע שם).

בבר מצרא

אחד מן השותפים שהיתה שדהו סמוכה לשדה המשותפת, ואמר תנו לי חלקי אצל השדה שלי בלא גורל, כדי שתהיה הכל שדה אחת, נחלקו אמוראים בדבר:

• רבה אמר שבאופן זה כופים על מדת סדום (ראה ערכו), שהרי זה נהנה בכך ואלו אינם חסרים, שאם יפול להם חלק זה בגורל מה הנאה יש להם, והרי הוא אינו שוה יותר משאר החלקים (בבא בתרא יב ב ורשב"א).

כפיה זו יש סוברים שאינה מדין תורה, לפי שאין זו מידת סדום ממש, שהרי יש לבני אדם קפידא ברוחות, ועוד שלא אמרו זה נהנה וזה לא חסר פטור אלא לפטרו מתשלומים אם כבר נהנה, אבל לא לכוף את חברו לתת לזה הנאה זו לכתחילה (ראה ערך כופים על מדת סדום), אלא תקנת חכמים היא (תוס' שם ד"ה כגון, בשם הריצב"א); ויש סוברים שמדין תורה כופים כאן על מדת סדום (תוס' שם, בשם ר"י; עליות דרבינו יונה ורשב"א וריטב"א בבא בתרא שם).

• רב יוסף אמר שיכולים האחים לומר למצרן: אנו מעלים דמי שדה זו יותר משאר החלקים, ואם תרצה חלק זה קח אותו בדמים יקרים, ואם לאו לא ניתן לך אותו בחינם אם לא יעלה בגורל (בבא בתרא יב ב).

הלכה כרב יוסף (בבא בתרא שם, לפי הגירסא שלפנינו), ולכן אם לא היו החלקים שוים אינו נוטל החלק שסמוך למצר בלא גורל (ר"י מיגש בבא בתרא שם; יד רמה שם; ריטב"א שם, בשם יש מפרשים; מאירי שם; רמב"ם שכנים יב א; שו"ע חו"מ קעד א); ויש סוברים שאפילו כשהיו כל החלקים שוים אינו נוטל בלא גורל (עליות דרבינו יונה ורשב"א שם; טור שם, בשמו; רמ"א שם).

ויש שפסקו הלכה כרבה שאם היו כל החלקים שוים, הרי זה נוטל סמוך למצר בלא גורל (כסף משנה שכנים יב א, בדעת הרמב"ם).

בתוך זמן השותפות

עיסקא

שנים שקיבלו מעות מאדם אחר בשותפות, כדי שיסחרו במעות ויחלקו את הריוח ביניהם ובין בעל הבית כדין העיסקא (ראה ערכו), ואמר האחד לחברו נחלוק את העסק, ואתעסק אני בחציי ואתה בחצייך, חברו יכול לעכב עליו שלא לחלוק (בבא מציעא קה א, ורש"י ד"ה בי תרי; טוש"ע יו"ד קעז לה). והראשונים נחלקו בדבר:

• יש ראשונים מפרשים שהדברים אמורים כשיש זמן טוב יותר למכירת העיסקא, וידוע שאם ימשיכו בהחזקת העיסקא יתוסף בה ריוח (רי"ף בבא מציעא שם; ריטב"א ור"ן שם, בשמו).

• ויש שפירשו שהדברים אמורים שקיבלו את העיסקא לזמן, ובא לחלוק בתוך הזמן (רש"י שם ד"ה בי תרי וד"ה ואי אמר; מאירי שם; טוש"ע יו"ד קעז לה), והרוצה לחלוק טוען לחברו שלא קבענו זמן אלא לגבי בעל הבית עד אימתי נתעסק במעותיו, אבל אני ואתה לא קבענו לנו זמן לשותפותנו, שאין שומעים לו (מאירי שם).

• יש מן הגאונים שפירש שאין הדברים אמורים אלא כשהרוויחו בעיסקא זו הרבה יותר משאר הסוחרים, ותובע האחד לחלוק, והשני רוצה להמשיך לעסוק בה כדי להרויח יותר, ששומעים לו, לפי שיכול לומר שמא על ידי מזלך הרווחנו, ואם נחלוק אפסיד לגמרי (אור זרוע בבא מציעא ב צג, בשם רב עמרם גאון)^[7].

