|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל ו רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא - תמר מצוי
"רבי ינאי לטעמיה, דאמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס - שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא" (שבת, לב ע"א).פירוש: ואילו ר' ינאי בדיק ועבר [היה בודק, את המעבורת, ועובר]. ומעירים כי ר' ינאי לטעמיה [לטעמו], לשיטתו], שאמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא לבסוף אין עושין לו נס. ולא עוד אלא שאף אם עושין לו נס מנכין לו על ידי כך מזכיותיו. ואמר ר' חנין: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? שאמר יעקב: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, ומפרש: כיון שהרבית חסדים ואמת עלי, קטנו זכויותי. ומעין זה מסופר שר' זירא ביומא דשותא [ביום של רוח דרומית] לא נפיק לביני דיקלא [היה יוצא והולך בין הדקלים], מחשש שמא יפלו עליו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
בסוגיות רבות בתלמוד דנתי בשאלה מדוע הוזכר הדקל כחלק עיקרי או שולי של הנושא שבו הן עסקו. מחד גיסא העובדה שהדקל היה עץ הפרי הנפוץ בבבל מובילה למסקנה שהדקל הוזכר רק כדוגמה לעץ וללא סיבה מיוחדת. מאידך גיסא בחלק מהדוגמאות נראה שהאמור בהן עשוי להתקיים אך ורק אם אכן מדובר בדקל. העובדה שעל פי המסופר רבי זירא הקפיד שלא ללכת בין דקלים ולא בין עצים באופן כללי רומזת על האפשרות שאכן הסכנה בהם הייתה גדולה במיוחד. מפרש רש"י: "יומא דשותא - שמנשבת בו הרוח דרומית חזקה, המפלת חומות ועוקרת אילנות. לביני דקלי - שלא יפיל הרוח דקל עליו. מפירושו אנו לומדים שהסכנה היא בקריסת הדקלים בגלל הרוח החזקה. השאלה שבה נדון בשורות הבאות היא האם הדקלים פגיעים יותר לרוחות סערה בהשוואה לעצים אחרים? לענ"ד התשובה לשאלה חיובית והיא נתמכת בארועי קריסה של דקלים שאף גרמו לאסון וביחס הרשויות לסכנה זו. ראו למשל: "בשל סכנת קריסה: חמישה עצי דקל ברחוב ברמן ייכרתו", "ירושלים נפרדת: עצי הדקל בכיכר ספרא יעקרו ממקומם".
א. מבנה מערכת ההובלה
הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן אין לו רקמת קמביום המאפשרת את התעבות הגזע לאחר הגידול הראשוני (ראו עוד ב"הרחבה"). בניגוד לארגון העצה הקשה בדו–פסיגיים המרוכזת בטבעות גידול בחלק הפנימי של הגזע (תמונה 3) הרי שבחד–פסיגיים דוגמת הדקל היא מפוזרת בכל חתך הגבעול/גזע (תמונה 4). פיזור צינורות ההובלה גורם לגזע להיות סיבי וספוגי (ראו במאמר "קוצץ אדם דקל במועד" (מועד קטן, יב ע"ב)). מבנה זה נחשב להתאמה של הדקל להתמודדות עם סערות משום שהוא מעניק לדקל גמישות רבה המאפשרת לדקל להתכופף מבלי להישבר. מאידך גיסא קליפת וליבת הגזע חשופים יותר לכרסום על ידי מזיקים, ריקבון והתפרקות. גזע פגוע עלול לקרוס כתוצאה מכוחות לחיצה המופעלים עליו בכיוון אופקי כמו למשל על ידי רוח (תמונות 5-6) ראו שבירה של דקלים בסרטון כאן.
בעיה נוספת העלולה להגרם כתוצאה מהיעדר קמביום היא הצרות של קטע מהגזע העלול להוות נקודת חולשה. בתקופות עקה הנובעת ממחסור במים ו/או דשנים או גיזום מוגזם הגזע נשאר צר יחסית ועם שיפור התנאים הוא חוזר לגידול תקין ומתפתח בקוטר רחב. התוצאה הנראית לעין היא דקל שחלק מגזעו צר יותר בהשוואה לחלקו התחתון והעליון. אורך הקטע הצר תלוי באורך תקופת העקה. אזור ה"שנץ" נשאר צר משום שאין בו קמביום היכול, עם שיפור התנאים, לעבות באופן משני את הגזע ולחזק אותו. אזור זה רגיש במיוחד לשבירה וקריסה (ראו הסבר בסרטון של רן נחום – אגרונום – "על קריסת דקלים") במיוחד כשהעץ טעון פירות או בעקבות משבי רוח חזקים. על סיפורו של דקל שקרס ראו במצגת שהכין חנוך פלסר משדה אליהו. כאן.
ב. גובה הדקל
עצי הדקל הם העצים הגבוהים ביותר באזורנו (ראו במאמר "עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים" (כתובות, קיא ע"ב)) ולכן הכוח המופעל על ידי הרוח על בסיס הדקל גדול מאד ועלול לגרום לעקירת הדקל. הכוח המופעל הוא פונקציה של זרוע המנוף כלומר המרחק בין נוף הדקל עליו פועל הרוח לבסיסו (נקודת המשען) וככל שהמרחק גדול יותר גדל הכוח (עקרון המנוף) המופעל עליו (איור 1 מנוף מסוג I). ג. מבנה מערכת השורשים
מבנה מערכת השורשים של הדקלים מותאמת היטב לעמידה בפני משבי רוח עזים אך הדבר מותנה באופי הקרקע בו הם גדלים. לרוב מיני הדקלים יש מספר גדול של שורשים דקים המתפשטים מסביב לבסיס הגזע באופן אופקי ורדוד וחודרים עד לעומק של כ – 0.9 מ'. הדבר מבטיח לכידה של כמות גדולה של אדמה מסביב ל"כדור שורשים" שחלקו עשוי להיות חשוף מעל פני הקרקע (איור 2 ותמונות 9-10)(1). כאשר הקרקע יבשה יחסית מבנה זה משמש כעוגן כבד לעץ ומונע את עקירתו על ידי רוחות. בקרקעות בוציות "כדור השורשים" לא יעיל משום שהוא עלול להשלף ממקומו בקלות יחסית על ידי הלחץ המופעל על הגזע. ייתכן ורבי זירא חשש, טרם עלייתו לארץ ישראל, לא רק משבירת הדקלים אלא גם מעקירתם על ידי רוחות חזקות משום שקרקע בבל הייתה ידועה כקרקע בוצית (ראו במאמר "מפני מה עופות שבבבל שמנים" (שבת, קמה ע"ב).
הרחבה
הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים הקודמים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב (ראה בשרטוט).
תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל. מבנה שורש הדקל
השורשים של הדקלים זהים מבחינה מורפולוגית. הם אינם מתעבים במהלך גידול העץ אלא מתארכים בקוטר קבוע בלי קשר לגיל או לגובה של הדקל. במהלך חיי הדקל חלה החלפה של שורשים כאשר חלקם מתנוון ובמקומם מתפתחים חדשים. מערכת השורשים הסיבית המסועפת מותאמת לקליטה מקסימלית של מים ומינרלים. ייתכן ומערכת שורשים זו התפתחה על מנת להגדיל את אפשרות קליטת המים בתנאי אקלים יובשניים יחסית. בצד מערכת השורשים העיקרית השטחית עשוי הדקל לפתח בקרקעות עמוקות גם מעט שורשים אנכיים. צורת גידול שורשי הדקל מאפשרת לשתול אותם מעל צנרת וליד משטחי בטון או אספלט. הם אינם מגיעים לעומק הקרקע והשורשים הנימיים אינם מצליחים לפגוע במשטחים על פני הקרקע. לשורשי דקלים יש העדפה לקרקעות חוליות דבר ההופך אותם לנוחים לעקירה. ראו בסרטון שצילם וערך חנוך פלסר במטע של קבוץ שדה אליהו עד כמה הדבר פשוט. די בחפירה שטחית לעקור את העץ ואין צורך להעמיק על מנת לנתק שורשים עבים ועמוקים כבעצים אחרים. לצפייה בסרטון הקש/י כאן. (1) מבנה זה שונה מאד מהמבנה הקיים בעצים ממחלקת הדו-פסיגיים בעלי מערכת שורשים שיפודית המורכבת משורש/ים ראשיים המעמיקים לתוך הקרקע ומהם מתפצלים שורשים דקים צדדיים.
לעיון נוסף:
באתר צמח השדה: תמר מצוי
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
.jpg)
