מספר אנשים האסורים להיטמא למת, שהיו מהלכים בדרך ומצאו מת מצוה, שאין מי שיטפל בקבורתו, אחד מהם יטפל בקבורתו, ואין האחרים נזקקים להיטמא לו. ומי מהם יטפל בקבורתו? זה שקדושתו קלה מקדושת חבריו, ו"כל שקדושתו גדולה מחברו, אחרון הוא לטומאה".
שניים הם, שאסרה בהם התורה טומאה למת: הכהן והנזיר. ויש הבדל בין כהן הדיוט לכהן גדול, שכהן הדיוט אינו ניטמא לרחוקים, אבל ניטמא לקרובים, שנאמר בו (ויקרא כא, א - ב): "לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו" וגו', ואילו כהן גדול אינו ניטמא אף לקרוביו, שנאמר בו (שם שם, יא): "ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא".
וכן מוזהר הנזיר שלא להיטמא אף לקרובים, שנאמר בו (במדבר ו, ו): "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם".
ברם, מותר אף לנזיר ולכהן גדול להיטמא למת מצוה. ואם שניים, האסורים להיטמא למת, מצאו מת מצוה, הדין הוא, שאחד מהם יטפל בקבורתו, ואין השני נזקק להיטמא לו. וכלל קבעו חכמים בזה, ש"כל שקדושתו גדולה מחברו, אחרון הוא לטומאה".
לפיכך, כהן גדול וכהן הדיוט שמצאו מת מצוה, ייטמא לו כהן הדיוט, ואל ייטמא לו כהן גדול. כהן הדיוט ונזיר שפגעו במת מצוה, ייטמא לו נזיר, ואל ייטמא לו כהן הדיוט, שכן קדושת כהן ואפילו הדיוט עדיפה מקדושת הנזיר, לפי שקדושת הנזיר אינה אלא קדושת שעה, לזמן שקיבל עליו את נזירותו על פי נדרו; ואפילו היה נזיר עולם, אין קדושתו נקראת קדושת עולם, מאחר שאין קדושתו עליו אלא משעה שנזר, או משום שאין קדושתו לדורות עולם, שאין הנזיר מוריש קדושתו לדורותיו אחריו, או משום שנזירות ישנה בשאלה, שיכול הנזיר להתיר נזירותו, אבל קדושת כהן היא קדושת עולם, שכל כהן קדוש הוא מרחם אמו כל ימי חייו, הוא ובניו אחריו, כמו שנאמר (במדבר כה, יג): "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)