בשאר שותפות

השותפים שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, נחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שכל אחד מהם מעכב על חברו מלחלוק עד שיגיע הזמן, ואין אחד מהם יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא מן השכר עד סוף הזמן (רמב"ם שלוחין ושותפין ד ד; הגהות מיימוניות שם ה סק"ג, בשם תוס' בבא מציעא, ובתוס' לפנינו אינו נמצא; מרדכי כתובות י רמז רלח, בשם מהר"ם; אור זרוע בבא מציעא ב צא,צב; תוס' רי"ד בבא מציעא לא ב; שו"ע חומ קעו טו), שכן חברו יכול לומר לא נחלוק בשום דבר אלא נרויח עד כלות זמן השותפות, לפי שמזלם של שנים עדיף ממזלו של אחד; ואף אם יאמר לחברו אני אקבל אחריות על חלקך אם תפסיד, יכול לומר איני רוצה בחלוקה לפי שמזלם של שנים יחד עדיף (סמ"ע קעו ס"ק מה).

אבל אם נשתתפו סתם ולא קבעו זמן לשותפותם הרי אלו חולקים כל זמן שירצה אחד מהם, וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו ממנה, אלא אם כן לא היה בסחורה דין חלוקה או שהיה בחלוקתה הפסד, שהרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים (רמב"ם שם; טוש"ע שם טז).

ואם היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה יש לכל אחד לעכב שלא יחלקו עד שימכרוה בזמן הידוע למכירתה, ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה, אלא אם כן התנו ביניהם (גיטין לא ב, לפירוש הרי"ף בבא מציעא קה א, ותוס' שם ד"ה לשותפין, בשם רבינו חננאל ורבינו תם; רמב"ם שלוחין ושותפין ד ד; שו"ע שם יז).

• ויש חולקים וסוברים שאף כשנשתתפו לזמן יכול האחד לכוף את חברו לחלוק בתוך הזמן (ריטב"א בבא מציעא קה א, בדעת רש"י; נימוקי יוסף שם; טור חו"מ קעו, בשם ר' ישעיה), שכן השותף אינו גרוע מן הפועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום (ראה ערך פועל), ומאחר שהוא אינו משתעבד אף נכסיו אינם משתעבדים, לפי שאינם משתעבדים אלא מכוחו (נמוקי יוסף שם).

מת השותף

אחד מן השותפים שמת, בטלה השותפות אף על פי שהתנו לזמן קבוע, שכבר יצא הממון לרשות היורשים (רמב"ם שלוחין ושותפין ה יא; רמב"ן ור"ן בבא מציעא קט א; רא"ש שם ט לז; טוש"ע חו"מ קעו יט), ויכולים השותפים לומר לא נשתתפנו אלא עם אביכם מפני שהוא היה בקי בטיב משא ומתן, או מטעם אחר (סמ"ע קעו ס"ק נו). וכן היורשים אינם מחוייבים לקיים את השותפות (שו"ת מהרשד"ם חו"מ קנג,רטו,שלג), שלא הממון היה משועבד לקיים את השותפות אלא בעל הממון, וכבר מת ונפקע שעבוד הממון (שו"ת הרדב"ז א קלב; מהרשד"ם חו"מ שסד).

שלא בידיעת השותף

בפני שלשה

אחד מן השותפים שבא לחלוק שלא בידיעת חברו, נחלקו אמוראים בדבר:

• רבה בר רב הונא אמר שצריך לחלוק בפני שלשה שהם בית דין, שאין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה (בבא מציעא לא ב, לב א, ורש"י ד"ה אם יש).

• רב ספרא אמר שלא הצריכו בית דין אלא כשמפקיעים ממון מזה ונותנים לזה, אבל בחלוקה, שהחולק נוטל את שלו ואין צריך אלא לגלות הדבר שידעו שחלק בשוה, דיו שיחלוק בפני שנים, ובגורל (בבא מציעא שם; הגהות מיימוניות שלוחין ושותפין ה ט סק"ג, בשם אביאסף).

• אביי אמר שאף על פי כן צריך לחלוק בפני שלשה, אלא שאין צריך מומחים, ודיו לחלוק בבית דין של הדיוטות (בבא מציעא לב א).

