מעשר שני הוא מעשר מן התבואה והפירות - אשר יש להעלותו לירושלים ולאכלו שם בטהרה.

נאמר בתורה: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך תירושך ויצהרך..."^[1]. פסוק זה עוסק במעשר שני, אותו יש להפריש אחרי הפרשת תרומה גדולה הניתנת לכהן, ואחר מעשר ראשון אשר ניתן ללוי[2][./מעשר_שני#cite_note-הערה2-2 [2]]. מעשר זה מפרישים בחלק משנות השמיטה ובעל המעשר אוכל את פירותיו בטהרה בירושלים.

השנים בהם מפרישים מעשר שני

מעשר שני מפרישים בארבע מתוך שש שנות העבודה בשדה הקודמות לשנת השמיטה – בשנה הראשונה והשניה, ובשנה הרביעית והחמישית. בשנה השלישית והשישית אין מפרישים מעשר שני, ובמקום זה מפרישים מעשר עני הניתן לעניים^[3].

פדיון מעשר שני

לאדם המתקשה להעלות את הפירות לירושלים מאחר שמקום מגוריו רחוק מן העיר, קבעה התורה שיפדה את הפירות בכסף, ויעלה את הכסף לירושלים במקום הפירות. הפירות יוצאים לחולין ומותרים באכילה, מאידך, כסף פדיון מעשר שני, הלכה היא ש"ממון גבוה" הוא^[4]. בכסף זה קונה אדם אוכל בירושלים ואוכלו בטהרה^[5]. גם מעשר שני שנטמא יש לפדותו, אפילו אם נטמא לאחר שכבר הוכנס לירושלים^[6].

אופן הפדיון

כאשר בעל הבית פודה את מעשרותיו, הוא מוסיף חומש על דמי הקרן של הפדיון^[7]; ואילו כאשר אדם אחר בא לפדות את המעשרות הללו, אין הוא צריך להוסיף חומש, אלא פודהו במחיר הקרן. מסיבה זו, בעל הבית קודם לכל אדם אחר בפדיית מעשרותיו. אולם אם אדם אחר רוצה לפדות את המעשרות בשווי העולה על מחיר הקרן, הוא קודם לבעל הבית^[8].

דרך ההנאה ממעשר שני

ניתן לאכול את פירות מעשר שני כדרך שאדם רגיל לאוכלם, או לשתות משקה העשוי ממעשר שני, בדבר שהדרך לשתותו, כגון יין. כמו כן מותר לסוך משמן מעשר שני, שהרי זו דרך ההנאה משמן. אבל אין לשתות מיץ מפירות מעשר שני כשאין דרכו של אדם לעשות מהם משקים; וכן אין לסוך יין או חומץ של מעשר שני, משום שאין דרך לסוך בהם^[9]. כמו כן, אין למכור את המעשר שני, וגם אין למשכן אותו או לשקול דבר כנגדו^[10]. יש אומרים שמותר לתת מפירות מעשר שני כמתנה^[11], אבל הדעה המקובלת להלכה היא, שאין נותנים את המעשר שני במתנה^[12].

מקומות החיוב במעשר שני

ככל המצוות התלויות בארץ, אף מעשר שני נוהג דווקא בארץ ולא בחוץ לארץ^[13]; עם זאת התקינו הנביאים, שאף בארצות הסמוכות לארץ ישראל יש להפריש תרומות ומעשרות, ובכלל זה מעשר שני^[14]. בשנת השמיטה, ממשיכים לעבוד בארצות הסמוכות לארץ ישראל, ויש מהם שמביאים מעשר שני כמו בבבל, ויש מהם שמביאים מעשר עני, כמו מצרים, עמון ומואב^[15]. בסוריא אין מפרישים מעשר שני^[16]: יש מי שכותב שכלל לא מפרישים^[17], ויש מי שכותב שמן התורה אין חיוב אבל מדרבנן מפרישים^[18].

מעשר שני בזמן שאין מזבח

חובת הבאת מעשר שני לירושלים נוהגת אף בזמן הזה, וכתבו הראשונים: "מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים, שנאמר: 'ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם [בירושלים]'. ונוהג בפני הבית, ושלא בפני הבית [כלומר, גם בזמן הזה, שהרי נתקדשה ירושלים בקדושה לדורות]^[19]. אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, שנאמר: 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך [מעשר שני] תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך'. מפי השמועה למדו: מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית - אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית"^[20]. וכתבו הראשונים, ש'בפני הבית' הכוונה היא להקמת המזבח, כי אם יש מזבח הרי ה'בית' קיים, ומצוה לאכול מעשר שני בירושלים^[21]. לאור האמור, מצוה להביא את המעשר לירושלים אבל אין לאוכלו שם, כיון שאין מקדש. באשר לפדיון מעשר שני בזמן הזה כתבו הראשונים, ש"אין פודין מעשר שני בירושלים אלא אם כן נטמא, שנאמר: 'כי ירחק ממך המקום' בריחוק מקום הוא נפדה [כלומר מחוץ לחומת ירושלים] ואינו נפדה בקירוב מקום"^[22]. כמו כן, אם נטמא הרי זה כריחוק מקום ופודים אותו. מאחר שכיום טרם נבנה המזבח, ניתן לכתחילה לפדות מעשר שני מחוץ לירושלים. והלכה היא, שפודים אותו על פרוטה, אף אם הוא שווה הרבה יותר, ומשליכים את הפרוטה כלים הגדול, או שוחקים ומטילים לאחד הנהרות^[23]. ויש מי שכתב, כי מידת חסידות לפדותו בשוויו^[24].

מעשר שני בירושלים - ההלכה הנוהגת בזמן החורבן

בירושלים שבין החומות^[25] אין מפרישים מעשר שני בזמן הזה, וגם אין פודים מעשר שני^[26], ועל כן יש להוציאו אל מחוץ לירושלים על מנת להפרישו ושם פודהו. אולם אם הפרישו מעשר שני בתוך ירושלים, מניחים אותו להירקב^[27]. עם זאת, מאחר שהלכה היא, שמעשר שני שנטמא ניתן לפדותו ולאוכלו^[28], לפיכך, פירות טבל שרוצים להפריש מהם מעשר שני בתוך ירושלים, יש להרטיב את הפירות, ובכך הוכשרו לקבל טומאה, ומשנגע בפירות והם טמאים, אזי ניתן להפריש ולפדות^[29].

מעולם המחשבה

מצות הפרשת מעשר שני, מטרתה – להצמיח תלמיד חכם בכל בית בישראל

בטעם המצוה כתב בעל ספר החינוך (מצוה שס): "משרשי המצוה, שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל, וחפץ... להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו... כי יודע אלהים, שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר... ולא יתנו נפשם בעמל התורה... על כן סיבב בתבונתו, ונתן להם [את עיר הקודש] מקום שידעו הכל דברי תורתו... ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן [וכן פירות מעשר שני]... ויעלה לירושלים ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע [ושם ילמד]. כמו כן, נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם... [מעתה, כתוצאה, מן החיוב לאכול פירות ובהמות בירושלים אזי] ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה - או ישלח לשם אחד מבניו, שילמד שם ויהיה ניזון באותן פירות. מתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש שחכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו את כל בית אביו... ובהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם - ערב ובוקר וצהרים - ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם - אנשים ונשים וילדים - מוזהרים ועומדים, ולא יימצא ביניהם שום דבר חטא ועוון".

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)