הגדרה^[1] - בעל חי שהוכה בצפרני חיה ועוף הטורפים, שנאסר משום כן באיסור טרפה

מקורה וגדרה

עניינה

בהמה, חיה ועוף שנדרסו, היינו שחיה ועוף הדורסים היכום בצפרניהם, הרי הם טרפה (משנה חולין מב א, ורש"י וגמרא שם נג א; רמב"ם שחיטה ה ד,ז; טוש"ע יו"ד נז א - ו), לפי שמטילים בהם ארס ושורפים (רש"י במשנה שם ד"ה דרוסת, וראה גמרא שם נג א: שדי זיהריה).

מקורה

דרוסה היא אחת משמונה מיני טרפות שנאמרו למשה מסיני (חולין מג א; רמב"ם שחיטה ה ב; טוש"ע יו"ד כט א), וכתבו ראשונים שאף שכולם הלכה למשה מסיני, הדרוסה מפורשת בתורה, שנאמר: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב ל), וסתם טרפה היינו דרוסה (רמב"ם שם ג, ומאכלות אסורות ד ו; טור שם), שאין אתה יכול לומר שטרפה והמיתה אותה, שאם מתה הרי היא נבלה, הא אינו מדבר אלא בשנטרפה ולא מתה (רמב"ם מאכלות אסורות שם, וטור שם^[2]), יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו, ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף, תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו, עד שיעשה אותה בשר הראוי לכלב, הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער, ונטתה למות ועדיין לא מתה, והרי זו אסורה משום טרפה, הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה (רמב"ם שם ז וטור שם^[3]).

גדר הטרפות בדרוסה

בגדר טרפות הדרוסה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהיא מחמת נקב, שהארס שורף וסופו לנקוב את בני המעיים (רש"י חולין נג ב ד"ה צריכה^[4]; רשב"א בחידושיו חולין נג ב ד"ה אי נמי, ובמשמרת הבית ב ג בד"ה כמה חסיד; בית יוסף יו"ד נז), והרי הם חשובים כנקובים (מאירי שם), ואילו דרס בירכו ולא במקום אחר אין חוששים שמא ישרפנו מראשו ועד רגליו (משמרת הבית שם).

• יש סוברים שאינו משום שסופו להינקב, שאם כן היה זה בכלל נקובה - וכבר חשבו במיני הטרפות נקובה לחוד ודרוסה לחוד (ראה מהר"ם שיף לתוספות שם) - אלא הטעם שהארס שורף, וסופה למות מחמת כן (תוספות שם מב א ד"ה דרוסת הנץ; מרדכי שם תרח; איסור והיתר נז א^[5]), ואף אם הדריסה היא כנגד הכבד שאין פוסל בו נקב טרפה, לפי שהארס שורף לגמרי כל מה שפוגע ולא ישאיר דבר, וכבד אם ניטל כולו - טרפה (רבנו יהונתן למשנה שם מב א; ש"ך שם נז ס"ק יא).

• ויש שכתבו שארס זה אין מזיק באופן שוה, ולפיכך אם ראינו ודאי שדרס, אפילו בירך, חוששים שמא הארס עכשיו חזק כל כך עד שמזיק בכדי שאילו ינטל תיאסר הבהמה (בדק הבית להרא"ה ב ג, וראה ערך ירך שאם ניטל כולו טרפה), אבל אם דרס במקום שאפילו אם ינטל כולו אינו טרפה, אין חוששים לדרוסה (ראה בינת אדם לא, וראה דעת תורה ס"ק יד שהוכיח כן בארוכה וכתב שגם הרא"ה מודה בזה).

וכתבו ראשונים שאף מי שאוחז בידו עוף לשחוט, והסכין נטויה על צוארו, ובא דורס ודרסו ומיד כשסילק צפרנו שחטו, הרי הוא טרפה, ואין אומרים שלא הספיק הארס לעבור ולנקוב, שעל העתיד אנו אוסרים אותו, ועוף זה אם תניחנו - ימות (שו"ת הרשב"א א תקמו, והובא בדרכי משה שם כט).

מהותה

הכלל

אין דריסה אלא ביד, ובצפורן, ומדעת, ומחיים (חולין נג א; רמב"ם שחיטה ה ז; טוש"ע יו"ד נז ו ז וח).

ביד

ביד, היינו בידה - רגלה שלצד פנים שקורים לה יד (שם ושם) - של החיה הדורסת, ולא ברגלה (אור זרוע ב תכ) - האחורית - שאם דרסה ברגלה אינה אלא כנקיבת קוץ (טוש"ע שם ו), שהארס אינו אלא ביד ולא ברגל (פירוש הרמב"ם המיוחס למגיד משנה שם, בשם ספר בעלי חיים).

וכתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא בחיה הדורסת, אבל בעוף הדורס, שאין לו אלא שתי רגלים, הוא דורס ברגליו כמו חיה בידה (רשב"א בתורת הבית ב ג, והביאוהו הבית יוסף שם, וט"ז סק"י, וש"ך ס"ק יט), אבל אין לו דריסה באגפיים (פרישה שם אות טו; פרי מגדים במשבצות זהב סק"י).

בצפורן

בצפורן, ולא בשן (חולין נג א; רמב"ם שחיטה ה ז; טוש"ע יו"ד נז ו), שאם נשכה בשיניה אין חוששים לה, שאינה אלא כנקיבת קוץ (טוש"ע שם), שאין ארס החיה בשיניה (רש"י שם ד"ה אבל).

ניטלו צפרני הדורס, אין לו דריסה (פרישה שם אות טז), ודוקא אם ניטלה כל הצפורן, אבל אם ניטלה עד הבשר מטיל ארס (פרי מגדים משבצות זהב שם סק"א), וכן אם כיסו צפרני הדורס בכסף וכיוצא בו, אינו יכול להטיל ארס (מרדכי חולין ג תרכט בהגה מהר"ף, והכנסת הגדולה הגהות בית יוסף נו הביא זאת בשם צידה לדרך, והביאו הפרי מגדים שם).