הלכה כאביי (רמב"ם שלוחין ושותפין ה ט; טוש"ע חו"מ קעה א, קעו יח). וכתבו הראשונים שאין צריך בית דין של הדיוטות שכשר לדון בדיני ממונות (ראה סנהדרין ג א. וראה ערך בית דין), אלא אף שלושה שכולם אינם יודעים את הדין כשרים לחלוקה, שלא הצריכו שלשה משום בית דין אלא משום שצריך שומא (ריטב"א בבא מציעא לב א; שיטה מקובצת שם, בשמו; ר"ן שם); וצריך שיהיו השלשה בקיאים בשומא ונאמנים (ריטב"א ור"ן שם; רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ קעו יח ושו"ע קעה א), שאם אינם אנשים נאמנים אין להם נאמנות שיחלקו כהוגן (באר הגולה חו"מ קעה סק"ב)^[8].

אינו חולק שלא מדעת חברו אלא כשאין חברו בעיר, אבל כשהוא בעיר אפילו חלק בפני שלשה אין חלוקתו כלום (ריטב"א ונמוקי יוסף בבא בתרא קי ב); ואפילו אם אינו בעיר, כתבו הראשונים שיש לשלוח לו שיבוא, ואם אינו רוצה לבוא יחלוק בפני שלשה (שו"ת רמ"ה רעז).

במעות

• אין צריך שלשה, אלא בדברים שצריכים שומא (רש"י בבא מציעא לא ב; טור חו"מ קעו) כגון יין, שיש יין טוב ויש יין גרוע, וכיוצא; אבל אם היו שותפים במעות, אפשר לו לחלוק שלא בפני בית דין, שהמעות כחלוקות הן, מאחר שאינן צריכות שומא (בבא מציעא סט א,ב, וראה רש"י שם ד"ה מאן פלג לך; רש"י בבא מציעא לא ב; רמב"ם שלוחין ושותפין ה ט; טוש"ע חו"מ קעה א, קעו יח). וכן שאר דברים שווים, דינם כמעות ולא כיין (הגהות מרדכי בבא מציעא רמז תלז).

ביתומים

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה (קדושין מב א; רמב"ם נחלות י ד; טוש"ע חו"מ רפט א). ונחלקו הראשונים כיצד חולקים:

• יש אומרים שחולקים בשומת בית דין (תוס' קדושין מב א ד"ה ובוררין, ומרדכי קדושין ב תקח, בשם רבינו תם; רא"ש כתובות יא יח; ר"ן קדושין שם; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; טור שם), ואת האפוטרופוס מעמידים לכל אחד אחר החלוקה כדי לשמור על חלקו (תוס' גיטין לד א ד"ה בית דין, בשם רבינו תם); ויש שכתבו שמעמידים להם אפוטרופוסים בשעת החלוקה, והאפוטרופוסים הם שחולקים, אלא שחלוקה זו היא בבית דין (ריטב"א קדושין שם).

• ויש סוברים שאין צריך שומת בית דין, אלא החלוקה תלויה בדעת האפוטרופוסים (תוס' כתובות ק א ד"ה ובוררין; מרדכי קדושין רמז תקח, בשם ר"י).

לאחר שהגדילו היתומים, נחלקו הדעות אם יכולים למחות בחלוקה:

רב נחמן בשם שמואל אמר שיכולים הם למחות ברוחות לומר שאינם רוצים שדה ברוח זו, והועילה חלוקתם לפירות שעד המחאה (קדושין מב ב; רש"י יבמות סז ב ד"ה הגדילו); ורב נחמן עצמו אמר שאינם יכולים למחות, שאם כן מה כח בית דין יפה (קדושין מב א).

הלכה כרב נחמן (רי"ף כתובות ק א; רמב"ן ורשב"א ור"ן בבא בתרא קו ב; יד רמה שם ז אות כב; רא"ש כתובות יא יח; סמ"ג עשין צו; רמב"ם נחלות י ד; טוש"ע חו"מ רפט א); ויש פוסקים כשמואל (ריטב"א קדושין שם; עיטור אות ח חוב דף כח ג, בשם בעל מתיבות).

במה דברים אמורים שלא טעו בשומא אלא שבאו למחות ברוחות, אבל אם טעו בית דין בשומא ופיחתו שתות (ראה ערך אונאה) חלוקתם בטילה (קדושין מב ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

לאחר החלוקה

בירושה

האחים שחלקו קרקע שירשו מאביהם, ובא בעל חוב של אביהם ונטל חלקו של אחד מהם, כגון ששדה זו שבא בעל חוב ליטלה עשאה אביהם אפותיקי [קרקע או מטלטלים המיוחדים לגביית חוב ידוע], ולכן יכול בעל החוב לגבות כל חוב ממנה (תוס' בבא קמא ט א ד"ה וטרף, בבא בתרא קז א ד"ה ובא; תירוץ א ברמב"ן ורשב"א וריטב"א ומאירי בבא בתרא שם), ואותו האח לא ידע בשעת החלוקה שהיא אפותיקי, או שאפילו ידע, לא מחל (רמב"ן בבא בתרא שם), נחלקו אמוראים אם בטלה החלוקה, ושלש דעות בדבר:

• רב אמר שבטלה החלוקה, שהאחים שחלקו יורשים הם לפי שיש ברירה, והוברר הדבר שזכה כל אחד בחלקו הראוי לו ולא לקחו זה מזה כלום, ועל שניהם מוטל לפרוע חוב אביהם בשוה ולא על האחד, ולכן בטלה החלוקה, וחוזרים וחולקים בשוה את החלק הנשאר (בבא קמא ט א; בבא בתרא קז א ורשב"ם ד"ה בטלה ורבינו גרשום).

• שמואל אמר שאותו האח הפסיד, ואינו חוזר על אחיו, לפי שאחים שחלקו לקוחות הם, שאין ברירה, ונמצא שכל אחד נטל חלק אחיו, וכאילו החליפו זה בחלקו של זה, והם כלקוחות שלא באחריות (בבא קמא ט א; בבא בתרא קז א, ורשב"ם ד"ה ויתר).

• רב אסי אמר שנוטל רביע בקרקע ורביע במעות, לפי שהוא מסופק אם אחים שחלקו יורשים הם או לקוחות הם, וממון המוטל בספק חולקים (בבא קמא ט א; בבא בתרא קז א, ורשב"ם ד"ה ורב אסי).

הלכה שבטלה החלוקה (בבא בתרא קז א; רמב"ם נחלות י יא; טוש"ע חו"מ קעה ד), ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

• יש סוברים שהלכה שאחים שחלקו יורשים הם, לפי שיש ברירה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה והלכתא; רמב"ן בבא בתרא שם, בשם הרב; רשב"א בבא בתרא שם, בשם רבינו תם).

• ויש סוברים שלהלכה אחים שחלקו לקוחות הם, שאין ברירה, אלא שאף על פי כן הלכה שבטלה החלוקה, לפי שעל מנת כן חלקו שאם יטול בעל החוב חלקו של אחד מהם תתבטל החלוקה (רמב"ן בבא בתרא שם, בשם רבנו; רשב"א ור"ן ונמוקי יוסף בבא בתרא שם, בשם רבינו תם); ויש שכתבו לדעה זו שהם כלקוחות באחריות, ולכן אפשר שיכול לסלקו במעות (תוס' גיטין מח א ד"ה אי לאו; רא"ש בבא בתרא ז ב).

זכות בחלק חברו

האחים שחלקו, נחלקו אמוראים אם יש לאחד זכויות בחלק חברו:

• רב נחמן בשם שמואל אמר שאין להם לא דרך זה על זה, ולא חלונות זה על זה, ולא סולמות זה על זה, ולא אמת המים זה על זה (בבא בתרא ז ב, סה א), שלדעתו האחים שחלקו לקוחות הם זה מזה (ראה רי"ף ורא"ש ור"ן שם סה א), ושניהם מוכרים זה לזה, והמוכר בעין יפה מוכר (ראה ערך מכירה), ולא שייר לעצמו במכירה זו כלום, ולכן אין לבעל השדה הפנימית דרך בשדה החיצונה, שבעין יפה מכר לאחיו את חלקו שבחיצונה, ולא שייר לעצמו במכירה זו כלום (רשב"ם בבא בתרא סה א ד"ה אין להן).

• ורב אמר שיש להם זה על זה דרך וחלונות סולמות ואמת המים, משום שלדעתו מוכר בעין רעה מוכר, ומשייר לעצמו במה שמכר לאחיו דבר הצריך לו, כגון דרך ואורה (בבא בתרא ז ב, סה א ורשב"ם ד"ה ורב).

הלכה כשמואל (בבא בתרא ז ב; רמב"ם שכנים ב יב; טוש"ע חו"מ קעג ג), וכן שנים שקנו שדה מאחד וחלקו, לא נשאר לאחד מהם כל זכות בחלק חברו (רמב"ם שם; מגיד משנה שם, בשם ר"י מיגש)^[9].

בחלוקת חצר

לפי פתחים

באופן חלוקת החצר נחלקו אמוראים:

• רב הונא אמר שחצר מתחלקת לפי פתחיה, שאם יש לאחד פתח אחד מביתו לחצר, ולשני יש שני פתחים, זה נוטל חלק אחד בחצר, וזה נוטל שני חלקים, לפי שהחצר עשויה ליציאה וביאה מן הבתים לרשות הרבים, ומכניסים משאותיהם ופורקים לפני פתחיהם, לפיכך היא מתחלקת לפי הפתחים (בבא בתרא יא א, ורש"י ד"ה חצר; רש"י סוכה ג ב ד"ה חצר. וראה ערך חצר); ואפילו יש בה מאה אמה, שכל תשמיש החצר תשמיש של הפתחים הוא (יד רמה בבא בתרא א אות קלז).

• ורב חסדא אמר שנותנים ארבע אמות לכל פתח ופתח לרוחב החצר להלן מן הפתח, ורוחבן כפי רוחב הפתח לצורך פריקת משא, שהרי אינו יכול להכניס את החמור עם משאו לתוך הבית לפרקו שם, ואת שאר החצר חולקים בשוה (בבא בתרא יא א – ב, ורש"י ד"ה ורב חסדא; רמב"ם שכנים ב ג; טוש"ע חו"מ קעב ד).

הלכה כרב חסדא (רמב"ם שכנים ב א; טוש"ע חו"מ קעב א)^[10].

זכותו בארבע אמות

ארבע אמות הללו שנותנים לו לכל פתח ופתח, אמרו בירושלמי שאינם שלו לקנין אלא כדי שיהיה מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו (ירושלמי בבא בתרא א ה), ונחלקו הראשונים להלכה:

• יש שפסקו שיש לו קנין גמור בארבע האמות, שאין הלכה כדעת הירושלמי לפי שהבבלי חולק (יד רמה בבא בתרא א אות קלו ד"ה הרי; עליות דרבינו יונה שם יב א; רשב"א שם, ובתשובותיו א תתקט; ריטב"א שם; שו"ת הריב"ש רמח, בדעת רש"י והר"י מיגש).

• ויש שפסקו כדברי הירושלמי, שאין לו את ארבע האמות אלא לשימוש לפי שעה, וסוברים שאין הבבלי חולק על כך (רמב"ן בבא בתרא שם; ריטב"א שם, בשם הרא"ה); וכתבו שאף לחברו יש רשות להשתמש בהן בשעה שאין הוא עצמו משתמש בהן, ואם בא הוא לבנות עליהן אין שומעים לו, וכן אינו יכול למכרן (רמב"ן שם).

חלוקת זמנים

חלוקת השימוש

דבר שאין בו דין חלוקה, שאין שותף אחד יכול לכוף את חברו לחלקו (ראה לעיל: בכפיה), נחלקו בו אם חולקים אותו ביניהם לתשמישו, דהיינו שישתמשו בו כל אחד מהם זמן מסויים:

• לדעת רב נחמן שסובר אין דין גוד או אגוד [טענת שותף לחברו לבטל את השותפות על ידי שהלה יקנה ממנו חלקו, או ימכור לו את החלק שלו], אם לא היו חלקיהם שוים, כגון בכור ובן שאינו בכור שירשו מאביהם עבד או בהמה טמאה, שהבכור נוטל פי שנים (ראה ערך ירושת הבכור), עובדים לזה יום אחד ולזה שני ימים (בבא בתרא שם); ואף על פי שהבכור נוטל בחלוקה זו יותר מפי שנים, שאם יש עיר רחוקה מהלך יום שמרויחים בה הרבה, לא יוכל הבן השני ללכת שם אלא הבכור לבדו (בבא בתרא יג א, ותוס' ד"ה בכור, בשם רבינו תם). ואם היו חלקיהם שוים, כגון שני בנים שאינם בכורים, כתבו הראשונים שעובדים לזה יום אחד, ולזה יום אחד (תוס' שם; רשב"א שם, בשם יש מפרשים).

• לדעת רבא שסובר שיש דין גוד או אגוד (ראה בבא בתרא שם), יש ראשונים שכתבו שאין חלוקת זמנים חלוקה כלל, ואפילו בשני בנים שאינם בכורים, לפי שאין אחד מהם רוצה להתבטל ממלאכת עבדו או בהמתו יום אחד, שמא תזדמן לו מלאכה באותו היום.

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש שכתבו שאף על פי שרבא חולק על רב נחמן וסובר שאין עושים חלוקת זמנים כל שאפשר לחלוק בגוד או אגוד, אין הלכה כמותו אלא כרב נחמן, ולא נאמר דין גוד או אגוד אלא כשאינם רוצים לחלוק בימים, אבל כשחברו אומר נחלוק חלוקת ימים הרי זו עדיפה מדין גוד או אגוד (יד רמה בבא בתרא א אות קסו; רשב"א בבא בתרא יג א).

• ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שאם תבע האחד לחלוק בימים, והשני אינו רוצה אלא אומר גוד או אגוד, שומעים לאומר גוד או אגוד, ולא נאמר דין חלוקת ימים, אלא כשכל אחד רוצה לקנות לעצמו, ואינו אומר לחברו גוד או אגוד (ר"י מיגש בבא בתרא יג א; יד רמה שם ואות קעג ד"ה ברם צריכינן; רמב"ם שכנים א ב; טוש"ע חו"מ קעא ח).

• ויש פוסקים שאפילו אין שניהם רוצים בדין גוד או אגוד אין דין חלוקה לזמנים כלל, ואין חולקים חלוקת זמנים אלא בדבר שאין בו דין גוד או אגוד, כגון חצי עבד וחצי בן חורין (שו"ת הרשב"א ב קמא).

בבית וחצר

הניח להם אביהם חצר העומדת לדירה, ולא להשכירה לאחרים, שאי אפשר שידורו בה יחד משום היזק ראיה, ואין כל אחד מהם רוצה לחלוק בגוד או אגוד אלא רוצה לקנות חלקו של חברו, הרי זה דר בה שנה אחת וחברו שנה אחת, ואינו יכול לומר נדור בה כל אחד שלשים יום, לפי שאין אדם עשוי לטרוח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר, אלא לשנה (ר"י מיגש בבא בתרא יג א; מאירי שם, בשם גאוני ספרד; שו"ת הרשב"א ב קמא; רמב"ם שכנים א ב; טוש"ע חו"מ קעא ח); וכן בית או חנות שאי אפשר להם להשתמש בהם ביחד, חולקים לפי שנים (רמ"א שם).

וכתבו הראשונים שהדין נקבע בכל דבר ודבר לפי המנהג, שבמקום שנוהגים לשכור לחודש הרי כל אחד משתמש בו חודש, ובמקום שנוהגים לשכור לשנה חולקים אותו לשנים (יד רמה בבא בתרא א אות קעג; טור שם).

וכן שנים שהיו שותפים במקום אחד בבית הכנסת, לדעת הסוברים שיש חלוקת זמנים חולקים אותו שנה שנה, שאף על פי שאין בו טורח פינוי כלים, אין לך טורח גדול מזה שישב כאן יום אחד וכאן יום אחד, שזה כצחוק הוא, והפסד יש בדבר שלא ימצא מי שישכיר לו מקום לימים מפוזרים (שו"ת הרשב"א ב קמא).

ויש מהראשונים חולקים וסוברים בחצר העומדת לדירה שאין בה חלוקה לפי זמנים כלל, לפי שיכול השני לומר לא אטרח להיות גולה שנה שנה, ועוד אם אין לו להיכן יפנה מה יהא עליו, ולכן יכול לומר לו או תסבול היזק ראיה או תחלוק (ראב"ד שכנים א ב; מאירי בבא בתרא יג ב, בשם גדולי המפרשים).

הערות שוליים