סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 


דעביד להו כי חרותא – תמר מצוי

 

"הני תרי להיכא שדי להו? אי לבראי, הא קמיתדשי להו? ותו, הא תנן: חצר הקבר, העומד בתוכו טהור! אמר רבי יוסי ברבי חנינא: דעביד להו כמין נגר. והא אמר ר' יוחנן: קבורת חמורים היא זו! לר' יוחנן, דעביד להו בקרן זוית. והא נגעי כוכין להדדי! אמר רב אשי: במעמיק. דאי לא תימא הכי, ארבע מערות לר' שמעון היכי עביד להו? הא קא נגעי כוכין להדדי! אלא במעמיק, הכא נמי במעמיק. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: ארבע מערות לר"ש, דעביד להו כי חרותא" (בבא בתרא, קא ע"א).

פירוש: שנינו במשנה שר' שמעון אמר שמוסיף עוד שני כוכים במערת קבורה, אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל, ושואלים: הָנֵי תְּרֵי לְהֵיכָא שָׁדֵי לְהוּ [אותם שניים להיכן לאיזה כיוון מפתח המערה הוא משליך, חופר אותם]? אִי לְבָרָאֵי [אם לחוץ], כלומר, שחופר אותם לכיוון חצר הקבר, מתחתיה, הָא קָמִיתַּדְּשִׁי לְהוּ [הרי הם נידַּשים, נדרסים להם] על ידי הבריות, שכל הבאים לחצר דורכים מעל הקברים, ויש בזה בזיון לנקברים. וְתוּ [ועוד] יש לשאול, הָא תְּנַן [הרי שנינו במשנה]: חֲצַר הַקֶּבֶר, הָעוֹמֵד בְּתוֹכוֹ טָהוֹר, משום שאין חשש שמא הוא ניצב מעל קבר, ואילו מכאן יוצא שיש לחשוש, שהרי מתחת לחצר הקבר יש גם כוך קבורה! אָמַר ר' יוֹסֵי בְּר' חֲנִינָא: דְּעָבֵיד לְהוּ [שעושה אותם], את שני הכוכים הללו, בצד הכניסה כְּמִין נֶגֶר (עמוד זקוף). כלומר, שאינו חופר אותם כדרך קבורה רגילה, במאוזן, אלא במאונך, לעומק הקרקע, ואין הם מגיעים מתחת לחצר הקבר. ומקשים: וְהָא [והרי] אָמַר ר' יוֹחָנָן: קְבוּרַת חֲמוֹרִים הִיא זוֹ, כלומר, אין קוברים אדם בעמידה! ומשיבים: לְדעת ר' יוֹחָנָן, יש להסביר את שיטת ר' שמעון דְּעָבֵיד לְהוּ [שעושה אותם] את שני הכוכים שבצד פתח המערה בְּקֶרֶן זָוִית, כלומר, בפינת המערה. ומקשים: וְהָא [והרי] באופן זה נָגְעִי כּוּכִין לַהֲדָדֵי [נוגעים כוכים זה בזה], שאין מספיק מקום בפינה! אָמַר רַב אַשִׁי: בְּמַעֲמִיק את הכוכים. כלומר, שאין הם חצובים באותו מיפלס גובה כמו האחרים, אלא למעלה או למטה מהם, כך שאינם נוגעים כלל זה בזה. ומביא ראיה לדבר: דְּאִי [שאם] לֹא תֵּימָא הָכִי [תאמר כך] שמקצת הכוכים עמוקים יותר ואינם באותו גובה, הרי אף בלא אותם שני כוכים נוספים, אַרְבַּע מְעָרוֹת בארבע פינות החצר, לְר' שִׁמְעוֹן הֵיכִי עָבֵיד לְהוּ [כיצד הוא עושה אותן]? הָא קָא נָגְעִי [הרי נוגעים] הכּוּכִין לַהֲדָדֵי [זה בזה] שהכוכים ממערה אחת בהכרח נוגעים באלה שבמערה הסמוכה לה. אֶלָּא על כרחך מדובר בְּמַעֲמִיק, וכיון שהגובה שונה, שוב אינם נפגשים. הָכָא נַמִי [כאן בעשיית שני הכוכים גם כן] מדובר בְּמַעֲמִיק. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [בנו] של רַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַרְבַּע מְעָרוֹת לְר' שִׁמְעוֹן, כיצד הן נעשות? דְּעָבֵיד לְהוּ כִּי חָרוּתָא [שעושה אותן כמו חריות, כפות דקלים] שאין העלים יוצאים בקו ישר ניצב לשדרה, אלא באלכסון, ומשום כך אין נפגשים כוכים ממערה זו בכוכים ממערה אחרת, שיש מקום לכל הכוכים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: תמר מצוי         שם באנגלית: Date Palm         שם מדעי: Phoenix dactylifera

נושא מרכזי: מהי החרותא ומה צורתה?


