הגדרה^[1] - דם שיצא מן האדם בערבוב: לפני מיתתו ולאחר מיתתו

טומאתו

הטומאה

דם תבוסה^[2] הוא אב הטומאה מדברי סופרים (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות לטהרות. וראה ערכים: אבות הטומאות; אבי אבות הטומאה), ומטמא במגע ובמשא ובאהל כדם המת (אהלות ב ב; רמב"ם טומאת מת ב יג), וטומאתו מדרבנן (בבא קמא קא ב; נדה סב ב; רמב"ם שם).

אף כלים הנוגעים בדם תבוסה טמאים (ראה הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות לטהרות).

הנטמא בדם תבוסה מזים עליו שלישי ושביעי (ראה נזיר נד א; רמב"ם נזירות ז ז, טומאת מת יא ב).

יש שלמדו טומאת דם תבוסה מן הכתוב, ואמרו: מנין לרבות דם תבוסה, תלמוד לומר: נֶפֶשׁ (במדבר יט יא. ספרי זוטא שם)^[3].

משני מתים

כשם שנחלקו תנאים בדם המת, המטמא מן התורה, אם הוא מטמא כשבא מאדם אחד בלבד, או אף משני מתים (ראה ערך דם המת), כך נחלקו בדם תבוסה שמטמא מדרבנן, שחכמים אומרים שמטמא דווקא כשבא ממת אחד, ור' עקיבא אומר אפילו משני מתים (אהלות ב ב). הלכה כחכמים (ראה ערך דם המת).

נבלע בבגד

כיון שדם תבוסה טומאתו מדרבנן, לפיכך הקלו בו, שאם נבלע דם תבוסה בכסות, אינה טמאה אלא אם מתכבסת ויוצאה ממנה רביעית דם, ואם לאו טהורה (ראה אהלות ג ב; נדה סב ב). ואף על פי שרביעית שלמה נבלעה שם, ואפילו לדעת הסוברים שטומאה בלועה שיכולה לצאת על ידי הדחק מטמאה, ורביעית זו שנבלעה אפשר להוציאה על ידי סממנים, מכל מקום בדם תבוסה לפי שהוא מדרבנן הקלו שכל עוד לא יוצא רביעית דם אינו מטמא (נדה סב ב, ורש"י ד"ה דם. וראה ערך טומאה בלועה).

בנזיר וביאת מקדש

על דם תבוסה אין הנזיר מגלח אם נטמא בו (ראה ערך נזירות); ואין חייבים עליו על טומאת מקדש וקדשיו (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) ד יב; ר"ש אהלות ג ה).

חומרתו

אדם או כלים שנטמאו במגע של דם תבוסה, וכן אדם שנטמא במשא של דם תבוסה, הם אבות הטומאה של דברי סופרים (רמב"ם טומאת מת ה יא. וראה ערכים: אבות הטומאות; מת).

מהותו

מהו דם תבוסה

נחלקו תנאים מהו דם תבוסה:

• ר' עקיבא אומר שהוא דם שיצא מהמת, ויצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו (אהלות ג ה). ואף על פי שמן התורה אין דם המת מטמא אלא כשיצא ממנו רביעית כולו לאחר מיתה, והדם שיוצא ממנו כל זמן שהוא חי הוא כמו דם הקזה והנגע וכדומה שהוא טהור כמים, מדרבנן גזרו עליו אף כשיצא מקצתו בחיים, ומקצתו לאחר מיתה (פירוש המשניות לרמב"ם שם. וראה רמב"ם טומאת מת ב יג).

וכן אמרו חכמים: איזהו דם תבוסה, הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו, ספק רובו בחייו ומיעוטו במותו, ספק רובו במותו ומיעוטו בחייו (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) ד י; נדה עא א). וכיון שידוע שלא יצאה כל הרביעית לאחר מיתה, אין שם ספק טומאה של תורה. ואף על פי שאין הבדל בין רובו מחייו ובין רובו לאחר מיתה, שבין כך ובין כך אין טומאתו מן התורה, מכל מקום אפילו כשיש ספק שמא רובו מחיים גזרו בו חכמים טומאה מדין דם תבוסה, אבל אם היה ידוע שיצא רובו מחיים לא גזרו בו (רש"י נדה שם ד"ה הרוג).

• ר' ישמעאל אומר שדם תבוסה הוא דווקא כשיצא רביעית בחייו ורביעית במותו, וניטל מזה ומזה רביעית (אהלות ג ה), שרביעית אחת מאלו שתי הרביעיות המעורבות היא שתטמא מדין דם תבוסה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), שאינו מצטרף אלא אם כן יבוא מרביעית שלמה (פירוש הרא"ש שם).

• ר' אלעזר ב"ר יהודה אומר שבין דם תבוסה של ר' עקיבא, ובין זה של ר' ישמעאל הוא טהור כמים (אהלות ג ה, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם); ודם תבוסה הוא דם שיצא מהרוג, בחייו ובמותו, ספק בחייו יצא כולו, ספק במותו יצא כולו, ספק שיצא קצת בחייו וקצת במותו (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) ד י; נדה עא א, ורש"י ד"ה בחייו).

• וחכמים אומרים שזה אינו דם תבוסה שטומאתו מדרבנן, שהואיל ויש להסתפק שמא יצא כולו במותו הרי זה ספק טומאה דאורייתא, ודינו ככל ספק טומאה שברשות היחיד טמא מן התורה, וברשות הרבים ספקו טהור (תוספתא ונדה שם, ורש"י ד"ה וחכ"א), ולא החמירו בו חכמים לעשות לאותו דם ברשות הרבים דין של דם תבוסה, כיון שיש ספק שמא יצא כולו מחיים (תוס' הרא"ש נדה שם בפירוש א; רמב"ם אהלות ב יד; מאירי נדה שם).

ויש מפרשים שחכמים באו להחמיר על ר' אלעזר ב"ר יהודה ולומר שטמא מדאורייתא ברשות היחיד, אבל ברשות הרבים, אף על פי שמן התורה ספקו טהור (ראה ערך ספק טומאה), מדרבנן אף הם מודים שיש לו דין של דם תבוסה (תוס' הרא"ש שם, בשם רש"י).

הלכה שאם נתערב הדם שיצא מן החי באחרונה סמוך למיתה עם הדם שיצא ממנו אחר שמת, וכל התערובת רביעית, ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה לאחר מיתה, אפילו חצי רביעית מחיים וחצי רביעית לאחר מיתה, הרי זה נקרא דם תבוסה (רמב"ם אהלות ב יג).

צלוב

צלוב שהיה דמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם, נחלקו תנאים בדינו:

• יש אומרים שהוא טמא (אהלות ג ה; תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) ד יא; נדה עא ב), מפני שטיפה של מיתה מעורבת בו (ר"ש אהלות שם). אבל המת שדמו מנטף, ונמצא תחתיו רביעית דם - טהור (משנה שם; תוספתא שם לגירסת הגר"א; נדה עא א), מפני שאינו זב בקילוח אלא נוטף, ולפיכך אפילו היה רוב לאחר מיתה - טהור, שהרי מתחילה נפל הדם מחיים בתוך הגומא, ואחר כך נפל דם מיתה עליו טיפין טיפין, וכל טיפה וטיפה שנפלה בטלה בדם הראשון שמחיים (רש"י נדה עא ב ד"ה שראשון).

• יש אומרים שהשותת והוא צלוב - טהור, והמנטף - טמא; שבשותת אני אומר טיפה של מיתה עומדת לו על גבי העץ (אהלות שם; תוספתא ונדה שם), שמאחר שהעץ אינו מתחלחל ומתגלגל לנדנוד הצלוב כמיטה, אנו אומרים שהדם שיצא לאחר מיתה עמד לו על העץ (מאירי נדה עא א).

הלכה שמנטף טהור, שטיפה טיפה בטלה (רמב"ם אהלות ב יד). בשותת מצלוב, יש מן הראשונים שכתב שהלכה כר' יהודה (מאירי נדה עא א).

הערות שוליים