סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

 

דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא – תמר מצוי

 

"ובכפניות אין מערבין? והתניא: קור ניקח בכסף מעשר, ואין מטמא טומאת אוכלין. וכפניות נקחות בכסף מעשר, ומטמאות טומאת אוכלים. רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר ... אלא אמר רבא: איכא בינייהו ברכה. דאתמר: קור, רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה, ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו. רב יהודה אמר בורא פרי האדמה אוכלא הוא, ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו כיון שסופו להקשות לא מברכינן עילויה בורא פרי האדמה. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותיך מסתברא, דהא צנון שסופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה. ולא היא, צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דיקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא" (עירובין, כח ע"ב).

פירוש: ושואלים: וְכי בַּכַּפְנִיּוֹת אֵין מְעָרְבִין? וְהָתַנְיָא [והרי שנינו בברייתא]: קוֹר שהוא החלק הרך שבראש הדקל וראוי למאכל נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר , וְאולם אֵין מִטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכְלִין כיון שאיננו מאכל ממש אלא מעין עץ. וְכַפְנִיּוֹת נִיקָּחוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאף מִטַמְּאוֹת טוּמְאַת אוֹכְלִים. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר בשינוי מסוים: קוֹר הדקל הֲרֵי הוּא כָּעֵץ לְכָל דְּבָרָיו, אֶלָּא שיוצא מן הכלל בדבר אחד שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר משום שהוא ראוי לאכילה. אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ [יש ביניהם הבדל למעשה] מחלוקת בענין בְּרָכָה. דְּאִתְמַר [שנאמר] שנחלקו האמוראים בדבר קוֹר הדקל: רַב יְהוּדָה אָמַר: מברכים עליו "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מברכים עליו "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ". ומסבירים את השיטות, רַב יְהוּדָה אָמַר: מברכים עליו "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" שכן אוּכְלָא [אוכל] הוּא, שכיון שראוי לאכילה הריהו נקרא פרי, ומברכים עליו כעל כל פרי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אין מברכים עליו אלא "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ" כי כֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת ולהיעשות כעץ שאינו ראוי לאכילה, לָא מְבָרְכִינַן עִילָּוֵיהּ [מברכין עליו] "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", שהרי בסופו יבטל מתורת פרי. אֲמַר לֵיהּ [לו] שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, כְּוָותִיךְ מִסְתַּבְּרָא [גדול שיניים, כשיטתך מסתבר] דְּהָא [שהרי] צְנוֹן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת, וּבכל זאת מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ [מברכים אנו עליו] "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" ומעירים: וְלֹא הִיא, ואינו כן, צְנוֹן נָטְעִי אֱינָשֵׁי אַדַּעֲתָא דְּפוּגְלָא [נוטעים בני אדם על דעת לאכול אותו כשהוא רך], דִּיקְלָא [דקל] לָא נָטְעִי אֱינָשֵׁי אַדַּעֲתָא דְּקוֹרָא [אין אנשים נוטעים על דעת לאכול מן הקור], ואם כן אין הקור נחשב כפרי הדקל, אלא דבר מאכל המופק ממנו, ואין לברך עליו אלא "שהכל" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

שם עברי: תמר מצוי   שם באנגלית: Date Palm   שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי לעיון: מהו הקורא ומה תפקידו בדקל?

 
כבסיס לעיון בהלכות המיוחדות ל"קורא" נקדים תאור קצר של חלק זה בדקלים בכלל ובתמר המצוי בפרט. הקור (בארמית "קורא") הוא רקמה של תאים עובריים (לא ממויינים) הממוקמת בלבו של קודקוד גזע הדקל. רקמה זו מקבילה לניצן  הקודקודי הקיים בכל הצמחים. התאים המתחלקים בקור מתמיינים תוך כדי גידול הדקל כלפי מעלה והופכים לעלים ומכבדות פרחים. בגלל מיקומו של הקור בראש הדקל מחד גיסא, והעדרה של רקמה יוצרת תאים באזורים אחרים של הדקל מאידך גיסא, הוא גדל רק בצמרת. העלים ומכבדות הפרחים מרוכזים בצמרת בלבד (תמונה 1) ואין הוא מתעבה או מגדל ענפים צדדיים. למעשה הקור מכיל בתוכו בצורה עוברית את הגזע והעלים שהתמר עשוי לייצר כל חייו. הסרת הקור גורמת למוות העץ משום שאין לו יותר תאים עובריים יוצרי רקמות חיות. המבנה האנטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. מבנה ייחודי זה קשור לכך שהדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ועל כך ראו ב"הרחבה".