עלי התמר וחלקיו זכו לשמות רבים במקרא ובספרות חז"ל. בפרשת אמור אנו קוראים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כג מ'). בנחמיה (ח ט"ו) הם נקראים בשם המקובל גם בימינו: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". המילה "כפה" בהקשר של עלים מופיעה במקומות נוספים במקרא: "וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל ראשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד" (ישעיהו, ט' י"ג). מפרש הרד"ק: "ויכרת, כפה ואגמון - החזקים והחלשים, כפה הוא ענף העץ, כמו וכפתו לא רעננה ואגמון הוא הגומא הגדל במים". מקור הרד"ק בפסוק: "בְּלא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לא רַעֲנָנָה" (איוב ט"ו ל"ב). המלבי"ם מפרש: "בלא יומו תמלא כפתו - שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי שהוא משל על קנייניו וחילו, תמלא לפני זמנו, בעוד שכפתו לא רעננה - שיאבד הכל לפני זמנו".

בספרות חז"ל עלי התמר מיוצגים בדרך כלל על ידי השם "חרות" או נגזרות שלו שהן "חריות" ו"חרותא". למשל, בתוספתא (סוכה, ליברמן, פ"ב הלכה הלכה ז') נאמר: "לולב העשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול וכו'". מקובל לחשוב ש"חריות" היא צורת הרבים של "חרות" ו"חרותא" הוא שמה הארמי. השם "כפה" כעלה תמר מופיע בספרות חז"ל בתוספתא (כלים, בבא בתרא, צוקרמאנדל, פ"ב הלכה א'): "... אמר רבי מאיר מעשה באחד שכיפת שתי כיפין של תמרה להיות יושב עליה ובא מעשה לפני חכמים וטימאום".

סקירה של אזכורי שמות אלו בספרות חז"ל מעלה שאמנם שלושתם מתייחסים באופן כללי לעלי התמר אך לא תמיד לאותו חלק בעלה. עלי התמר מורכבים מנוצים (ראו במילון המונחים)  הבנויים מציר עלה ("שדרה" או "שזרה") ומעלעלים היוצאים ממנו ("הוצין"). בעלה צעיר ("לולב") העלעלים סגורים והם נפרשים רק לאחר התבגרותו (תאור מפורט של מבנה עלה התמר ראו ב"הרחבה"). בחלק מהמקורות משמעות "חרותא" היא עלה שלם לאחר שנפרש ואילו באחרים הכוונה רק לציר העלה ("שדרה"). במקור בודד (לשיטת רע"ב) "חרותא" הם העלעלים בלבד. על מנת שניתן יהיה לנסות לקבוע מהי המשמעות המדוייקת של השמות יש לעיין בהקשרם בסוגיות (הנושא נסקר בהרחבה במאמר "חרות פסול, דומה לחרות כשר").
 

חרותא = חרות = חריות = עלה שלם
 

החרותא בסוגייה

הגמרא מתקשה בפירוש דברי רבי שמעון הסובר שהמוכר מקום לקבר צריך לחפור ארבע מערות, הפונות לארבע רוחות השמיים, ויוצאות מחצר משותפת אחת. על פי חישוב אורך הכוכים מתקבל מצב שבו הכוכים הנחפרים בפינות חופפים זה את זה. אפשרות ראשונה לתירוץ היא שהכוכים אינם נחפרים במפלס משותף וכך למעשה כוך אחד נחפר מתחת לכוך הקרוב אליו. רב הונא מתרץ שכיווני החפירה הם כ"חרותא". מפרש רבינו גרשום: "כלומר כמו ענפי הדקל שאין יוצאין מן הדקל כנגדן בשוה אלא מצדדין ופונים למעלה, כך כל הכוכין שבכתלי אורך המערות מצדדים כלפי מעלה כמו ענפים ולא יפגעו ולא יגעו זה בזה אותן שסמוכין לזוית החצר". בלשון הרשב"ם: "עשויין הכוכין של שתי המערות באלכסון, כחריות של דקל כזה".

אין ספק ש"חרותא" בסוגייתנו הוא העלה כאשר הוא פרוש לרווחה. כאמור, עלי הדקל מורכבים מנוצים כלומר העלעלים מחוברים זה לעומת זה משני עברי ציר העלה. בניגוד למיני צמחים בעלי עלים מנוצים בהם העלעלים ניצבים ביחס לציר העלה הרי שבסוג תמר (Phoenix) העלעלים מחוברים לציר העלה (השדרה) באלכסון (תמונה 1). אכן בשרטוט של הרשב"ם ניתן לראות שהכוכים מוטים באלכסון על מנת למנוע את מפגשם (תמונה 2).
 

               
תמונה 1.  עלה דקל - צילמה רני רענן   תמונה 2.  שרטוט מערת הקברים על פי הרשב"ם

  
מקורות נוספים

על ה"חריות" כעלה שלם, כלומר ציר העלה ("שדרה") והעלעלים, למדנו במשנה (סוכה, פ"ד מ"ו): "... רבי יוחנן בן ברוקה אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח ואותו היום נקרא יום חבוט חריות". רש"י (סוכה, מה ע"א) מפרש: "חריות – ענפים" וכך גם רע"ב במשנה: "חריות - ענפים של דקל היו מביאים בין בחול בין בשבת וכו'". לאור העובדה שלתמר אין ענפים ברור שהכוונה לעלים. הם נקראו ענפים בגלל צורתה של שדרת העלה והעלעלים המחוברים אליה הדומים לעלים המחוברים לענף. הדעת נותנת שאכן מדובר בעלה השלם בעודו ירוק משום שהביטוי "חובטין אותן" מצביע על שימוש בעלה עם העלעלים הרכים ולא בשדרה שכולה מוט קשה אחד. במקרה זה היה צריך להאמר "חובטין בו את צידי המזבח" ולא "חובטין אותו".

בסוגייה בסוכה (לב ע"א) מופיעים השמות "חרות" והשם הארמי "חרותא" בשתי משמעויות שונות. בברייתא המובאת בסוגיה נמנה "חרות" כאחד מפסולי הלולב כלומר עלה תמר בעודו סגור. על פי רש"י לולב "חרות" הוא לולב שממנו נותרה השדרה בלבד: "חרות - קשה, שנעשה חריות, שכן דרך הלולב, עליו נושרים בימות הגשמים, והשדרה מתקשה ונעשה עץ" (אדון בדבריו ב"הרחבה"). בהמשך מתייחסת הסוגייה לעלה לאחר שנפרש: "אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא? בעינא כפות, וליכא". מפרש רש"י: "חרותא - ענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש, ויוצאין בו לולבין הרבה שנשרו עליהן ונתקשו גם הם ונעשו עץ, זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, כענפי שאר אילנות". מוצאים אנו כאן אבחנה בין הלולב ("ליבו של התמר") שהוא העלה בעודו סגור לבין החרותא שהיא העלה הפרוש. על פי הראשונים לא ניתן לכפות את העלה הפרוש משום שהעלעלים התרחקו זה מזה והתקשו. כך סבר כנראה רש"י אך תאורו הבוטני לא ברור. המאירי פירש בלשון דומה לרש"י אלא שהשמיט לחלוטין את המשפט הבעייתי. זהות זו והשמטת המשפט הקשה מצביעים על האפשרות שהמאירי חש בקושי ופירש באופן שונה או לחילופין ייתכן וגירסת רש"י שלפנינו משובשת:

"לולב האמור בתורה בכפות תמרים, הם חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלים לכאן ולכאן, אלא שנעשה כמו שרביט. ואין אומרים שהוא חרותא, והוא כשנתקשה שתים ושלש שנים ונתקשו עליו ונעשו עץ, זה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר האילנות. שהרי אי אפשר לכפתן אחת עם חברתה מתוך קשיין, והתורה אמרה כפות רמז לכפיתה ... וכן אין אומרין כופרא והוא קודם שנתקשה עד שלא נעשה חרותא, מפני שהוא מלא קוצים ומסרטין את הידים וכתיב דרכיה דרכי נועם וכו'".

המאירי מתאר את התפתחות עלה התמר באופן המוכר לנו אלא שבמקום המונח הבוטני עלעלים הוא מכנה אותם בשם עלים. מדבריו עולה בבירור שלעלה הפרוש יש שני שלבי התפתחות בעלי שמות שונים. כאשר הוא עדיין רך שמו "כופרא", ובשלב זה הוא קוצני בבסיסו, ואילו העלה הקשה נקרא "חרותא". כך פירש כבר רש"י: "ואימא כופרא - היינו נמי עץ כעין חרותא, אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו, ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן". שאלת רבינא לרב אשי הייתה מדוע אין העלה כשר לנטילת לולב ותשובתו היא משום שאי אפשר לכפות אותו. אכן אין אפשרות לדרך חזרה, ולאחר שהעלעלים נפרשים משני צידי השדרה והתקשו אין אפשרות לקשור אותם חזרה. מאידך גיסא כאשר העלה צעיר העלעלים עדיין לא נפרשו משני צידיו וניתן לחזור ולקשור אותם.

מקור נוסף ממנו ניתן להסיק על מבנה החרותא הוא הסוגייה בבבא בתרא (קסא ע"ב) העוסקת בתחליפי חתימות שם מצאנו: "... דהא רב צייר כוורא, ר' חנינא צייר חרותא, רב חסדא סמ"ך, רב הושעיא עי"ן, רבא בר רב הונא מכותא וכו'"(1). בין הסימנים מופיע סימנו של רבי חנינא שהוא חרותא. מפרש הרשב"ם (שם): "חרותא - חריות של דקל וענפים היה צר במקום חתימת שמו". באופן זהה מופיעים הסימנים גם בגמרא במסכת גיטין (פז ע"ב). שם מפרש רש"י: "חרותא - ענף של דקל". לאור כך שניתן לפרש את המילה חרותא בכמה אופנים נשאלת השאלה מה היה בדיוק סמלו של רבי חנינא? נראה סביר יותר שהכוונה לעלה השלם והפרוש שהרי אם מדובר רק בציר המרכזי אין זה אלא מוט ישר או כמעט ישר שאין בו שום ייחוד והוא נראה ככל קו סתמי אחר. ענפי הדקל או נכון יותר לומר, מנקודת מבט בוטנית, עלי הדקל שימשו לאורך אלפי שנים, בתרבויות שונות, כסמל ומודל קישוט. ניתן למצוא ציורים, פסיפסים ותחריטים עתיקים של עצי דקל ועלים במבנים פרטיים וציבוריים ובאופן נפוץ גם בבתי כנסת (תמונה 3). כנראה שגם רבי חנינא אימץ את סמל זה כאמצעי חתימה וזיהוי. מפירוש הרמב"ם (סוכה, פ"ג מ"א) עולה שחריות דקל הן העלה השלם וכך נראה גם שרטוט שצירף: "נפרצו עליו, הוא שישברו עליו משדרו של לולב שהן קבועין בו ויהיה כחריות של דקל כצורה זו" (כאן מופיע בכתב היד שרטוט סכמטי של כפת תמרים – שדרה ועלעלים).
 

               
תמונה 3.  דקל מפסיפס בית הכנסת במעון – המאה 5-6 לספירה.
צמרת העץ חסרה אך ניתן לראות את העלים המסתעפים. 
  תמונה 4.  עלה מורכב מנוצה של אוג הבורסקאים.
העלעלים מחוברים בניצב זה לזה.

  
הרחבה 

מבנה עלה התמר

עלי התמר בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (בדרך כלל הכוונה לחלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. בסיס הפּטוֹטֶרת הוא החלק של הפטוטרת העוטף את הגזע. במיני דקליים רבים כדוגמת התמר בסיס הפטוטרת נשאר צמוד לגזע גם אחרי שהיא והטרף נשרו. עלה התמר הוא עלה מורכב כלומר הטרף בנוי מיחידות רבות הנקראות עלעלים ומאורגנות סביב ציר משותף ("ציר העלה" או "שדרה"). עלים מורכבים נושרים בשלכת כיחידה אחת (הציר עם כל העלעלים) בניגוד לעלים פשוטים הנושרים בנפרד. עלה הדקל נקרא עלה מורכב מנוצה משום שהעלעלים מסודרים משני עברי השדרה כסעיפי נוצה. עלעלי עלים מנוצים עשויים להתחבר משני עברי ציר העלה בניצב זה לזה (תמונה 4) ואילו בתמר וקרוביו העלעלים מחוברים באלכסון (תמונה 5). בדקל אחר הנקרא ושינגטוניה הטרף איננו מנוצה אלא דמוי מניפה (תמונה 6).  
 

           
תמונה 5.  חלקי עלה התמר   תמונה 6.  דקל ושינגטוניה  

 

בשלבים הראשונים להתפתחותם מבצבצים העלים בצמרת התמר(2) כלולבים שבהם העלעלים חופים זה את זה ואת ציר העלה ועטופים במעטפת חיצונית קרומית בצבע חום. בהמשך התפתחות העלה העלעלים גדלים ונפרשים בשני צירים (מימדים): 1. העלעלים נפרשים ומתמקמים בזווית אלכסונית לציר העלה (תמונה 7). 2. העלעלים שהיו מקופלים בלולב לאורכם לשתי שכבות נפרשים בעלה הבוגר משני צידי ציר העלעל (תמונה 8-9). תהליך זה מתואר באופן תמציתי ומדויק על ידי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ז הלכה א'): "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב".
  

               
תמונה 7.    תמונה 8. 

   

               
תמונה 9.    תמונה  10. עלה מנוצה פעמיים  (bippinate) 

   

שיטת רש"י

סביב דברי רש"י שכתב "עליו נושרים בימות הגשמים" התפתח דיון בפורום "חדרי חרדים" שנבע מהבנת דבריו כמקבילים לחלוטין לשלכת חורף. תופעה זו כמובן איננה קיימת בתמר שהוא עץ ירוק עד ומכאן נבעה התהייה של ה"מתמיה". קושי נוסף בדברי רש"י הוא תאור מנגנון נשירת העלים. מדבריו ניתן להבין שהעלעלים נושרים לפני השדרה אך ספק אם כך הם פני הדברים משום שבדרך כלל, לאחר התייבשותם, העלים נושרים כיחידה אחת משום שהניתוק מתרחש בין בסיס השדרה ובין הגזע (3). מדברי רש"י משתמע שהוא סבר שהעלעלים של הלולב הם למעשה צירי עלים מורכבים שעלעליהם נשרו קודם לכן ולכן כינה אותם בשם "לולבין". תאורו מתאים לעלה מנוצה פעמיים (bippinate) (תמונה 10) אך מבנה זו לא קיים בתמרים. מחד גיסא נראה שרש"י הכיר את מבנה עלי התמר, אולי מציורים, אך מאידך גיסא לא הכיר את "התנהגות" העץ ואופן התפתחות העלים. להכרות זו אין די בציורים אלא יש צורך לצפות בכל שלבי התפתחות העלים במהלך שנה שלימה דבר שלא ניתן היה להיעשות מצפון לחופי הים התיכון. בבית יוסף (או"ח סי' תרמ"ה ב') אנו מוצאים הסבר לדברי רש"י:

"... ופירש רש"י חרות. קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרים בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ: דומה לחרות. התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ: ונראה שרבינו מפרש דהא דפירש רש"י שעליו נושרים בימות הגשמים לא נושרים לגמרי ממקום חיבורם בעיקרם קאמר שאין דרכו של לולב בכך אלא היינו לומר שהעלים מתפרדים ממנו דוגמת בד היוצא מן הענף ומתרחקים ביותר מגוף השדרה ועודם מחוברים בעיקרם לשדרה אלא שמקום חיבורם מתקשה כעץ עד שאי אפשר לחבר העלים אל הגוף ואפילו בידים שכך הוא דרך הלולב ומפני שאינם מתחברים בארכם אל השדרה קרי להו נושרים".

שיטת רש"י מופיעה בדבריהם של ראשונים נוספים בסגנונות שונים: בספר המכתם (סוכה) כתב: "חרות פסול, פי' שעליו וענפיו פתוחין וקשין כחריות של דקל אבל דומה לחרות כלומר שהתחיל להתפתח ולהתפרד כשר". ברא"ה אנו מוצאים: הרא"ה: "פי' שנזדקן שנתייבש שאינו יכול ליכפת בלא שבירה". באור זרוע (סי' ש"ו): "... חרות פי' קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרין בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ פסול. ל"א חרות שחור מאד כחרתא דאושכפי פסול. דומה לחרות שחור ולא כל כך שחור כשר". ייתכן והלישנא אחרינא המובאת על ידי האור זרוע אינה שונה באופן עקרוני משאר השיטות משום שלאחר התייבשותו העלה הופך לכהה.
 


(1) פירוש: דְּהָא [שהרי] רַב במקום חתימה צָיֵיר כַּוְורָא [היה מצייר דג], ר' חֲנִינָא צָיֵיר חָרוּתָא [היה מצייר ענף דקל], רַב חִסְדָּא היה מצייר צורת האות סמ"ך, רַב הוֹשַׁעֲיָא עי"ן, רָבָא בַּר רַב הוּנָא מַכוֹתָא [תורן ספינה].
(2) עץ התמר נושא עלים בצמרתו בלבד משום שבה נמצא הקור. על כך ראו בהרחבה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא".
(3) עובדה זו ידועה לכל מי שראה כפות תמרים יבשות לאחר כמה שנות שימוש חוזר בסוכה אך לבקשתי קבלתי לכך גם את אשורו של שי אלקין מנהל המטע בשדה אליהו. 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה. 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר