הגדרה^[1] - איסור אכילת חלבים מסויימים של בהמה

איסורו וחיובו

חלב של בהמה אסור באכילה, והאוכלו עובר בלא תעשה (יומא עד א), שנאמר: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ, וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה וגו' וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ (ויקרא ז כג-כד), ונאמר: כָּל חֵלֶב וגו' לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ג יז). אכלו במזיד - חייב כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם מאכלות אסורות ז א, ושגגות א ד), שנאמר: כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה וגו' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ (ויקרא ז כה), ואם התרו בו הרי זה לוקה (משנה מכות יג א; רמב"ם מאכלות אסורות ז ב, וסנהדרין יט א); אכלו בשוגג - חייב חטאת, כדין כל חייבי כריתות (משנה כריתות שם; רמב"ם מאכלות אסורות ז א, ושגגות א ד).

במנין המצוות

לאו זה נמנה במנין המצוות (ספר המצוות ל"ת קפה; סמ"ג לאוין קלח; חינוך קמז), ונמנה לאו אחד, אף על פי שנכפלה בו האזהרה (ספר המצוות שורש ט).

הטעם שנצרכנו לשני לאוין

ונחלקו תנאים מדוע נצרכנו לשני פסוקים שונים ללמדנו לאו זה:

• יש אומרים שהלאו של כל חלב נאמר בחולין (כריתות ד ב, בדעת חכמים, ורש"י ד"ה קסברי), והלאו של חוקת עולם נאמר בקדשים, שכן פסוק זה כתוב בענין קדשים, שלפניו ולאחריו אין הכתוב מדבר אלא בקדשים (גמ' שם, בדעת חכמים, ורבנו גרשום ה א ד"ה ר' ישמעאל). והוצרכנו ללימודים מיוחדים בחולין ובקדשים, שאילו נאמר בחולין בלבד היינו אומרים בחולין החלב אסור, שלא הותר מכללו (ראה ערך התר מכללו), אבל לא בקדשים - היינו בולדות קדשים, שבחולין שהוקדשו הרי כבר נאסר החלב בעודם חולין, ובהקדשתם לא נפקע האיסור (שיטה מקובצת כריתות ד ב יב-יג, בשם תוספות וגליון) - ואילו נאמר בקדשים בלבד היינו אומרים בקדשים החלב אסור, שחמורים יותר, שאסורים בהנאה, אבל לא בחולין (גמ' שם, ורש"י ד"ה קסברי).

• ויש אומרים שאף הלאו של כל חלב נאמר בקדשים, שדבר-הלמד-מענינו (ראה ערכו) הוא, שבסופו כתוב: כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב וגו' וְנִכְרְתָה (ויקרא ז כה), ולמדים לאו מכרת בדבר הלמד מעניינו (גמ' שם, בדעת רבי יהודה, ורש"י ד"ה לאו מלאו), ואיסור של אכילת חלב חולין למדים מהלאו של וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ (ויקרא ז כד) האמור בחלב נבלה וטריפה, שבחולין נאמר (תוספות מנחות עד ב ד"ה (שם א) לאו, בדעת רבי יהודה; שיטה מקובצת כריתות שם ו), שהרי נבילה וטריפה אינן בקדשים (רמב"ן עה"ת ויקרא ז כה).

שיעור חיוב כרת

אינו חייב כרת אלא אם אכל כזית (תורת כהנים צו פרשה י ד; יומא עד א; רמב"ם מאכלות אסורות ז א), שנאמר: ונכרתה הנפש האכלת, ואין אכילה פחותה מכזית (ראה ערך אכילה: שיעורה). יכול כל שישנו בעונש ישנו באזהרה - ופחות מכשיעור שאינו בעונש ישנו באזהרה, שעונשו של חלב ואזהרתו סמוכים זה לזה בכתוב, כָּל חֵלֶב וגו' לֹא תֹאכֵלוּ וגו', כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב וגו' וְנִכְרְתָה ונכרתה וגו' (ויקרא ז כג,כה. רש"י יומא שם ד"ה אין לי) - תלמוד לומר: כל חלב (תורת כהנים שם; יומא שם), לרבות אפילו כל שהוא (רש"י שם ד"ה תלמוד). ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שחצי-שעור (ראה ערכו) אסור מן התורה (רבי יוחנן בגמ' שם), ודרשה זו דרשה גמורה, אלא שאין לוקים עליו (רמב"ם שם טז), שלא ריבה הכתוב חצי שיעור חלב אלא לאיסור, אבל לא למלקות (תוספות פסחים מד א ד"ה לענין; שו"ת הרשב"א א תלט), וכן הלכה (ראה ערך הנ"ל: האיסור, מקורו וטעמו).

• ויש אומרים שחצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן (ריש לקיש בגמ' שם), ואין דרשה זו אלא אסמכתא (יומא שם).

