|
דרוש וקבל שכר הגדרה[1] - עסוק בדברי תורה, אף בדינים שאינם נוגעים הלכה למעשה דרוש וקבל שכר נאמר: בנוגע לדינים שאינם באים לעולם לידי מעשה, מצד המציאות; בנוגע לדינים שאינם נוהגים בזמן הזה; בנוגע לטעמים שנאמרו בדיני התורה ואינם מתאימים להלכה. בדינים שאינם שכיחים במציאות
וכן פירשו ראשונים אף דינים שנאמרו בגמרא והם אינם שכיחים כלל ולא יהיו לעולם שמשום דרוש וקבל שכר נאמרו, כמו: בלעתו חולדה - לולד - והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו (ראה חולין ע א); או דבר שיש בו רוח חיים אין עושים ממנו גולל - אבן שמניחים על הקבר כמצבה - לקבר (עירובין טו א) לסוברים שגולל הוא כיסוי ארוך (ראה ערך גולל; דופק, שיטת רש"י), אף על פי שלא יהיו ולא יבואו לעולם (תוספות שבת קנב ב ד"ה עד ושם נתבאר). בדינים שאינם נוהגים בזמן הזה
רב יוסף[2] אמר שמשום דרוש וקבל שכר אין לנו אלא ללמוד המשניות והמחלוקות של הלכות עבודה וכיוצא בהן, לפי שתורה היא, אבל לא לקבוע הלכה, שאין קובעים הלכה אלא להורות למעשה, ולא במה שעכשיו אינו נוהג (זבחים שם, ורש"י ד"ה א"ל, וראה רש"י סנהדרין שם), וכתבו ראשונים שבמקום שיוצא מזה נפקא מינה להלכה בזמן הזה, יש לנו לפסוק הלכה כדברי מי (תוספות יומא יג א ד"ה הלכה, וסנהדרין וזבחים שם ד"ה הלכתא, וראה שם כמה דוגמאות, וראה תירוץ ב' בתוספות שם ושם). אף בדינים שלא נאמרו כלל לדורותאף בדינים שאינם נוהגים עכשיו מפני שלא נאמרו כלל לדורות, ולא היו שייכים אלא בעבר, אמרו שדנים בהם משום דרוש וקבל שכר, כגון אותה ששאלו באברי בשר נחירה - בשר שלא נשחט אלא קרעו אותו דרך נחיריו עד החזה (ראה רש"י חולין יז א ד"ה והנוחר) -, שהותרו להם במדבר ולא הוצרכו שחיטה - לדעת רבי עקיבא - והכניסו אותם ישראל לארץ - אם מותרים באכילה, כיון שכבר היו נחורים, ובשעת נחירתם היתר היו (חולין יז א), ופירשו ראשונים שמשום דרוש וקבל שכר אנו צריכים לעמוד על האמת אף שכבר עבר היתר זה של אכילת בשר נחירה (רש"י שם ד"ה שהכניסו). יש מהראשונים שכתב שבבעיא להלכה בדבר שאין בו צורך אין דנים משום דרוש וקבל שכר, אלא שבבעיא זו יש נפקא מינה להלכה למעשה בדבר שנאסר - אם בנדר, או בגזרת חכמים – לזמן, ונשאר ממה שהיה קודם הזמן (רא"ש חולין א כג). אף לדעה זו בשביל להסביר מקראות התורה דנים אפילו בהלכות שהיו שייכות רק לעבר בלבד, כאותה ששאלו כיצד הלביש משה לאהרן ובניו את בגדי הכהונה, ואמרו שנפקא מינה להסביר המקראות (יומא ה ב, וראה בתוספות ד"ה מאי דהוה, וברא"ש חולין שם); או אמורי פסח מצרים היכן הקטירו אותם מאחר שלא הוזכר שם מזבח (פסחים צו א, ורש"י ד"ה היכא), אף אותם כדי להסביר המקראות שאלו (תוספות חגיגה ו ב ד"ה מאי, וסנהדרין טו ב ד"ה שור). ויש שהוציאו נפקא מינה להלכה בכמה מהבעיות (ראה תוספות חגיגה שם). בתקנות שנתבטלואף תקנות שתיקנו חכמים ונתבטלו אחר כך על ידי בית דין אחר גדול מהראשון (ראה ערך אין בית דין יכול לבטל כו'), לא עקרו אותן מהמשנה, כדרך שלא עקרו פרשת מלואים, אף שאין המלואים עתידים לחזור, אלא כדי להודיענו מה שהיה קודם (ירושלמי שביעית א א וקרבן העדה[3]). בטעמים שנאמרו לדיני התורהבטעמים לדיני התורה אמרו דרוש וקבל שכר: מפני מה אמרו השרץ מטמא בכעדשה, מפני שתחילת ברייתו בכעדשה (ראה ערך שרצים), ואמרו שאין טעם זה עיקר, שהרי המת מטמא בכזית אף שתחילת ברייתו פחות מכזית, והנבלה מטמאה בכזית אף שתחילת ברייתה היא כאפונה, אלא דרוש וקבל שכר (ירושלמי נזיר ז ב. וראה ערך מת שיש אומרים שאף מת מטמא בכזית מפני שתחילת ברייתו בכזית. וראה ערך טעמא דקרא). הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