הקור נקרא בימינו גם "לב הדקל" הן בגלל מיקומו והן בגלל תפקידו. מקור קדום לשם זה נמצא בגמרא במגילה (יד ע"א) השואלת מדוע דבורה הנביאה ישבה תחת תמר: "והיא יושבת תחת תמר, מאי שנא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד. דבר אחר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים". מפרש שם רש"י: "לב אחד - שרף יש לו כמו אילן, אבל אין לו בענפיו אלא בגזעו על פני כל גובהו". רש"י זיהה את העובדה שתהליך יצירת הרקמות בדקל מוגבל לאזור הגזע. ייתכן וכוונתו בתאור "ועל פני כל גובהו" היא שבכל עת הפעילות היא בצמרת בלבד כלומר ב"גובה" ולא לכך שהפעילות היא "לכל אורכו". כוונת רש"י במונח "שרף" לא ברורה משום שלכאורה "שרף" הוא נוזל כלשהו אך ייתכן ומונח זה מקביל לתאים עובריים שמהם מתפתחות הרקמות החדשות.  

בסוגייה בברכות (לו ע"א) מפרש רש"י: "קורא - רך של דקל, כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ". בסגנון מעט שונה הוא מפרש גם בסוגייתנו: "קור - דבר רך הנוסף על הדקל בכל שנה, וקודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ - קרי ליה קור, וטוב למאכל הוא".

תאי הקור מתחלקים בקודקודו, דבר הבא לידי ביטוי בצמיחת העץ כלפי מעלה, ואילו ההתמיינות לעלים מתרחשת בכיוון בסיס הקור. מכאן שהתאים בקצה העליון של הקור תמיד צעירים ("הנוסף בשנה זו רך") ואילו בחלקו התחתון הם כבר בוגרים וממויינים לרקמות הקשות ("ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ"). עתה במקום לתאר את השינויים במבנה הקור לאורכו (מלמעלה למטה) נתייחס לשינויים המתרחשים במהלך השנה בקטע נתון הכולל ניצן עלה. נמצא שבעודו צעיר קטע זה בנוי מאוסף תאים עובריים רכים שבהדרגה מתמיינים לעלה ההולך וגדל עד לצורתו הסופית. עלה שהגיע לגודלו הסופי איננו גדל יותר ולכן עלינו להבין את כוונת רש"י באופן שונה מהמשתמע במבט ראשון. "כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה" אין כוונתו שהענפים ממשיכים להתפתח במהלך השנים אלא שבכל שנה מתווספים "ענפים" (עלים) חדשים שבתחילה רכים ולאחר מכן מתקשים.

למבנה האנטומי של הדקל יש השלכות לנושאים שונים המתוארים בגמרא שעליהם כתבתי במאמרים כמו למשל "כל שעולין לו בחבל". (מאמרים נוספים על התמר ניתן למצוא בארכיון המאמרים).

הקור רך למדי וראוי לאכילה. מעץ תמר אחד ניתן להפיק קור במשקל של 10-15 ק"ג אך הוצאת הקור גורמת לעץ להפסיק להצמיח עלים חדשים ובסופו של דבר להתייבשות ומות העץ. האמורא שמואל השתמש בשיטה זו על מנת לגרום לסילוק תמרים מבין הגפנים: "שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא. אמר ליה: מאי האי? א"ל: ביני גופני קיימי. אמר: מכחשי בחמרא כולי האי? למחר אייתי לי מקורייהו" (1) (בבא קמא, צב ע"א). לענ"ד ספור זה בגמרא מהווה הוכחה לכך ש"קורא" הוא ה"קור" ולא סיבי הדקל כפי שמפורש ב"תלמוד המבואר" שהרי כוונת שמואל היתה לגרום לסלוק הדקל מתוך הכרם ואילו הרחקת סיבי הדקל איננה פוגעת בהמשך התפתחותו. בנוסף לכך קשה להניח שסיבים אלו נאכלו ואילו הקור נאכל בצורות שונות: "אמר מר, רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר. היינו תנא קמא? אמר אביי: שלקו וטגנו איכא בינייהו" (2) (עירובין, כח ע"ב). דבריו של הרמב"ם בפיהמ"ש ((עוקצין, פ"ג, מ"ז) עולים בקנה אחד עם התאור הביולוגי: "הקור. הוא ראש הדקל, והוא עץ לבן רך כורתין אותו מעלי הדקל בדמות גבינה יבשה ואוכלין אותו בני אדם, והוא אינו מיטמא, אמנם מותר לקנותו בכסף מעשר". תאורו של הרמב"ם מבטא באופן מושלם את מראה הקור כפי שניתן לראות בתמונה 2. רש"י בסוגייתנו רק רומז על כך: "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא - לאכול את הקורא, שהאוכלו ממעט ענפי האילן". כאמור, הוצאת הקור גורמת להפסקת התפתחות העלים ולכן ברור שאין נוטעים את התמר לשם כך אלא עבור פירותיו.
 

