אדם ושמו זונין שאל את רבי עקיבא: הרי כולנו יודעים שאין שום ממשות בעבודה זרה, איך ניתן, אם כן, להסביר את העובדה שיש אנשים הבאים חולים אצל העבודה זרה ויוצאים ממנה בריאים? אמר לו רבי עקיבא: אמשול לך למה הדבר דומה: לאדם נאמן שהיה בעיר וכל בני עירו רגילים היו להפקיד אצלו פקדונות. מתוך שנאמן היה עליהם לא הקפידו להפקיד אצלו דוקא בנוכחות עדים. רק אדם אחד היה שם שהיה מפקיד אצלו בעדים. פעם אחת שכח האיש והפקיד אצלו בלי עדים. אמרה לו אשתו של הנפקד: בא וננצל את ההזדמנות ונכפור בפקדון. אמר לה: וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן, אנו נאבד את אמונתנו?
כך גם לגבי הייסורים. בשעה שמשגרים אותם אל האדם משביעים אותם ואומרים להם: "אל תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני. כיון שהגיע זמנם לצאת, הלך זה לבית עבודה זרה. אמרו ייסורים: מן הדין הוא שלא נצא עכשיו (כדי שלא יאמרו שהבריא על ידי עבודה זרה). וחוזרים ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן נאבד שבועתנו? זה מה שאמר רבי יוחנן: "מאי דכתיב 'וחליים רעים ונאמנים' - רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתם".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)