מדעת

מדעת, היינו שמדעת מפיל עצמו הדורס בכח ובכעס על הבהמה (אור זרוע א תכ), אבל שלא מדעת, שדרסה החיה שלא בכוונה, כגון שנפלה דרך מקרה על הבהמה ונתקעו צפרניה בה, אינה מטילה ארס בכך (חולין נג א, ורש"י ד"ה שלא; רמב"ם שחיטה ה ז; טוש"ע יו"ד נז ז), וכן כשהיתה החיה הדורסת ישנה, והיכתה את הבהמה שלא מדעת (סמ"ג עשין סג; ש"ך שם סק"כ), וכן כשנתכוונה לנעוץ צפרניה בכותל, ונעצה בבהמה (אור זרוע שם).

מחיים

מחיים, היינו שאם לא הספיק הדורס לשלוף צפרנו מהבהמה עד שפסקו את ידו, ומת אבר הדורס, היינו היד, הרי זו כשרה (חולין נג א, ורש"י ד"ה דדריס לגירסתו בגמרא; טוש"ע יו"ד נז ח), והוא הדין אם עד שלא הוציא את הצפורן מהבהמה הומת הדורס (רי"ף שם טו א, ורמב"ם שחיטה ה ז, לגירסתם בגמרא; טוש"ע שם), לפי שאין הדורס מטיל הארס בנדרס בשעה שהוא דורסו, אלא בשעה שהוא מוציא צפרנו ממנו (גמרא שם ורש"י; ט"ז שם ס"ק יא, וש"ך ס"ק כא), ואפילו האדים הבשר כנגד בני מעיים (ראה להלן: בדיקתה; צורת הבדיקה) אין חוששים, כשם שאין חוששים בכל מקום שאין להסתפק כלל בדרוסה (ר"ן שם ד"ה אין, והביאו בית יוסף ודרכי משה וש"ך שם).

נשחט הנדרס קודם שהוציא צפרניו

נשחט הנדרס קודם שהוציא הדורס צפרניו ממנו - רוב הראשונים סוברים שאף זה כשר, שכן בשעה שהוציא צפרניו והטיל בו הארס כבר היה שחוט (רשב"א חולין נג א ד"ה ואמר; ר"ן שם טו ב ד"ה אין; טוש"ע יו"ד נז); ויש מחמירים לומר שכיון שהיו מצילים אותו ממנו, שמא באותה שעה הטיל בו הארס, שכל שמצילים אותו ממנו הוא כועס יותר וזורק בו הארס (ר"ן שם בשמם, וראה בית יוסף שם).

במה דברים אמורים כשראינו שלא הוציא צפרניו משעה שדרס ועד עכשיו, אבל אם בא הנדרס לפנינו עם הדורס כשצפרנו תחובה בו, חוששים שהוא דרס והוציא צפרנו והטיל בו ארס, וחזר ודרס (תורת הבית הארוך לרשב"א ב ג; טוש"ע שם. וראה ב"ח שם ומשבצות זהב שם ס"ק יא).

ולכן אלו הצדים בעופות הדורסים, אפילו שחטו את הנדרס קודם שהסיר הדורס צפרנו ממנו - אסור, שכן דרכו שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו (תוספות חולין נג א ד"ה קמ"ל; ר"ן שם ורא"ש שם ג מ; טוש"ע שם), ואפילו ראינו שלא דרס אותו קודם לכן - חוששים, שפעמים כשהדורס רודף אחר העוף הוא מכה אותו בצפרניו דרך פריחתו (בית יוסף שם מדיוק דברי הרא"ש, וראה דברי חמודות על הרא"ש שם קצח; רבנו ירוחם טו יז; שו"ע שם).

בהמה מעוברת שנדרסה

דנו הפוסקים בבהמה מעוברת שנדרסה בעוד הולד בתוכה (על ולד טרפה בכלל ראה ערך טרפה וערך עובר ירך אמו) האם הארס מזיק לולד:

• יש שנסתפקו בכך אם הארס מזיק גם לולד (ט"ז יו"ד עט סק"ה^[6]).

• יש מחלקים בין כשנדרסה נגד החלל, שיש לחוש שנדרס גם הולד, לנדרסה בצואר או בדפנות וכיוצא בזה, שאין טיפת הדריסה של האם מזיקה לולד (פרי חדש שם סוף סימן עט).

• ויש מחלקים בין דריסת הזאב, שאין חוששים לולד, לדריסת הארי, שיש לחוש (פרי מגדים ובאר היטב שם, בשם תשובת בית יעקב, וראה להלן: הדורסים והנדרסים).

ומדברי ראשונים נראה שאין חוששים לולד, ואפילו בדריסת ארי (ראה פסקי תוספות סנהדרין סימן קמב, וראה מנחת יוסף ענפים ס"ק קה בארוכה. וראה ערך ולד טרפה).

הדורסים והנדרסים

הטהורים אינם דורסים

חיות ועופות הטהורים אינם דורסים (תוספות חולין נג א ד"ה שאר. וראה ב"ח יו"ד נז, ופרי מגדים שם משבצות זהב סק"א), בהמות טמאות אף הן אינן דורסות (כנסת הגדולה הגהות הטור אות ג, וראה פרי מגדים שם).

הטמאים אינם שוים בדריסה

חיות ועופות הדורסים אין כולם שוים בדריסה, אלא מעלות מעלות יש בהן (טוש"ע נז א), שיש בריה גדולה שטבעה חזק, ואינה מתפעלת מכל חיה, ויש אחרת פחותה ממנה ומתפעלת (המיוחס למגיד משנה שחיטה ה ד):

הארי

הארי יש לו דריסה בבהמה גסה (משנה חולין מב א; רמב"ם שחיטה ה ד), אפילו בשור הגדול - שהוא גדול מן הארי (ט"ז יו"ד נז סק"א) - ובגסה שבחיות (טוש"ע שם) ובעופות (טור שם, וראה ב"ח).

הזאב

הזאב, רבי יהודה אומר בדקה הוא דורס (משנה חולין מב א), אבל בגסה אין לו דריסה, שהארס שלו אינו חזק כל כך לשרוף בגסה (רש"י שם ד"ה דרוסת), ונחלקו אמוראים: יש סוברים שלא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים, והכל מודים בדבר (רבי בנימין בר יפת בשם רבי אלעא בגמרא שם נב ב, ולשון ב לרב יהודה אמר רב); ויש סוברים שרבי יהודה חולק, וחכמים סוברים שאף בגסה יש לו דריסה (לשון א בגמרא שם, לרב יהודה אמר רב, ורש"י ד"ה גברא^[7]), שארס שלו חזק לשרוף אף את הגסה (רש"י במשנה שם ד"ה ודרוסת).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין לו דריסה אלא בדקה (רי"ף חולין טו ב; רמב"ם שחיטה ה ד; טוש"ע יו"ד נז א), ואפילו בקטנה שבגסות, כגון בעגלים הרכים, אין לו דריסה; ולהיפך, בגדולה שבדקות, כגון כבשים גדולים, יש לו דריסה (המיוחס למגיד משנה בדעת הרמב"ם שם; טוש"ע שם), וכל שכן בעופות (טור שם), אלא שיש סוברים לשיטה זו שבעגלים הרכים יש לו דריסה (העיטור ב דריסה מעלה ג; המיוחס למגיד משנה שם, בשם יש מפרשים; ב"ח שם^[8]).

• ויש פוסקים להחמיר שאפילו בבהמה גסה יש לו דריסה (ספר התרומה טרפות כה; סמ"ק ריט; ב"ח שם. וראה דעת תורה סק"א, ודרכי תשובה סק"ד).

שאר חיות טמאות

שאר חיות טמאות, נחלקו בהן ראשונים אם יש להן דריסה:

• יש סוברים שלא אמרו אלא הזאב והארי, אבל שאר חיות, אפילו הדוב והנמר, אינם דורסים (רא"ש חולין ג מ; המיוחס למגיד משנה שחיטה ה ד, בשם יש מרבוותא; טור יו"ד נז, בשם הרא"ש).

• יש סוברים שכל חיה טמאה שאינה גסה מן הזאב, אפילו היא גסה כזאב, אין לה דריסה בגדולה שבדקות, היינו בכבשים ובעזים, אבל יש לה דריסה בגדיים וטלאים, וכל שכן בעופות; וכל שהיא גסה מן הזאב, כדוב ונמר - דינה כזאב, ויש לה דריסה בדקה ולא בגסה; וכל שהיא גסה מן הארי - דינה כארי, ויש לה דריסה בכל (טור שם, בשם הרשב"א; המיוחס למגיד משנה שם, בשם יש מי שכתב, וכסף משנה ובית יוסף שם; המחבר בשו"ע שם).

• ויש מחמירים שכל שהיא מזאב ולמעלה יש לה דריסה אפילו בבהמה גסה (אור זרוע א תכ; תרומת הדשן קעח; רמ"א בשו"ע שם; ויש לחוש לחומרא, וראה ש"ך סק"ו).

ויש מפרשים דבריהם שלא אמרו אלא בדוב ונמר, מפני שהם סוברים שדוב הוא למעלה מהארי, ונמר הוא ממיני אריה ובכלל ארי, ורמז לדבר: עז כנמר וגבור כארי (ים של שלמה חולין ג ע).

החתול והנמייה

החתול והנמייה^[9], בכבשים גדולים לדברי הכל אין להם דריסה (חולין נב ב, ושם נג א; רמב"ם שחיטה ה ד: בגדיים וטלאים; טוש"ע יו"ד נז א); בגדיים וטלאים ועופות, נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש סוברים שרק אם באים להציל מידם, שאז הם כועסים ויש להם ארס חזק, יש להם דריסה, וכשהנדרסים בעצמם מצילים את גופם ובורחים, הרי זו כהצלת אחרים (ברבי בברייתא שם נב ב, ורב חסדא שם ללשון ראשון, וראה שם ברש"י ותוספות).

• יש סוברים שלעולם אין להם דריסה בהם, אף אם מצילים מידם (חכמים ללשון ראשון שם).

• ויש סוברים שלעולם יש להם דריסה בהם, אף כשאין מצילים מידם (חכמים ללשון שני שם, ורב חסדא לאותו לשון).

להלכה, רוב הראשונים פוסקים שיש להם דריסה בכל אופן (רי"ף חולין טו ב; רמב"ם שם; טור בשם הרא"ש; שו"ע שם א); ויש מהראשונים סובר שחתול אין לו דריסה אפילו בעופות, אלא אם כן באים להציל מידו (ספר התרומה כה; טור שם בשמו).

בכל שאר החיות שיש להן דריסה אין הבדל בין אם באים להציל מידם או לא (טוש"ע שם ד).

חתולים שבימינו

כתבו ראשונים שחתולים שלנו בני תרבות הם, ולכן אנו מתירים בחתול שנכנס לתוך לול של תרנגולים - אפילו לסוברים יש דריסה לחתול בעופות גם כשאין מצילים מידם - ואין חוששים להם אפילו כשהוא שותק והם צווחים (ראה להלן: ספק דרוסה; המקרה), וכל שלא ראינו שהיכה אותם - אין חוששים, אבל אם ראינו שהיכה אותם - חוששים אף כשהוא והם שותקים (רשב"א בתורת הבית הארוך ב ג; טוש"ע שם ה בשם יש אומרים).

אלא שיש אומרים דוקא כשהיכה אותם דרך רדיפה, אבל אם היכה בלא רדיפה - אין חוששים (ב"ח וט"ז וש"ך שם מדיוק לשון הרשב"א בתורת הבית הארוך: שרדף אחריהם והכה, והט"ז כתב כן אף בדעת הר"ן והשו"ע); ויש אומרים אף בהיכה בלא רדיפה - חוששים (ב"ח שם, בדעת הר"ן וש"ך שם).

השועל

בשועל, נחלקו שני לשונות בגמרא אם יש לו דריסה (ראה חולין נג א), ולכן פסקו הראשונים להחמיר, שיש לו דריסה, שספק תורה להחמיר, אלא שיש מהם סוברים שאף בכבשים גדולים יש לו דריסה (רשב"א שם ד"ה איכא בשם יש אומרים); אבל רוב הראשונים סוברים שדינו כחתול, שהרי למטה מן הזאב הוא, ואין לו דריסה אלא בגדיים וטלאים ובכל העופות (רמב"ם שחיטה ה ד, ראה שם במגיד משנה; רשב"א שם ד"ה שועל; טוש"ע יו"ד נז א).

החולדה

חולדה אין לה דריסה בבהמה כלל, אפילו בגדיים וטלאים, אבל יש לה דריסה בכל העופות (חולין נג א, וראה שם נב ב במימרא של רב חסדא; רמב"ם שחיטה ה ו; טוש"ע יו"ד נז א).

הכלב

הכלב אין לו דריסה כלל (חולין נג א; רמב"ם שחיטה ה ו; טוש"ע יו"ד נז א), לא בבהמה וחיה ולא בעופות (רמב"ם וטוש"ע שם).

הנחש

בהמה שהכישה נחש, מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות (משנה חולין נח ב; רמב"ם שחיטה י ח; טוש"ע יו"ד ס ב. וראה ערך סכנה), שאף שהוא ארסי יותר מכל בעלי החיים, ויש ממנו אף שהוא גדול מבעלי חיים אחרים, מכל מקום אינו עושה דריסה (חתם סופר יו"ד נח).

הנץ בדריסת בהמות

כל העופות הדורסים אין להם דריסה בבהמה, אפילו בגדיים וטלאים (טוש"ע יו"ד נז ב, על פי הסוגיא בחולין נג א, ראה שם בבית יוסף ובב"ח), חוץ מהנץ שיש לו דריסה בגדיים וטלאים, והוא שינקב בצפרנו עד לחלל הגוף, שאז הוא מטיל ארס, ולא כשאר דרוסה שחוששים אף כשנתאדם הבשר בלבד (רי"ף חולין טו ב; רמב"ם שחיטה ה ו; טוש"ע שם ב).

ויש מהראשונים סוברים שאין לנץ דריסה כלל בגדיים וטלאים, שאין ארסו חזק כל כך שיוכל לשלוט בהם, אלא שאם ניקב בצפרניו עד לחלל, הרי זו טרפה לא משום דריסה, אלא שחוששים שמא ניקבו בני המעיים כדרך שחוששים בנקיבת הקוץ עד לחלל (רש"י חולין נב ב ד"ה עד; רשב"א שם ד"ה מיתיבי, ושם נג א ד"ה וכולהו).

לדעת הסוברים שהנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים כשניקב לחלל - יש אומרים שאף עוף הגס (ראה להלן: הגס בפירוש עוף זה) יש לו דריסה בהם, שהרי בעופות יש לו דריסה יותר מהנץ (ראה להלן שם. ש"ך שם סק"ח, לדעת הרי"ף והרמב"ם וטוש"ע); ויש אומרים שאף לדעתם אין לעוף הגס דריסה בגדיים וטלאים כלל (פרישה אות ז).

הנץ בדריסת עופות

הנץ יש לו דריסה בעופות הדקים, ולא בגסים (משנה חולין מב א; טוש"ע יו"ד נז ג), ונחלקו שני לשונות בגמרא אם דוקא בעופות הדקים שגדולים כמותו יש לו דריסה, אבל לא בגדולים ממנו, או אף בגדולים ממנו (גמרא שם נג א), ופסקו הפוסקים הלכה שאף בגדולים ממנו (רמב"ם שחיטה ה ה; טוש"ע שם).

עופות הדקים הם צפרים ובני יונה, והגסים הם אווזים ותרנגולים (רש"י שם מב א ד"ה בעוף; רשב"א שם נג א ד"ה נץ; טוש"ע שם), וכתבו ראשונים שדוקא באווזים ותרנגולים גדולים אין לו דריסה, אבל בקטנים יש לו דריסה (רשב"א שם; טור ורמ"א בשו"ע שם); ויש שכתבו שתרנגולים הם מעופות הדקים (שלטי הגבורים שם טו ב, בשם ריא"ז).

במקום שאמרו אין לו דריסה, היינו שלא הגיע לחלל, אבל אם הגיע לחלל, הרי אין העופות הגסים קלים יותר מגדיים וטלאים שיש לנץ דריסה בהם כשהגיע לחלל (ש"ך שם ס"ק יב, וראה לעיל: הנץ בדריסת בהמות שיש אומרים שאף בגדיים וטלאים אין לו דריסה גם בהגיע לחלל).

ויש שכתב בדעת ראשונים שהנץ יש לו דריסה בכל העופות, אפילו באווזים ותרנגולים ובגס שבגסים, ולא אמרו בעוף הדק אלא מפני שדרך הנץ לדרוס עופות דקים (ב"ח שם, בדעת הרמב"ם והסמ"ג, וראה שם שאף להלכה פסק שיש להחמיר כן, ובש"ך שם ס"ק יד כתב שלא נראה כן).

הגס

הגס - או הגז (גירסת הערוך ערך גז, וראה תוספות חולין מב א ד"ה דרוסת) - יש לו דריסה אף בעופות הגסים (משנה שם מב א; טור ורמ"א בשו"ע יו"ד נז ג^[10]), ואפילו בגסים שבגסים (מאירי שם נב ב; טור שם).

ונחלקו המפרשים בביאור גס זה:

• יש מפרשים שהוא מין עוף הנקרא "פלקון"^[11] (ראה ערוך ערך גז; תורת הבית הארוך ב ג בשמו; טור בשם יש אומרים; רמ"א בשו"ע שם).

• יש מפרשים שהוא הנקרא "אסטור" (רש"י במשנה חולין מב א ד"ה ודרוסת; רשב"א בתורת הבית הארוך שם; טור שם דעה א בסתם, וראה ביאור הגר"א שם סק"כ^[12]).

• יש מפרשים שהוא ינשוף (פירוש א בערוך שם, ובתורת הבית הארוך שם בשמו, וראה ביאור הגר"א שם).

• ויש מפרשים גס במובן גדול, ואינו עוף פרטי ידוע, אלא הם עופות הגדולים מן הנץ (רשב"א בחידושיו ובתורת הבית שם, בשם יש מפרשים; ב"ח שם בדעת הרמב"ם).

שאר עופות הטמאים

בשאר עופות הטמאים נחלקו שתי לשונות בגמרא אם יש להם דריסה רק בעופות קטנים מהם, או אף בעופות גדולים כמותם (חולין נג א), הלכה שאף בשכמותם (רמב"ם שחיטה ה ה; טוש"ע יו"ד נז ג), ונחלקו בדבר ראשונים:

• יש סוברים שאין הבדל בין אותם הדורסים שהם למטה מן הנץ, ובין אותם שהם למעלה מן הנץ, עד הגס, ובכולם יש להם דריסה בעופות שכמותם, ולא בגדולים מהם (רשב"א חולין שם ד"ה איבעיא וד"ה גס, והביאו הבית יוסף שם; ב"ח שם, בדעת הרמב"ם לפירושו בגמרא שם; ט"ז שם סק"ח, וש"ך ס"ק יד, בדברי השו"ע שם).

• יש סוברים שלא אמרו שדורסים דוקא בשכמותם, אלא בעופות טמאים שהם למטה מן הנץ, אבל אותם שמן הנץ ולמעלה, עד הגס - דינם כנץ, שדורסים אף בגדולים מהם (ר"ן חולין טו ב, וראה ש"ך ס"ק יד שחשש להלכה לדעה זו).

* יש סוברים יותר מזה שכל שלמעלה מן הנץ יש להם דריסה בכל העופות, אפילו במינים הגסים, ואפילו בגס שבגסים (יש מפרשים בתורת הבית הארוך ב ג, וראה שם דחה פירוש זה, ובחידושיו חשש להחמיר כן).

• ויש סוברים שאותם שמן הנץ ולמעלה, עד הגס, יש להם דריסה אף בעופות הגסים, אבל דוקא אם הם גדולים כמותם, ואותם שלמטה מן הנץ אין להם דריסה כלל, אפילו בקטנים מהם (רא"ש שם ג מ, וטור שם. וראה שם בב"ח^[13]).

עופות טמאים שהם למעלה מן הגס - דינם כגס, ויש להם דריסה בכל העופות (רשב"א ור"ן ורא"ש שם; טור שם; ש"ך שם ס"ק טו), ולכן הנשר יש לו דריסה בכל העופות (רשב"א שם; ש"ך שם).

ספק דרוסה

הדין

בספק דרוסה, נחלקו אמוראים: רב אמר אין חוששים, ושמואל אמר חוששים (חולין נג א), הלכה כשמואל (אמימר בגמרא שם; רמב"ם שחיטה ה יא; טוש"ע יו"ד נז ט), ואפילו לסוברים שכל ספק טרפה - מותר (ראה ערך טרפה מחלוקת הראשונים ושלהלכה אסור), כיון שרק דרוסה כתובה בפירוש בתורה (ראה לעיל: מקורה וגדרה; מקורה) החמירו בה יותר, וכל ספק שיסתפק בדרוסה - אסור (רמב"ם שם ג).

וכתבו ראשונים שלפיכך חוששים לספק דרוסה, ואין מעמידים על החזקה הקודמת שלא היתה דרוסה, מפני שדרוסה מצויה, והדבר מוכח יותר לאיסור מלהיתר (תוספות שם מג ב ד"ה קסבר).

מהאחרונים יש שנסתפקו אם חוששים לספק דרוסה מן התורה או מדרבנן (ראה פרי מגדים שם נז משבצות זהב ס"ק יד, שמלשון הרמב"ם לעיל החמירו כו', משמע שמדרבנן, ומרשב"א וסמ"ג וטור משמע שמהתורה).

המקרה

ספק דרוסה כיצד, ארי שנכנס בין השוורים, והוא שותק והם מקרקרים - מתרעדים וצועקים (רמ"א בשו"ע יו"ד נז ט) - רב סובר שמתוך יראתם ממנו הם מקרקרים, ואין חוששים שמא דרס; ושמואל סובר חוששים שעשה בהם מעשה (חולין נג ב). הלכה שחוששים (ראה לעיל שהלכה כשמואל).

במה דברים אמורים כשנכנס הארי למקום צר שאינם יכולים לברוח מפניו, אבל אם נכנס למקום רחב, שיכולים לברוח מפניו, אפילו הוא שותק והם מקרקרים אין חוששים שמא דרסם, שאנו אומרים ברחו מפניו ולא השיגם (ספר התרומה כה; רשב"א בחידושיו שם ד"ה ולענין; טוש"ע שם); וכן עוף דורס שנכנס לכלוב מלא עופות, או ללול של תרנגולים, והוא שותק והם מקרקרים, חוששים שמא דרסם^[14].

אופנים שאין בהם ספק

הובאו בפוסקים אופנים שונים שאין להסתפק בהם בספק דרוסה, כי בחלקם הבהמה ודאי לא נדרסה, ובחלקם ודאי נדרסה וכדלהלן:

• היה הארי שותק והם שותקים, אין חוששים שמא דרסם, שאנו אומרים עשה שלום עמהם (חולין נג א; רמב"ם שחיטה ה יא; טוש"ע יו"ד נז ט), שאילו הזיק היו מקרקרים (רמב"ם שם); ודוקא כשלא ראינו שנגע בהם, אבל אם ראינו שקפץ עליהם כדרך הדורסים, הרי הם אסורים, ואנו אומרים ששתקו מתוך יראתם ממנו (תרומת הדשן קעח, והביאו הבית יוסף שם; שו"ע שם יא וט"ז ס"ק יח).

• היה הוא נוהם והם מקרקרים, אין חוששים שמא דרסם, שאנו אומרים כשם שהם נבעתים ממנו, כך הוא נבעת מהם (גמרא שם ורש"י; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• חתך ראשו של אחד מהם, אין חוששים לאחרים, אפילו כשהוא שותק והם מקרקרים, שאנו אומרים כבר נח רוגזו (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), והוא הדין כשהרגו ולא חתך ראשו (ש"ך שם ס"ק כה, על פי משמעות הפוסקים), ואין חוששים שמא בתחילה דרס אחרים ואחר כך הרג את זה, שכיון שהם עומדים במקום שיכול לדרוס איזה מהם שירצה אני אומר זה דרס ראשונה (ר"ן על הרי"ף שם טז א ד"ה וארי, והובא בט"ז שם ס"ק טז).

• פצע אחד מהם ולא הרגו, חוששים לכולם, שכל שכן שחמתו בערה בו כשזה הציל עצמו ולא הצליח להורגו (רשב"א שם ד"ה הא; טוש"ע שם), ואפילו אם הוא שותק והם שותקים (ש"ך ס"ק כו).

• הרג אחד מהם ודרס אחרים, כל הבהמות שבדיר נאסרו, שהרי ראינו שלא נח רוגזו (איסור והיתר נז ח; רמ"א בשו"ע שם ט), ואפילו לא ראינו שדרס את כולם, כל שנמצאים קצתם דרוסים, וראינו שלא נח רוגזו בהריגת האחד, כולם אסורים (ש"ך ס"ק כח), והוא הדין כשאחר שהרג האחד פצע אחרים ולא ראינו שדרסם, שמכל מקום ראינו שלא נח רוגזו, ובפציעת האחרים כשלא הרגם חמתו בוערת בו יותר (ט"ז שם ס"ק טז).

• הרג יותר מאחד, נחלקו אחרונים אם חוששים לאחרים (ראה ט"ז שם ס"ק טז, בשם משאת בנימין להתיר והסכים לו, ובש"ך שם ס"ק כח חולק עליו ואוסר על פי איסור והיתר נז).

לא אמרו שהאחרים מותרים כשחתך ראשו של אחד מהם, אלא כשנכנס לתוכם ועמד עמהם, שכיון שיכול לדרוס כרצונו - אנו אומרים שנח רוגזו, אבל כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עופות, ומכניסים ידיהם לפנים ודורסים, אף שחתך ראשו של אחד מהם, לא נח רוגזו, שמתוך שהם בורחים כועס עליהם (ר"ן חולין שם, והביאו בבית יוסף; הרא"ה בבדק הבית ב ג; שו"ע שם י); ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בדבר (הרשב"א במשמרת הבית שם. וראה בחידושי יד אברהם לשו"ע שם).

כשאין ריעותא

כשאין יודעים אם הדורס שתק או צווח, ואם הבהמות שתקו או קרקרו - יש סוברים שאין חוששים לדריסה (רשב"א חולין נג א ד"ה הא, והביאו הבית יוסף יו"ד נז; המחבר בשו"ע שם יב), שאין חוששים לספק דרוסה אלא כשיש ריעותא, ולא כשאין ריעותא, שרוב חיות בחזקת שאינן דורסות (ט"ז שם ס"ק יט, וש"ך שם סק"ל); ויש אוסרים (ר"ן חולין טז א ד"ה וארי; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אוסרין), שכיון שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק (ט"ז שם בדעת הר"ן), ויש לחוש לדבר (רמ"א שם, וראה שם בש"ך ס"ק לא שבהפסד מרובה יש להקל).

ברוב ובספק ספיקא

אופנים נוספים שהובאו בפוסקים שאין לחוש בהם לספק דרוסה מטעמים נוספים:

• כשספק אם נכנס הארי לדיר (חולין נג א; רמב"ם שחיטה ה יב; טוש"ע יו"ד נז יג), ואפילו כשהוא שותק והם מקרקרים (רשב"א שם ד"ה ספק; ב"ח שם), שיש כאן ספק-ספיקא (ראה ערכו): ספק שמא לא נכנס, ואפילו שנכנס - ספק שמא לא דרס (בית יוסף שם בשם רשב"א; ב"ח שם, וש"ך שם ס"ק לב), ועוד שרוב הבהמות בחזקת שאינן דרוסות (בית יוסף שם, בשם רשב"א).

• כשהספק הוא אם נכנס ארי או כלב (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהולכים אחר הרוב, ורוב בהמות כשרות (רשב"א בתורת הבית הקצר ב ג, וראה בית יוסף וש"ך ס"ק לב), או שאף כאן יש ספק ספיקא: שמא היה זה כלב, ושמא לא דרס (ב"ח שם).

• אם ראינו שהבהמה או העוף מבעבע דם, ואין יודעים אם נדרס על ידי דורס או שניגף בקנה - אומרים שבקנה ניגף (גמרא שם נג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[15].

בדיקתה

מתי צריכה בדיקה

דרוסה שאמרו שצריכה בדיקה (חולין נג ב. על אופן הבדיקה, ראה להלן) נחלקו בדבר ראשונים:

• יש סוברים שבדיקה שאמרו היא בין באופנים שחוששים לספק דרוסה (ראה לעיל: ספק דרוסה), ובין בודאי דרוסה, שאם בדקו ולא מצאו רושם אדמימות של דריסה, אין חוששים וכשרה, אבל באופנים שאמרו שאין חוששים לספק דרוסה (ראה לעיל, שם), מתירים בלא בדיקה (תוספות שם ד"ה דרוסה^[16]; רמב"ם שחיטה ה ח ויא; רא"ש חולין שם ג מב; טוש"ע יו"ד נז טו).

• יש סוברים ששלשה חילוקים בדבר: בודאי דרוסה - אין לה תקנה בבדיקה, שפעמים שמאדים הבשר, ואין יכולים לכוון יפה ולהכיר באדמימות; בספק דרוסה - במקום שאמרו חוששים לו, זוהי שאמרו צריכה בדיקה, והבדיקה מועילה להכשירה; ובמקום שאמרו אין חוששים לספק דרוסה, מתירים בלא בדיקה (איכא מאן דאמר הראשון בעיטור ב דריסה; הריב"ם בתוספות בחולין שם; רא"ש שם ג מב, בשם רז"ה).

• ויש סוברים שבאופנים שאמרו שאין חוששים לספק דרוסה הוא שאמרו צריכה בדיקה, שאין מתירים אלא בבדיקה אם יש בה רושם של דריסה, אבל באופנים שחוששים לספק דרוסה, וכל שכן בודאי דרוסה, אין תקנה בבדיקה, שאף אם בדקו ולא מצאו אודם בבשר - חוששים (אית מאן דאמר השני בעיטור שם, והסכים להם; טור שם בשמו, וראה שם בבית יוסף ופרישה).

צורת הבדיקה

הבדיקה, במקום שהיא מועילה (לפי כל אחת מהשיטות לעיל), נחלקו בה אמוראים:

• שמואל בשם רבי חנינא בן אנטיגנוס ובני רבי חייא אמרו בודקים כנגד בני המעיים (חולין נג ב), היינו ששוחטים את הבהמה הנדרסת ובודקים את גבה וכריסה וצדדיה וכל שכנגד בני מעיים, ואם האדים שם בשר זהו מהארס וטרפה היא, שסופו לשרוף עד שינקוב את בני מעיים^[17]; ואם לא האדים בשר שם, אין צריך לבדוק במקום אחר, שאין דרוסה אלא כנגד בני מעיים, שאינה נטרפת במקום אחר (רש"י שם ד"ה צריכה).

• רב אמר בודקים הבהמה מכף המוח - כף הגולגולת (רש"י. וברמב"ם שחיטה ה ח, ושו"ע יו"ד נז טז: הקדקוד) - ועד הירך (שם נד א).

הלכה כרב (רי"ף שם טז א, ורא"ש שם ג מב; רמב"ם שחיטה ה ח; טוש"ע שם טז), ובין שהאדים הבשר נגד בני מעיים, ובין שהאדים נגד אחד משאר האברים שנטרפת בהם - טרפה (טור, וראה כסף משנה שם; ש"ך שם ס"ק לח. על צומת הגידים, ראה להלן: בצומת הגידים).

בקנה ובושט

האדים הבשר נגד הסימנים, נחלקו אמוראים: רב אמר אף זו טרפה (חולין נג ב, ורש"י ד"ה יש דרוסה, ושם נד א ד"ה כפא דמוחא; ר"ן שם טז א, בדברי רב); ורב זביד אמר הסימנים קשים הם, ואין ארס שולט בהם, ואם האדים הבשר נגדם כשרה, ואינה טרפה אלא אם כן האדימו הם עצמם, שרואים ששלט בהם הארס (גמרא שם נג ב, ורש"י ד"ה עד); ואפילו הקנה, שאין נקב משהו פוסל בו עד רובו (ראה ערך גרגרת), אם האדים הוא עצמו הרי היא טרפה, לפי שהארס שורף והולך עד שישרוף כולו (גמרא שם נד א, וראה בית יוסף יו"ד נז, וש"ך שם סק"מ).

יש מהראשונים סוברים שלא נחלקו האמוראים בדבר, ואף רב סובר שאין דריסה נגד הסימנים (בית יוסף שם, בדעת הרי"ף ושאר ראשונים שכתבו הלכה כרב ורב זביד^[18]). הלכה כרב זביד (רי"ף שם טז א ורא"ש שם ג מב, ושאר ראשונים שם; רמב"ם שחיטה ה י; טוש"ע שם טז).

כשהאדימו הסימנים בעצמם מחמת דריסה שאז הרי היא טרפה - יש אומרים שהרי זה דוקא כשהאדימו בעור הפנימי, לצד חללם, אבל אם האדימו בעור החיצון אין לאסור, שאין הארס שולט בהם (רשב"א בתורת הבית הארוך ב ג, ובחידושיו לחולין נג ב ד"ה אי נמי, והביאו הבית יוסף שם ד"ה כתב הרשב"א); ויש אומרים שאם מצא שהאדימו הסימנים בעור החיצון, הרי היא טרפה (רא"ש שם ג, והביאו בבית יוסף שם).

במוח

במוח עצמו יש סוברים שאין צריך לבדוק, שכיון שהמוח הוא לפנים מהעצם, אין חוששים שעבר הארס לפנים, שהעצם קשה ומגין נגד הארס, וכוונת רב שאמר שבודקים מכף המוח (ראה לעיל: צורת הבדיקה), היינו מסוף כף המוח (בית יוסף יו"ד נז, בדעת רש"י והר"ן, וראה דברי חמודות שם ריד); ויש סוברים שצריך לבדוק אף אם האדים הבשר נגד המוח (טור שם, וראה בית יוסף שם; וראה מאירי חולין נג ב).

בצומת הגידים

בצומת-הגידים - מפגש של גידים מסויימים בבעלי חיים (ראה ערכו) - נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שבודקים גם כנגדם, ואם האדים שם הבשר, מטריפים את הנדרס (טור שם בנתמסמס כנגדם, וראה בית יוסף וב"ח ופרישה שם).

• יש מהראשונים שאין אוסרים אלא בהאדימו צומת הגידים עצמם (מאירי חולין נג ב בשם יש אוסרים).

• ויש סוברים שאף בהאדימו הם עצמם אינם טרפה, לפי שצומת הגידים קשים הם הרבה, ואין הדריסה פועלת בהם (מאירי שם, וראה שכתב כן אף בודאי דרוסה).

הרקיב הבשר

נתמסמס - התרקב^[19] - הבשר כנגד אחד מהאברים שהבהמה נטרפת בהם, עד שנעשה כבשר שהרופא גורדו מן החבורה עד שמגיע לבשר הבריא, אף שלא מצאו בו אודם הארס, יש כאן רושם של דריסה, וטרפה היא (חולין נג ב; רמב"ם שחיטה ה ט; רשב"א חולין שם ד"ה אי נמי; טוש"ע יו"ד נז^[20]). וכתבו ראשונים שאין אנו בקיאים בבשר שהרופא גורדו, ולכן כל שנשתנה מראית הבשר, הרי היא טרפה, והכל לפי הענין (מרדכי שם תרכט, בשם ראבי"ה, והביאו הבית יוסף שם^[21]).

אופן בדיקת הושט

הושט (ראה ערכו) אין לו בדיקה מבחוץ, שכן עור החיצון הוא אדום (ראה ערך ושט), ואין אודם הארס ניכר בו, ואין בדיקתו אלא מבפנים, שעור הפנימי הוא לבן, ולכן יש ראשונים סוברים שבהמה שהיא ספק דרוסה, או ודאי דרוסה ואין ידוע באיזה מקום נדרסה, אין לה תקנה בבדיקה, שהרי יש כאן ספק שמא נדרסה בושט ואי אפשר לבדקו, שבעוד הבהמה חיה הרי אין בדיקה לושט מבחוץ, ואם ישחטוה לא תועיל הבדיקה מבפנים, שאף אם לא ימצאו בו אודם, יש לחוש שמא שחט במקום אודם הארס ולכן אינו ניכר עכשיו; אבל בעוף, שהכשר שחיטתו בסימן אחד (ראה ערך שחיטה), אפשר לבדוק הקנה מבחוץ, ואם אין בו רושם הארס שוחטו, ואחר כך מהפך הושט ובודקו מבפנים (תוספות חולין מג ב; בית יוסף יו"ד לג, בדעת הרשב"א והרא"ש; טוש"ע שם לג ו, ושם נז יז, וש"ך ס"ק מא).

אמנם אם ידוע שנדרסה הבהמה במקום אחר ולא בושט מועילה הבדיקה אף בבהמה (ש"ך שם, והיינו להלכה שאף בודאי דרוסה מועילה בדיקה, וראה לעיל: מתי צריכה בדיקה).

ויש חולקים וסוברים שאף בהמה יש לה תקנה בבדיקה, שכיון שמקום הדריסה מאדים, אפילו אם שחט בו יש היכר במשהו (רש"י חולין מג ב ד"ה ההיא; העיטור ב וושט; טור שם לג בשמו).

אופנים שאין הבדיקה מועילה

צפרים קטנות והיונים, יש מהראשונים סוברים שאין בדיקה מועלת להן, לפי שעל ידי קטנותן אין האדמימות ניכרת בהן (רשב"א בתורת הבית הארוך ב ג; טור יו"ד נז; שו"ע שם יט, בשם יש אומרים).

אף ארס הנץ (ראה לעיל: הדורסים והנדרסים) יש סוברים שאינו אדום כל כך ואינו ניכר, ולפיכך אין לו בדיקה (ראה רש"י חולין נג ב ד"ה לפרסומי בפירוש ב, והסכים לו; מאירי שם נד א, בשם קצת מחכמי הדור; טוש"ע שם, בשם יש אומרים).

בזמן הזה

בזמן הזה יש אומרים שאין לסמוך על הבדיקה, כי אין אנו בקיאים בבדיקה כחכמים שבדורות הראשונים, ולכן אופן הכשרת הבהמות והעופות הוא כך:

• בבהמה, בזכר אין תקנה אלא להשהותו י"ב חודש, שכיון שחי י"ב חודש ודאי לא נטרף (ראה ערך טרפה), ובנקבה די כדי שתתעבר ותלד, שאף זה מוכיח שלא נטרפה (ראה ערך הנ"ל. הלכות גדולות הלכות טרפות, והובא ברש"י חולין נב א ד"ה בתרי, ובטור שם יו"ד נז; שו"ע שם יח, בשם יש מי שאומר).

• בעוף, אם גמרה להטיל כל הביצים של טעינה ראשונה, ושהתה כ"א יום, ואחר כך חזרה להטיל ביצים – כשרה; ואם לא הטילה ביצים מעולם - אם שהתה לאחר שנולד בה ספק טרפה כ"א יום והתחילה להטיל ביצים - כשרה (בית יוסף ושו"ע שם לדעה זו. וראה ערך הנ"ל).

ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאף בזמן הזה בודקים, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אלא שצריך להיזהר להביא את כל הבקיאים בדבר (רש"י שם; טור שם, בשם יש מהגאונים; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

ואף על ראשונים אלה יש שכתבו שלא אמרו כן אלא לדורס ולכיוצא בדורס שהיתה בהם תורה ברורה וחכמה יתרה, אבל בימינו אין לסמוך על חכמתנו לבדוק, ואל יורו לאחרים להקל (אור זרוע א סוף סימן תטז^[22]), ולכן המנהג הוא להטריף כל דבר שיש בו ריעותא, ולא לסמוך על בדיקתנו (רמ"א בשו"ע שם), ויש לנהוג כאמור לדעה הראשונה (שם, ורצונו לומר בשהייה י"ב חודש וכ"א יום וכו'. וראה בסמוך שגם בשהיית י"ב חודש אין נוהגים).

כשרבים הם הנדרסים

אם רבים הם הנדרסים, אסור להשהותם י"ב חודש, שמתוך שהם רבים לא יוכל להיזהר, ויבוא לידי מכשול לאכול מהם (חולין נג ב: ולישהינהו כו' אתי בהו לידי תקלה, ורש"י שם ד"ה לידי; טור יו"ד נז, בשם הרשב"א^[23]; שו"ע שם כ), והמנהג להחמיר אפילו באחד (רמ"א בשו"ע שם, ובסעיף יח^[24]).

אבל בעופות שאין צריך להשהות רק כ"א יום עד שתטיל ביצים, אין חוששים לתקלה אף בזמן הזה (ש"ך שם ס"ק מז, בשם הגהות שערי דורא ותורת חטאת), ואפילו הם רבים (ראה ש"ך שם סק"נ, ופרי מגדים בשפתי דעת שם).

למוכרה לגוי או להפקירה

דרוסה וספק דרוסה אסור למכור לנכרי, שמא ימכרנה לישראל והוא לא ידע (חולין נג ב, ורש"י ד"ה אתו: טוש"ע יו"ד נז כא, ורמ"א שם יח), וכן אסור להפקירה ולשלחה, שמא יצודנה ישראל והוא לא ידע (רשב"א בתורת הבית הארוך ב ג), אלא ימיתנה (גמרא שם; רמ"א שם יח).

במקום שיש עוד צד להקל, כגון דרוסת הדוב בבהמה גסה, שיש מתירים לגמרי (ראה לעיל: הדורסים והנדרסים; שאר חיות טמאות) וכיוצא בזה, אף על פי שאנו מחמירים, יש להתיר למכור לנכרי, ואין חוששים שמא יחזור וימכור לישראל (תרומת הדשן קעח; רמ"א בשו"ע שם כא, וש"ך שם ס"ק נא).

הערות שוליים