איסור הנאה

חלב מותר בהנאה (כן משמע מתורת כהנים שם ז; פסחים כג ב), ובמקור ההיתר נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהדבר נלמד מהכתוב: וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ (ויקרא ז כד. תורת כהנים שם), שנאמר: לא תאכלהו, יכול לא יאכילנו לאחרים - שיהא אסור בהנאה, ולא יוכל להאכיל אותו לנכרים (פירוש הראב"ד שם) - תלמוד לומר: ואכל (תורת כהנים שם). ומה תלמוד לומר יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה (ויקרא שם), יכול במלאכת הקודש יהא מותר - אם צריך למשוח ממנו עורות למלאכת בדק הבית, שכן הותר חלב לגבי גבוה לאכילת מזבח (רש"י פסחים שם א ד"ה שיכול; פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם) - אבל במלאכת חולין יהא אסור, שכיון שנאמר בו לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא שם כג), אף איסור הנאה במשמע (גמ' שם ב), תלמוד לומר: יעשה לכל מלאכה (רבי יוסי הגלילי בתורת כהנים שם ח, ובפסחים כג א).

• ויש אומרים שלא בא פסוק זה להתיר חלב בהנאה, אם משום שלדעתם אין משמעות לא תאכלהו האמור בחלב אלא לאסרו באכילה, ואין צורך בלימוד מיוחד להתירו בהנאה, או לפי שכשהתירה תורה את הנבילה בהנאה, שאמרה: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ וגו' (דברים יד כא) היא וחלבה הותרו (גמ' שם ב, בדעת רבי עקיבא), שהחלב בכלל בשר הוא (ראה ערך בשר: חלב)^[2].

אימתי נוהג

איסור חלב נוהג בכל מקום ובכל זמן (חינוך קמז), ואף על פי שהאיסור נאמר בענין הקרבנות (ראה להלן: גדרו) איסורו נוהג אף בזמן שאין קרבנות (קדושין לז ב), שנאמר: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (ויקרא ג יז), חקת עולם לבית עולמים, שאף על פי שהותר אז בשר-תאוה (ראה ערכו) החלב אסור, לדרתיכם, שינהג הדבר לדורות, אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין קרבנות קרבים, בכל מושבתיכם, בארץ ובחוצה לארץ, ואף על פי שאינו מקום קרבן (תורת כהנים ויקרא נדבה פרק כ ו, לפי גור אריה ויקרא שם).

גוים

בני ישראל מוזהרים על החלב, ואין הנכרים מוזהרים עליו, שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב וגו' לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ז כג. תורת כהנים צו פרשה י א). אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות הגרים והעבדים המשוחררים, תלמוד לומר: כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב וגו' (ויקרא שם כה. תורת כהנים שם ב).

שתיה

המחה את החלב - באור (כן משמע מתוספות פסחים כד ב ד"ה פרט) - וגמאו, חייב עליו, שנאמר בו: הַנֶּפֶשׁ (ויקרא ז כה), לרבות את השותה (חולין קכ א)^[3].

גדרו

מה נכלל בשמו

בשם חלב נקרא כל החלב - השומן - שבבהמה, בין החלב האסור באכילה, ובין זה שמותר, ושומן אינו אלא לשון חכמים לחלב המותר כשמזכירים אותו יחד עם חלב האסור, כדי להבחין בין זה לזה (רש"י חולין מה ב ד"ה כל חלב), ואילו לא אמרה תורה מהו החלב האסור הייתי אומר שכל דבר השמן בבהמה נקרא חלב (יראים מז; התרומה מג), שלשון חלב זהו דבר המובחר, כמו שכתוב: וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ (בראשית מה יח), והמובחר בבהמה הוא השומן (יראים שם)^[4].

גדרו

כל החלב הקרב למזבח בקרבנות הוא הנקרא חלב לאיסור אכילה, שאיסור אכילת החלב נאמר באותו ענין של הקרבת הקרבנות (הלכות גדולות, חלב, עמ' תרמ במהדורת מכון ירושלים; שאילתות סח), נאמר: כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה וגו' (ויקרא ז כה), למה נאמר אשר יקריב ממנה אשה לה', חלב שכמותו כשר להיקרב אמרתי (תורת כהנים צו פרשה י ט). ואם אינו קרב למזבח, אפילו יש בו סימני החלב, שהם "תותב קרום ונקלף" (ראה להלן: החלבים האסורים) אינו אסור מן התורה (מאירי חולין צג א), ולכן חלב הדפנות שיש בו סימני חלב התירתו תורה, כיון שאינו קרב על גבי מזבח (סמ"ג לאוין קלח; הגהות מימוניות מאכלות אסורות ז ה, בשמו).