   
 תמונה 1.  קטע צמרת הדקל המכיל את הקור

 
  תמונה 2. קור דקל מזן מג'והל    
באדיבות:  ד"ר מרים אהרוני, צמח תרביות רקמה בע"מ


המחלוקת המובאת בסוגייתנו לגבי הברכה שיש לברך על הקור נובעת מהתייחסות שונה למעמדו של הקור. אמנם הוא נאכל אך אין הוא פריו העיקרי של התמר. יתר על כן, הוצאתו מהעץ גורמת למות העץ ולכן, כאמור בגמרא, מלכתחילה אין נוטעים תמר על מנת לאכול את הקור. בימינו קוצצים את צמרת הדקל רק כאשר הוא מגיע לגובה רב מדי המקשה על אפשרות קטיפת הפרי. את הקור ניתן להוציא בעבודה קשה בעזרת ניסור החלקים הקשים העוטפים אותו.

"לבבות הדקל" הנמכרים למאכל נלקחים ממין דקל בשם פופניה שמגדלים במיוחד למטרה זו. דקל הפופניה גדל בקצב מהיר על פני שטחים גדולים לכן גידולם עבור ה"לבבות" כדאי למרות שהוצאת הקור ממיתה את העץ. מכל עץ מפיקים קור באורך ממוצע של כ – 40 ס"מ המספיק למילוי קופסת שימורים אחת (5 יחידות בעובי 1-4 ס"מ'). על אופן הכנת "לבבות" הדקל לצרכן ראה כאן. לאור כך שדקלים אלו ניטעים רק עבור ה"לבבות" אין ספק שברכתם שונה והפוסקים בני זמננו פסקו שיש לברך עליהם "בורא פרי האדמה".

שימוש מעניין לקור של עצי תמר משובחים הוא בריבוי שתילי תמר בטכנולוגיה של "תרבית רקמה". ראו עוד ב"הרחבה".

 

הרחבה

האנטומיה של גזע הדקל

הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב  (ראו בשרטוט ובתמונות 3-4).
 


 
 השוואה בין סידור צרורות הצינורות בחד-פסיגיים והדו-פסיגיים 

??
    
תמונה 3. חתך רוחב בגבעול צמח חד-פסיגי
צילם: חגי רענן
  תמונה 4. חתך רוחב בגבעול צמח דו-פסיגי
צילם: חגי רענן

 


    
תמונה 5. חתך רוחב בגגזע תמר         צילם:  Tangopaso   תמונה 6. חתך רוחב בגזע אורן ממחלקת הדו-פסיגיים

 


 
תמונה 7. טבעות הגידול בעץ דו-פסיגי

תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל. 

בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול. בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים.
 

תרבית רקמה

תרבית רקמה היא טכנולוגיה שבה מנצלים את העובדה שמלוא הפוטנציאל התורשתי (גנטי) נמצא בכל תאי האורגניזם (ההבדלים בין התאים והרקמות נובעים מביטוי שונה של פוטנציאל זה בעקבות פעילותם של מנגנוני בקרה) על מנת להשתמש בתאים אלו כמקור לקבלת האורגניזם השלם. בדרך כלל אורגניזם רב תאי מתפתח מתא אחד (למשל הביצית המופרית) העובר סדרות של חלוקות תא תוך כדי התמיינות לרקמות ואיברים. בתרבית רקמה מהווים תאים אחרים כנקודת ההתחלה לחלוקת התאים והתפתחות האורגניזם השלם. תאים אלו מתרבים על פני מצע גידול נקי מחיידקים ופטריות תוך מתן תנאים סביבתיים אופטימליים ומבוקרים. בדרך כלל נוח להשתמש לצורך תרבית רקמה בתאים עובריים אך קיימות גם שיטות המאפשרות להשתמש בתאים מסויימים שכבר עברו התמיינות. תרבית רקמה היא למעשה דרך לבצע שיבוט משום שניתן להשתמש בקבוצת תאים ממקור גנטי זהה (כמו הקור) על מנת לייצר פרטים רבים בעלי מטען תורשתי זהה.

במעבדות "צמח תרביות רקמה" מיישמים את השיטה לייצור המוני של שתילי תמר איכותיים. שיטה זו עדיפה על שתי השיטות האפשריות האחרות: ריבוי מזרעים וריבוי בעזרת חוטרים. ריבוי מזרעים איננו אפשרי משום שהנבטים שונים מאד זה מזה מבחינה תורשתית ואין אפשרות להרכיב אותם (בגלל היעדר קמביום המשמש כרקמה המאחה בדו-פסיגיים). ריבוי בעזרת חוטרים מסובך ואיטי ולא מבטיח את אחידות השתילים ובריאותם. בתמונה 9 ניתן לראות את פעולת ה"אירגוז" (עטיפת בסיס החוטר בשק המכיל אדמה) המיועדת לאפשר לחוטר להשתרש לקראת הפרדתו מהעץ. לעומת שיטות אלו הרי שהיתרונות בריבוי בעזרת תרבית רקמה רבים. בשיטה זו ניתן לבחור פרט תמר איכותי ביותר וממנו ל"שבט" שתילים רבים במהירות יחסית בכמות העשויה לענות על הדרישה הרבה (בשנים האחרונות ניטעים שטחים נרחבים בבקעה ובערבה) לשתילים איכותיים. הגידול במעבדה מאפשר להעניק לנבט המתפתח תנאים נאותים מבוקרים תוך בידוד מגורמי מחלה רבים הנמצאים בסביבה. שתילים המיוצרים בתרבית רקמה מגיעים למטע כשהם נקיים ממחלות ומזיקים, מטענם התורשתי זהה, סכויי הצלחת הקליטה מקסימליים והניבה מהירה יחסית. בניגוד לסברה שהתפתחה בקרב חלק ממגדלי התמרים, בעקבות נסיונם עם שתילים שנרכשו בחו"ל, הרי שנסיון מצטבר בארץ מצביע על כך ששכיחות המוטציות אפסי.
 

   
תמונה 5. חוטרים  מפותחים בבסיס הדקל   תמונה 6. חוטר שעבר "אירגוז" (מצד שמאל לגזע)

 
 


(1) פירוש: שְׁמוּאֵל אַיְיתֵי לֵיהּ אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי [הביא לו אריסו תמרים]. אָכֵיל, טָעֵים בְּהוּ טַעֲמָא דְּחַמְרָא [אכל, טעם בהם טעם של יין]. אָמַר לֵיהּ [לו] לאריס: מַאי הַאי [מה זה]? אָמַר לֵיהּ [לו]: בֵּינֵי גּוּפְנֵי קַיְימִי [בין הגפנים התמרים עומדים] ולכן יש בהם טעם מסויים של יין. אָמַר שמואל: מַכְחֲשִׁי בְּחַמְרָא כּוּלֵּי הַאי [מכחישים ביין כל זאת כל כך הרבה] שמרגישים בתמרים טעם יין? לְמָחָר קצוץ את התמרים ואַיְיתֵי [הבא] לִי את מִקּוּרַיְיהוּ [קצה האילן] לאכילה.
(2) פירוש: אָמַר מָר [החכם], ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹר הֲרֵי הוּא כָּעֵץ לְכָל דְּבָרָיו, אֶלָּא שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר ושואלים: הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא [הרי זה ממש כדברי התנא הראשון] ובמה נחלק ר' יהודה! אָמַר אַבַּיֵי: אם שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ את הקור אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת ר' יהודה אף אם שלקו וטגנו אינו מטמא טומאת אוכלים, ואילו לדעת התנא הראשון הריהו מטמא".
  

 

לעיון נוסף:

אוסף מקורות  העוסקים בברכת "לבבות דקל" מאת הרב יעקב אפשטיין באמונת עיתך.

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר