טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

מניין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים נוצה של עזים – עז הבית
 

"אמר אביי: האי תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל. דתני דבי רבי ישמעאל: בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים, מניין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים נוצה של עזים והשירין והכלך והסריקין? תלמוד לומר או בגד" (שבת, כז ע"א).

פירוש: אמר אביי: האי [זה] התנא דבי [מבית מדרשו] של רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי [מוציא, חולק, על תנא אחר מבית מדרשו] של רבי ישמעאל. דתני [שכן שנה] התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: ממה שנאמר "בגד" אין לי להבין אלא כפשטו בגד צמר ופשתים שהוא המקבל טומאה, ואולם מניין לרבות בגד העשוי מצמר גמלים או מצמר ארנבים, או נוצה {שיער} של עזים וכן השירין והכלך והסריקין (מיני משי) שכולם מקבלים טומאה? תלמוד לומר: "או בגד" שבאה המלה "או" לרבות ולכלול את כל מיני האריגים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: כבש האליה   שם באנגלית: Fat-tailed Sheep   שם מדעי: Ovis orientalis platyura

שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין  


נושא מרכזי: מה היו השימושים בנוצת עיזים?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הצאן הקש/י כאן.

לריכוז המאמרים שנכתבו על עז הבית הקש/י כאן.

הצורך בריבוי מיוחד ("או בגד") כדי להכליל אריג עשוי משיער העיזים בין האריגים המקבלים טומאה מעיד על כך שמעמדו כחומר גלם להכנת בגדים נחות בהשוואה לצמר כבשים ופשתן. בסוגייתנו גם שיער הגמלים והארנבים נקרא בשם צמר בניגוד לשיער העיזים הנקרא נוצה (עוד על צמר הגמלים ראו במאמר "מנין לרבות צמר גמלים" (מנחות, לט ע"ב). רש"י מנמק את השם "נוצה": "של עזים - קרי נוצה, על שם שאין גוזזין אותם אלא מורטין". במסכת מנחות (לט ע"ב) הוא מביא נימוק שונה: "צמר ארנבים ונוצה - צמר של עזים קרי נוצה לפי שאין רך כשאר צמר". אמנם גם הצמר וגם שיער העיזים דומים זה לזה בתפקידם בהגנה על בעל החיים מפגעי מזג האוויר והסביבה אך הם שונים במבנה הסיבים וביעילותם. להבדלי מבנה אלו יש השלכות על האופן בו ניתן להשתמש בהם בתעשיית האריגים (ראו להלן).

על מנת שנוכל לדון בשאלה מדוע איכות נוצת העיזים נחותה בהשוואה לצמר עלינו לתאר את ההבדלים בין צמר ושיער? צמר הוא למעשה סיבים שמקורם בשיער של בעלי חיים מבויתים ובעיקר כבשים. לרוב הסיבים של הכבשים המבויתות יש שני מאפיינים עיקריים המבדילים בינם ובין שיער. א. הם מכוסים בקשקשים המסודרים בצורה המסייעת לבעל החיים לסלק מעליו זרעים ותרמילי צמחים הנאחזים בו בעת המעבר בין צמחים. ב. הסיבים מפותלים בצפיפות התלויה בזן הכבשה. בזן המרינו בעל הצמר העדין, למשל, יש עשרות פיתולים לכל ס"מ ואילו בצמר גס עשוי להיות פיתול אחד או שנים לכל ס"מ. לשני מאפיינים אלו יש השפעה רבה על אפשרויות הניצול של הצמר. הקשקשים והפיתולים מאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה. ליעילות הטוויה תורמת גם גמישות הצמר בהשוואה לשיער. בניגוד לצמר הרי שלשיער אין קשקשים או שהם מעטים והוא איננו מפותל ולכן כמעט ולא ניתן לטוויה (ראו עוד במאמר "של צמר ושל שער אין חוצצין" (שבת, נז ע"א)).

הקושי בטווית נוצת העיזים היווה נימוק שבו השתמש בעל "מדרש הגדול" (מהד' מרגליות לה: כ"ו) כדי להסביר מדוע זכו דווקא הנשים שטוו את יריעות העיזים למשכן לשבח מיוחד. נאמר בברייתא (שבת, צט ע"א): "תנו רבנן: יריעות התחתונות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות של מעשה עזים, וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות. דאילו בתחתונות כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ואילו בעליונות כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים". הסביר בעל "מדרש הגדול": "מלמד שמלאכתו קשה מן הכל לפי שהשערות שלעזים דקין ביותר וקשין". הסבר אחר המופיע בכתובים הוא שהקושי בטוויית העיזים נבע מכך שהדבר נעשה על גופם ולא שנגזז קודם.

בהבדל בין צמר הכבשים ושיער העיזים ניתן להבחין גם במבט שטחי בשדה. השערות בפרוות העיזים נראות חלקות ונפרדות זו מזו ואילו בכבשים ניתן לראות שיער מפותל האסוף במקבצים הנראים כגלים או תלתלים. הקשקשים והפיתולים מגדילים את נפח הצמר על ידי לכידת חללי אוויר גדולים ואוויר זה תורם ליכולת הבידוד הטובה של הצמר. יכולת הבידוד של הצמר ורכותו הפכו אותו לחומר הגלם העיקרי להכנת בגדים ואילו נוצת העיזים משמשת למטרות אחרות. הבדל זה מפורש בגמרא בבכורות (יז ע"א) בדיון לגבי מצוות ראשית הגז: "... אלא לראשית הגז, ולית ליה הא דתנא דבי רבי ישמעאל: כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז, שנאמר ומגז כבשי יתחמם" (בכורות, יז ע"א). מפרש רש"י: "מגז כבשי יתחמם - אלמא בת חימום קרי גז דלא בת חימום לא קרי גז והך עז בת רחל צמרה קשה דצמר עזים קשה הוא".

המקור הראשון המעיד על המרקם השעיר (בניגוד למרקם צמרי) של פרוות העיזים הוא בספור האופן בו הסתיר יעקב אבינו את זהותו כשבא לקבל את ברכת אביו: "ויאמר יעקֹב אל רבקה אמוֹ הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק ... ואת עֹרֹת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו" (בראשית, כז י"א, ט"ז). במלאכת המשכן נעשה שימוש בצמר להכנת בגדי כהונה ואילו את יריעות החיצוניות שכיסו את האוהל נארגו מנוצת עיזים: "ועשיתָ יריעת עזים לאהל על־המשכן עשתי עשרה יריעת תעשה אתם" (שמות, לה כ"ו). עד היום משמשים אריגי שיער עיזים לבניית אוהלים בדואים מסורתיים. לשיער העיזים תכונות חשובות המתאימות אותו לאריגת יריעות אוהלים. השומן הטבעי בשיער העיזים משמר את גמישות האריג דבר התורם לעמידותו בקיפול ופריסה מחדש של האוהל. סיבי השערות מגיבים לשינויים בלחות האוויר וכך היריעות מותאמות לחילופי העונות. בקיץ כשהאוויר חם יבש הסיבים מתכווצים ונוצרים ביניהם נקבים המאפשרים תחלופת אוויר באוהל. לעומת זאת בחורף, כשהלחות עולה ויורד גשם, הסיבים תופחים והאריג הופך צפוף יותר ואוטם את יריעות האוהל.

במקורות אנחנו מוצאים דוגמאות נוספות לשימוש בנוצות עיזים. במסכת יבמות (קב ע"ב) אנו מוצאים שימוש בשיער עיזים כחלק מנעל: "בעא מיניה רבי אלעזר מרב: הוא של עור ותריסיותיו של שער, מהו? אמר ליה: מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש? אי הכי, כולו של שער נמי! ההוא קרקא מקרי". רש"י: "תריסיותיו - רצועותיו. של שער - מנוצה של עזים". הערוך (ערך "קרקא") פירש: "בריש גמרא דמצות חליצה ההוא קורקא מקרי פירוש מנעל של עור והוא עב ופעמים יעשנו מן שני עורות מדובקין בקולן. ומלמטה עור עב והוא כעין מוק תחתיו מעץ וקורקא תחתיתו עור עב". נוצת עיזים שימשה לתפירת שקים. במסכת בבא בתרא (סז ע"ב) אנו לומדים: "ת"ר: המוכר בית הבד מכר את נסרים ואת היקבים ואת המפרכות, ואת הריחים התחתונות אבל לא העליונה, ובזמן שאמר לו: הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין; בין כך ובין כך, לא מכר לא את העבירים ולא את השקין ולא את המרצופין וכו'". מפרש הרשב"ם: "ושקין ומרצופין - לשאת בהן זיתים בבית הבד אלא שהמרצופין הן של עור והשקין מנוצה של עזים וכל דמטלטל לא מזדבן"(1). באופן זהה הוא מפרש גם את השק שהוזכר לגבי טומאת שרץ: "וכֹל אשר יפּל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד אוֹ עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וכו'" (ויקרא, יא ל"ב). רשב"ם: "שק - טלית של נוצת עיזים".

מסתבר גם שהשקים המוזכרים במקורות כלבוש המסמל צער ואבל(2) נתפרו מאריגי שיער עיזים. אריגים אלו בעלי הסיבים הקשים והדוקרנים הוסיפו על צערו של הלובש. סביב שקים אלו התפתחה "תעשייה" המשרתת את הנוהגים לומר "תיקון חצות" על פי מנהג שהועבר על ידי הבן איש חי. הוא הנהיג ללבוש שק מנוצת עיזים על מנת להרבות בצער. עוד בנושא זה ראו כאן.

מקור חיצוני לשימוש בנוצת עיזים וצמר גמלים הוא מסמך שחובר על ידי הקיסר דִּיוקְלֶטִיָאנוּס  בשנת 301 לספירה וקבע את מחירי המקסימום לחומרי גלם, מוצרים ושירותים שונים ברחבי האימפריה (Edict on Maximum Prices). ברשימת המוצרים מופיעים מחירים של מוצרים שונים שנעשו משיער עיזים וגמלים: שיער גולמי (6 דינרים לליברה. (משקל ליברה רומית 327 גרם)), שיער ארוג לשק או תרמיל (10 דינרים לליברה), שערות שזורות לחבל או לאוכף (10 דינרים לליברה), אוכף עבור פרד (350 דינרים), אוכף לחמור (250 דינר), אוכף לגמל (350 דינר), שק עבור בגדים (350 דינר), שני שקים במשקל 30 ליברות עבור בגדים (400 דינרים), שק ברוחב 3 רגל ובכל אורך מבוקש (16 דינרים לכל משקל ליברה).  

כבשה  -  הגוף מכוסה  בקבוצות שיער מסולסל		עז - הגוף מכוסה בשיער

(1) אנשי גבעון השתמשו בשקים כדי לשאת את צידתם: "ויעשו גם המה בערמה וילכו ויצטירו ויקחו שקים בלים לחמוריהם ונֹאדוֹת יין בלים ומבקעים ומצֹררים" (יהושע, ט ד').
(2) למשל, ויאמר דוד אל יואב ואל כל העם אשר אתוֹ קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני אבנר והמלך דוד הלךְ אחרי המטה" (שמואל ב' ג ד') ודוגמאות רבות נוספות.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
  

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.