בעלי החיים

איסור חלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד (משנה חולין קיז א; רמב"ם מאכלות אסורות ז א), היינו בשור, בכבש ובעז (כריתות ד א; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד סד א), אבל חיה, בין טהורה ובין טמאה, ובהמה טמאה, חלבן כבשרן (רמב"ם שם ב ב, ושם ז א; טוש"ע שם), וכן חלב העוף מותר (משנה חולין שם; כריתות שם), שנאמר: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ז כג), פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות (תורת כהנים צו פרשה י ב; גמ' שם; רמב"ם שם ז א). ואין הבדל בזה בין החלב המכסה את הקרב (ראה להלן: החלבים האסורים), שבבהמה טהורה ראוי להיקרב על גבי המזבח, ובין שאר החלבים (כן משמע מהרמב"ם וטוש"ע שם; ים של שלמה חולין ז א; פרי תואר פ סק"א)^[5].

כלאים

בהמה שאינה שור, כבש או עז, אלא כלאים של שנים מהם, אף היא בכלל איסור חלב, שנאמר באיסור כרת: מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' (ויקרא ז כה. תורת כהנים צו פרשה י ד, וראב"ד שם), שכבר נאמר שור וכשב ועז שהם מינים הקרבים למזבח, וחזר ואמר מן הבהמה, לרבות כלאי בהמה (ר"ש שם), וכיון שהוא ענוש עליו כרת, ודאי מוזהר עליו בלאו (עזרת כהנים שם, תוספות העזרה).

כוי

כוי (ראה ערכו), חלבו אסור כחלב בהמה, ואין חייבים עליו כרת (בכורים ב י).

• לדעה שהכוי הוא ספק בהמה ספק חיה (ראה ערך כוי) אין חייבים עליו כרת מספק (רש"י יומא עד א ד"ה כוי; רימב"ץ ופירוש המשניות לרמב"ם ופירוש הרא"ש בכורים שם) להביא חטאת על שגגתו, וכן אין לוקים עליו (פירוש הרא"ש וברטנורא שם).

• ולדעה שהוא בריה בפני עצמה, לא חיה ולא בהמה (ראה ערך הנ"ל), אין חייבים עליו כרת, שנאמר בכרת: מִן הַבְּהֵמָה (ויקרא ז כה. עזרת כהנים שם) .

נפל

בהמה שהטילה נפל, נחלקו בה לשונות התלמוד:

• ללשון הראשונה נחלקו בו אמוראים: יש אומרים שחלבו כחלב בהמה, וחייבים עליו כרת, שצאתו לאויר העולם היא הגורמת לו שם בהמה בפני עצמה, וכיון שנולד נאסר (רבי יוחנן בחולין עה א, ללשון הראשונה בגמ', ורש"י ד"ה אוירא); ויש אומרים שחלבו כחלב חיה, ואין בו אלא איסור נבלה, שאף כלות החדשים גורמת, וכיון שלא כלו לו חדשיו חלבו מותר (ריש לקיש בגמ' שם, ללשון הראשונה בגמ', ורש"י ד"ה חלבו כחלב).

• וללשון השניה הכל מודים שכיון שלא כלו לו חדשיו, אין בו איסור חלב (לשון שניה בגמ' שם).

ולהלכה נחלקו הדעות:

• יש פוסקים כלשון השניה, שחלבו של נפל כבשרו, ואין בו איסור חלב (רמב"ם מאכלות אסורות ז א; טור יו"ד סד, בשמו; ט"ז שם סק"ג), שאין מענישים כרת אלא בריה ברורה (מגיד משנה שם).

• ויש פוסקים שחלב נפל אסור (רמ"א שם ב), באיסור חלב בלבד, אבל אין בו איסור כרת (ש"ך שם סק"ה, בדעת הרמ"א), שמכיון שיש להסתפק בשתי הלשונות, יש לאוסרו (פרי חדש שם סק"ז)^[6].

החלבים האסורים

החלבים שאסרה תורה וחייבים עליהם כרת, הם שלשה: החלב שעל הקרב (ראה להלן: חלבי הקרב), והחלב שעל הכליות (ראה להלן: חלב הכליות), והחלב שעל הכסלים (ראה להלן: חלב הכסלים. רמב"ם מאכלות אסורות ז ה, על פי חולין צג א; חינוך קמז; מאירי חולין צג א), שכן אלו החלבים המפורשים בתורה שקרבים על גבי המזבח, שנאמר: אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים (ויקרא ג ג-ד ושם ט-י ויד-טו ושם ד ח-ט), וכל החלבים הקרבים לגבוה אסורים באכילה, וחייבים עליהם כרת (מאירי שם מט ב; מגיד משנה שם, על פי גמ' שם צג א).

חלב הקיבה והדקין

בחלב שעל הקבה (ראה ערכו) ובחלב של הדקין (ראה ערכו), נחלקו תנאים:

• יש אומרים - ששניהם אסורים - חלב הקיבה אסור, שנאמר: וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב (ויקרא ג ג. רבי ישמעאל בתוספתא חולין (צוקרמאנדל) ט יד, ובתורת כהנים ויקרא, נדבה פרק יז ו, ובחולין מט ב), מה החלב המכסה את הקרב קרום ונקלף (ראה להלן), אף כל שהוא קרום ונקלף אסור, כגון חלב הקיבה (רבי ישמעאל בתורת כהנים שם ז, ורבנו הלל שם, ובגמ' שם, ורש"י ד"ה אף כל), וחלב הדקין (רש"י שם).

• ויש אומרים - שחלב הקיבה מותר, ורק (רש"י שם ד"ה חלב שעל) - חלב הדקין אסור, שנאמר: ואת כל החלב אשר על הקרב (ויקרא שם. רבי עקיבא בתוספתא שם, ותורת כהנים שם, וגמ' שם), מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף (ראה להלן), אף כל שהוא תותב קרום ונקלף אסור, כגון חלב הדקין (רבי עקיבא בתורת כהנים שם ז ובגמ' שם), אבל חלב הקיבה אינו תותב (רש"י שם ד"ה תותב; רבנו הלל שם), וכן הלכה (תורת הבית הקצר ג ג; טוש"ע יו"ד סד ד)^[7].

תותב קרום ונקלף

בביאור המושגים תותב, קרום ונקלף, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שיש על החלב קרום דק, והקרום נקלף מעליו, שאינו מדובק בחלב כל כך (רש"י שם מט ב ד"ה קרום ונקלף); ותותב הוא פרוס כשמלה על גבי החלב (ערוך, תב ב; רש"י שם ד"ה תותב; מאירי שם, בשם יש מפרשים), שאינו עומד על הבשר חתיכות חתיכות (מאירי שם, בשם יש מפרשים), אלא הוא גוף אחד כשמלה פרוסה, וכן אינו מדובק בדבר שמונח עליו, אלא הוא כשמלה שעל הגוף (פרישה שם סק"ו).

• ויש מפרשים תותב מלשון גר תושב, שחלב זה אינו מחובר ונסבך בבשר, כמו שומן, אלא יושב עליו ונתלש ממנו במהרה (אשכול (אויערבך) ג עמ' 40, בשם יש אומרים; פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם, בשם יש אומרים); וקרום ונקלף שבדעה הראשונה אין פירושו כקרום ונקלף שבדעה השניה (אשכול שם; פרישה שם; ב"ח שם, בפירוש השני, וט"ז שם סק"ה, ומהר"ם שיף חולין שם, בדעת הטור), שלדעה השניה אינו סימן לעצמו, אלא הוא דבר אחד עם תותב (ט"ז שם, בדעת הטור), ופירושו שיש קרום דק תחת החלב המפסיקו מן הבשר (אשכול שם; ראב"ד שם, בשם יש מפרשים), וכשמושכים אותו נקלף החלב מעל הבשר (האשכול שם), והדבר ניכר בחוש, שכל החלב הפרוס כשמלה, יש לו קרום תחתיו, שהוא המחברו יחדיו, ועל ידו נקלף החלב מן הבשר בנקל, אבל חלב הקיבה אינו תותב, אלא חתיכות חתיכות, והוא אדוק בקיבה (פרישה שם) ואף על פי שיש קרום עליו, אין קרום תחתיו להפרידו מן הקיבה, אלא הוא מהודק בו (אשכול שם; פרישה שם, בפירוש הראשון).

בשאר חלבים

סימנים הללו, תותב קרום ונקלף, אינם בחלבי הקרב בלבד, אלא כל החלבים שאסרה תורה הם תותב קרום ונקלף (כן משמע מהמאירי שם צג א; תורת הבית הקצר שם; טוש"ע שם)^[8].

חלבים המחוברים לחלבים שנזכרו בתורה

אף חלבים שלא הוזכרו בתורה בפירוש, ואינם תותב קרום ונקלף, אם הם מחוברים לחלב האסור, אסורים וחייבים עליהם כרת, כגון חלב הטחול (ראה להלן), וחלב היתר של הקיבה (ראה להלן: חלב הקיבה. שב יעקב א כו), ואין איסורם מפני החיבור עצמו בלבד, שמשום כן לא היו חייבים עליהם כרת, אלא שהחיבור עושה אותם לחלב אחד (ערוך השלחן סד לד).

ולכן הקרום שעל דד הטחול אסור מן התורה וחייבים עליו כרת (חולין צג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שחלב הקרב הוא (רש"י ד"ה אמאי), שהוא מחובר לכרס ולחלב (כן משמע מרש"י שם ד"ה חות), וכיון שהוא דבוק ממש לחלב, הרי זה אסור מן התורה (תשובה שניה של רבנו יואל באור זרוע א תיג)^[9].

חלב החפוי בבשר

חלב שהבשר חופה אותו - מותר (גמ' שם; רמב"ם מאכלות אסורות ז ז; טוש"ע שם), שנאמר: אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים (ויקרא ג ד), ולא שבתוך הכסלים (ראה להלן: חלב הכסלים. גמ' שם). ואף על פי שחלב זה הוא תותב קרום ונקלף - מותר (רשב"א חולין צב ב), ואין חילוק בזה בין סוגי החלבים השונים (יראים מז, בשם יש שאוכלים; מרדכי שם, בשם יש אוכלין; כן משמע מרמב"ם שם ח, ותורת הבית הארוך והקצר שם, וטוש"ע שם).

חלב שתחת המתניים

חלב שתחת המתניים (ראה להלן: חלב הכסלים) - אסור (גמ' שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם ז) מן התורה (כסף משנה קרבן פסח י יא, בדעת הרמב"ם; מעדני יום טוב חולין ז ח, בדעת הרא"ש; לב אריה שם, בדעת התוספות), אף על פי שהבשר חופה אותו לאחר שחיטה, לפי שבהמה בחייה מתפרקת (גמ' שם), שכשהיא הולכת אבריה נעים, ופעמים שהמתניים נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכים כלפי מטה, ואין החלב מתכסה בהם (רש"י שם ד"ה פרוקי). ולא אמרו שחלב שהבשר חופה אותו מותר, אלא כשהבשר חופהו לעולם ואפילו בחיי הבהמה (תורת הבית הקצר שם).

חלב האליה

חלב האליה (ראה ערכו) - זנב הכבש - אף על פי שנקרא חלב, שנאמר: חלבו האליה וגו' (ויקרא ג ט) -מותר באכילה (חולין קיז א; רמב"ם מאכלות אסורות ז ה; טוש"ע יו"ד סד ה), שנאמר: כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (ויקרא ז כג), לא אסרה תורה אלא חלב השוה בשור וכשב ועז, ואליה אינה נוהגת בשור ובעז (מסקנת הגמ' שם)^[10].

חלב הלב

חלב הלב מותר (רמב"ם שם ט, על פי חולין מט ב).

חלב הדפנות

חלב הדפנות שמותר (ראה לעיל: גדרו), הוא חלב הצלעות (ראב"ד ורבנו הלל לתורת כהנים צו פרשה י ט), ואין הבדל בין הצלעות שלצד הפנים לאלה שמאחורי חצר הכבד (משיב דבר ב כא), ואפילו החלב שכנגד הקרב מותר (העמק שאלה שאילתא סח ד).

חלבי הקרב

אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב (ויקרא ג ג), זהו חלב החופה את הכרס (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ט יד), והוא חלב שעל ההמסס (ראה ערכו) ושעל בית-הכוסות (ראה ערכו), והוא אסור וחייבים עליו כרת (חולין צג א; רמב"ם מאכלות אסורות ז ו; טוש"ע יו"ד סד ח), שעיקר הקרב הוא ההמסס ובית הכוסות (תשובה ראשונה של רבנו אפרים באור זרוע א תיג), ולא נתרבו אלא חלבים הללו, ולא החלב של כל הכרס - היינו החלב הדבוק בכרס, מתחת לקרום שחלב הפריסה מונח עליו (כן משמע מתשובת רבנו אפרים שם) - לפי שחלב ההמסס ובית הכוסות דומה לחלב המכסה את הקרב, שהוא תותב קרום ונקלף כמותו (ראה לעיל: החלבים האסורים. שאילתות סח; הלכות גדולות, חלב, עמ' תרלט במהדורת מכון ירושלים).

חלבים שעל הכרס

שלשה חלבים ישנם על הכרס, חלב הפריסה הפרוס עליו מלמעלה, ומתחתיו קרום, ומתחת הקרום יש חלב הדבוק לכרס (תשובת רבנו אפרים ורבי יואל שם).

• החלב הפרוס על הקרום מלמעלה, אסור לדברי הכל (ראה לעיל).

• בקרום שתחת החלב המכסה, ובחלב הדבוק לכרס שתחת הקרום הזה, נחלקו ראשונים אם הוא מותר, אלא שהחמרנו על עצמנו להסירו, לפי שחלב הקרב המכסה שוכב עליו (תשובה ראשונה של רבי יואל שם); או שהם אסורים מן התורה, וחייבים עליהם כרת, שתותב קרום ונקלף שאסרה תורה, הם שלשה חלבים - תותב, היינו חלב הפריסה, הקרום שתחתיו, והחלב הנקלף שתחת הקרום (תשובות רבנו אפרים שם, על פי רש"י חולין צג א ד"ה חות; מרדכי חולין תרכג, בשמו ובדעת הרמב"ם), וכן הלכה (שו"ע יו"ד סד ט)^[11].

חלב הקיבה

סוגי החלב

הקיבה עשויה כקשת ויש עליה שני חלבים, האחד על גבי הקיבה מבחוץ, והוא נקרא חלב הקשת, והאחר בתוך עיגול הקשת, והוא נקרא חלב היתר (רש"י חולין נ א ד"ה ולדידן), מלשון מיתר של קשת (מאירי שם; פסקי רי"ד פסחים נא א), הראשון עקום כקשת, והשני משוך כמו יתר (רמב"ם מאכלות אסורות ז ו; סמ"ג לאוין קלח)^[12].

מנהג בני בבל ובני ארץ ישראל

בחלב הקיבה, שנחלקו בו אמוראים אם הוא אסור או מותר, אמרו בתלמוד שהכהנים - שהקיבה ניתנת להם בתורת מתנות כהונה (ראה ערך זרוע לחיים וקיבה. רש"י שם מט א ד"ה כהנים) - נהגו בו היתר (גמ' שם), ואמרו עוד: בני בבל לא היו אוכלים חלב הקיבה, ובני ארץ ישראל היו אוכלים אותו (גמ' שם מט ב – נ א), ונחלקו שתי לשונות בתלמוד באיזה חלב הדברים אמורים:

• ללשון הראשונה חלב הקשת לדברי הכל אסור, ולא נחלקו בני בבל ובני ארץ ישראל אלא בחלב היתר (לשון ראשונה בגמ' שם נ א, ורש"י ד"ה דאקשתא וד"ה כי פליגי דאייתרא).

• וללשון השניה חלב היתר לדברי הכל מותר, ולא נחלקו אלא בחלב הקשת (גמ' שם, ורש"י ד"ה איכא דאמרי וד"ה כי פליגי דאקשתא).

להלכה

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים ששני החלבים אסורים, לפי שאנו בני הגולה נגררים אחר בני בבל (רש"י שם ד"ה כי פליגי דאקשתא; רא"ש שם ג ל; טור יו"ד סד, בשם רש"י והרא"ש), והלכה כלשון הראשונה להחמיר (רש"י שם)^[13], ושני חלבים הללו אסורים מן התורה, וחייבים עליהם כרת (סמ"ג לאוין קלח).

• ויש פוסקים שחלב הקשת בלבד אסור, אבל חלב היתר מותר (רי"ף שם; רמב"ם שם; רמב"ן שם מט ב; טור שם, בשם הרי"ף והרמב"ם), שאף שהלכה כלשון הראשונה, יש לנו לנהוג כבני ארץ ישראל, כיון שאף לבני בבל אינו אלא מנהג בלבד (רמב"ן שם; בית יוסף שם יד, לדעה זו), ובמקום שלא נהגו מנהג זה, אין צורך לנהוג אותו (רמב"ן שם; מגיד משנה שם).

וכתבו הפוסקים ששני החלבים אסורים (שו"ע ורמ"א שם), אלא שנחלקו אם הוא מנהג בלבד, שראוי לנהוג איסור בחלב היתר, שכבר נהגנו בו כן (בית יוסף שם, בשם מהר"י בן חביב; שו"ע שם); או שמן הדין - היינו מדרבנן (פרי מגדים יו"ד מח משבצות זהב סק"א, ושם סד משבצות זהב ס"ק יג; ביאור הגר"א שם ס"ק כח) - אסור, ולכן אין להקל בו (רמ"א יו"ד סד יד), ואפילו במקום שנהגו בו היתר - אסור (פרי חדש שם, לדעה זו), ואף על פי שמדין תורה מותר, חששו שאם יתירוהו יבואו לאכול אף חלב הקשת (חכמת אדם כח ז, לדעה זו).

גרירה

לסוברים שחלב היתר מותר, אמרו שיש לקמצו (חולין נ א, לפי רש"י שם ד"ה רבי אמי), היינו שאין לאכלו כולו (אשכול (אויערבך) ג עמ' 42), אלא נוטלים מעט מחלב היתר מלמעלה, מפני שחלב הקרב שוכב עליו - והוא אסור מן התורה (ראה לעיל: החלבים האסורים. שב יעקב כו) - ואוכלים את השאר (רש"י שם)^[14].

חלב הדקין

חלב הדקין האסור באכילה (ראה לעיל: החלבים האסורים), נחלקו הדעות בטעם האיסור:

• יש אומרים שהוא תותב קרום ונקלף (הלכות גדולות, חלב, עמ' תרלט במהדורת מכון ירושלים; שאילתות סח; רבנו גרשום חולין מט ב ד"ה להביא חלב).

• יש אומרים שאינו ממש תותב, אלא ריבהו הכתוב לאיסור, לפי שבראש הדקין, במקום שהם יוצאים מן הקיבה, החלב תותב (תשובה שניה של רבי יואל באור זרוע א תיג).

• ויש אומרים שאסור לפי שהחלב הפרוס על הקרב (ראה לעיל: חלבי הקרב) מחובר בו, והכתוב מרבהו, שנאמר: וְאֵת כָּל הַחֵלֶב (ויקרא ג ג. רש"י חולין שם ד"ה חלב שעל הדקין), שהחלב המכסה את הקרב מתפשט על הדקין, ולכן אנו מרבים אותו מפסוק זה, וכל מקום התפשטותו צריך גרידה (ראה להלן. יראים מז).

גרידה

ראש המעיים, באורך אמה (ראה ערכו. רש"י חולין צג א ד"ה ריש מעיא; תורת הבית הארוך ג ג; סמ"ג לאוין קלח; טוש"ע יו"ד סד טו), צריך גרידה (גמ' שם, לגירסת רבנו גרשום שם ד"ה ריש מעיא, ומרדכי שם תרכג), וזהו החלב שעל הדקין (גמ' שם: ריש מעיא באמתא כו'; רמב"ם מאכלות אסורות ז ט; טוש"ע שם).

ראש המעיים

ראש המעיים, נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שהוא ראש המעי היוצא מן הקיבה (רבנו גרשום שם; רש"י שם מט ב ד"ה חלב שעל הדקין, ושם צג א ד"ה ריש מעיא; ערוך, רש ב; רשב"א שם, ותורת הבית הארוך ג ג, בשם רבנו חננאל; רמב"ם שם; איסור והיתר הארוך שם; טור שם; שו"ע שם, בסתם), שהוא תחילת בני מעיים (רמב"ם שם), וממקום שהקיבה מתחילה להתקצר והדקין יוצאים ממנה עד אמה צריך גרירה (סמ"ג לאוין קלח, בשם רש"י).

• ויש אומרים שראש המעיים שצריך לגררו הוא המעי שיוצא בו הרעי, שהוא סוף המעיים (רמב"ם וסמ"ג ורא"ש וטור שם, בשם יש מן הגאונים; ראב"ד שם ח; שו"ע שם, בשם ויש אומרים), והוא המעי הנמשך מן הכרכשתא - החלחולת (ראה ערך דקין) - ולמטה (ערוך שם, בשם יש אומרים; רשב"א ותורת הבית שם, בשם רבנו חננאל, שכתב בשם אחרים), והחלב שעל גבי הכרכשתא אסור (מאירי שם, בשם ויש מי שמחמיר) כשיעור אמה מנקב הרעי (ים של שלמה ז ז), וקרוי ראש המעיים לפי שכשהבהמה תלויה ברגליה הוא תחילת המעיים (ערוגות הבושם (שם אריה) סד).

להלכה כתבו הפוסקים שירא שמים יצא ידי שניהם, לגרור אורך אמה (ראה לעיל) מכאן, ואורך אמה מכאן (בית יוסף ושו"ע שם), ובדיעבד די בחצי אמה לכל צד (ב"ח שם)^[15].

חלב הכליות

חלב שעל הכליות, הקרב למזבח ואסור באכילה, וחייבים עליו כרת (ראה לעיל: החלבים האסורים), הוא בגובה הכסלים מלמטה כשהבהמה חיה (רש"י עה"ת ויקרא ג ד ד"ה הכסלים), ויש לו שני קרומים, עליון ותחתון (חולין צג א), העליון הוא הקרום הדק המכסה את החלב שעל הכליות (רש"י חולין שם ד"ה עילאה, וראה אור זרוע ח"א תמח; סמ"ג לאוין קלח; מאירי שם), והתחתון הוא הקרום שמתחת לחלב, המפסיק בינו לבין הכליה עצמה (אור זרוע א תמח, בשם ר"י; סמ"ג שם; מאירי שם).

קרום העליון חייבים עליו כרת (גמ' שם; רמב"ם מאכלות אסורות ז יב; טוש"ע יו"ד סד יב), והוא חלב גמור (רש"י שם; סמ"ג שם; מאירי שם). קרום התחתון אסור, ואין חייבים עליו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהעליון חלב ממש הוא, והתחתון קרום הוא, ואינו נימוח כשאר חלב (רבנו יהונתן שם)^[16].

לובן כוליא

לובן כוליא, שהוא שומן שבתוך הכליה, המכוסה בכליה מבפנים (יראים מז) בתוך החריץ, ומתפשט והולך בתוך הכליה (רש"י שם צב ב ד"ה לובן כוליא), נחלקו בו תנאים: יש מתירים (או רבי או רבי חייא בגמ' שם); ויש אוסרים (או רבי או רבי חייא שם), שלדעתם בחלב הכליות אסרה תורה אף חלב שבתוך הכליות (רשב"א שם). אף אמוראים נחלקו בו:

• יש שהיו משרשים אחריו (רבי יוחנן ורבה בגמ' שם), ונחלקו ראשונים אם מפני שסברו כתנאים האוסרים (מאירי שם, בשם קצת אחרונים); או שסוברים כמתירים, ומשום מידת חסידות החמירו לשרש אחריו (כן משמע מהרשב"א וריטב"א ור"ן שם); או שמדרבנן החמירו בו (תוספות שם צז א ד"ה כוליא).

• ויש שהיו גוממים אותו (רב אסי בגמ' שם), שלא היו מדקדקים בנטילתו (רי"ף שם צב ב), אלא היו נוטלים את הלובן שבתוך הכליה, אבל לא היו מחטטים אחריו (רמב"ם שם ז), שסוברים כתנאים המתירים את הלובן, אלא שהחמירו על עצמם, ולכן דיו שיטול קצת מהחפוי בתוך הכליות, ולא את כולו (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם).

וכן ראשונים נחלקו להלכה, האם לפסוק שמשרשים אחריו (רש"י שם צג א ד"ה חלב שהבשר; רשב"א ור"ן שם, בשם המאור והתרומה; טור שם, בשם יש אוסרים; שו"ע שם יב, בשם יש מחמיריו), וכן המנהג (בית יוסף שם); או שגוממים אותו (שאילתות כד; רי"ף שם צב ב; רשב"א וריטב"א ור"ן שם; שו"ע שם, בסתם).

צלה כליה על חלבה

כליה שצלאה בחלב שבתוכה, אף לסוברים שצריך לשרש אחר החלב שבכליות, כתבו ראשונים שאינה נאסרת (תוספות חולין צז א ד"ה כוליא; רשב"א שם, ותורת הבית הארוך ד א), לפי שאין איסורו אלא מדרבנן (ראה לעיל). וכן אם אירע שלא שירש מקצתו, ונתבשלה הכליה עמו, אינו אוסרה (אור זרוע א תמח; רמ"א שם), כיון שאין איסורו מן הדין (ב"ח שם).

חלב הכסלים

החלב שעל הכסלים, הקרב למזבח, ואסור באכילה, וחייבים עליו כרת (ראה לעיל: החלבים האסורים), נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהוא החלב שבין הפקוקלות (רבי עקיבא בתורת כהנים ויקרא, נדבה פרשה יד ז, לגירסתנו; רבי יוסי הגלילי בתורת כהנים שם, לגירסת פירוש הראב"ד שם, וילקוט שמעוני ויקרא תסב, ובתוספתא חולין (צוקרמאנדל) ט יד), דהיינו מקום חיבור הירכים זו לזו (ראב"ד וקרבן אהרן שם, בשם השאילתות), והוא החלב שתחת האליה (ראב"ד שם).

• ויש אומרים שהוא החלב שעל העוקץ (רבי יוסי הגלילי שם, לגירסתנו; רבי עקיבא שם, לגירסת הראב"ד וילקוט שמעוני שם), שהוא עצם הסמוך אל הכסלים, וחלב הכליות מחובר שם (ראב"ד וקרבן אהרן שם).

בטומאת נבילה

בהמה טהורה

חלב של בהמה טהורה שמתה - טהור מטומאת נבלה (ראה ערכו. עוקצין ג ט; רמב"ם אבות הטומאה א ה), אם מפני שנאמר: וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ (ויקרא ז כד), ויכל להיכתב יעשה למלאכה, ונכתב לכל מלאכה ללמדנו שאין חלב בכלל נבילה (רבי עקיבא בתורת כהנים צו פרשה י ח, ופסחים כג א, ורש"י שם ד"ה יעשה וד"ה ר' עקיבא), ואף על פי שהחלב בכלל בשר - ואסור משום נבילה (חולין לז א) - טיהרתו תורה מלטמא טומאת נבילה (כן משמע מפסחים שם, ורש"י שם).

בהמה טמאה וחיה

חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבילה (עוקצין שם; רמב"ם שם), וכן חלב החיה, בין טהורה ובין טמאה, חלבה מטמא כבשרה (רמב"ם שם, על פי זבחים ע ב), שנאמר: וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר - לטהרו מלטמא טומאת נבילה (ראה לעיל. רש"י זבחים ע א ד"ה הכתוב; ראב"ד ורבנו הלל ור"ש לתורת כהנים שם ה) - או אינו אלא בחלב בהמה טמאה, תלמוד לומר: טרפה, מי שיש במינה טריפה, יצאה בהמה טמאה שאין במינה טריפה (תורת כהנים שם; זבחים שם), שאין לה איסור טריפה אלא איסור טמאה (רבנו הלל שם). אוציא בהמה טמאה שאין לה טריפה, ולא אוציא חיה טהורה שיש במינה טריפה, תלמוד לומר: וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ (ויקרא ז כד. תורת כהנים שם; גמ' שם ב), חלב שאסור באכילה טיהרתו, יצא חלב חיה שמותר באכילה (תורת כהנים שם)^[17].

הערות שוליים