טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
של צמר ושל שער אין חוצצין – צאן
"תנן התם, ואלו חוצצין באדם: חוטי צמר וחוטי פשתן, והרצועות שבראשי הבנות. רבי יהודה אומר: של צמר ושל שער אין חוצצין, מפני שהמים באין בהן. אמר רב הונא: וכולן בראשי הבנות שנינו. מתקיף לה רב יוסף: למעוטי מאי? אילימא למעוטי דצואר, ודמאי? אילימא למעוטי דצמר, השתא רך על גבי קשה חוצץ רך על גבי רך מיבעיא! ואלא למעוטי דחוטי פשתן, השתא קשה על גבי קשה חוצץ, קשה על גב רך מיבעיא!" (שבת, נז ע"א).
פירוש: תְּנַן הָתָם [שנינו שם] במשנה במסכת מקוואות: וְאֵלּוּ הדברים החוֹצְצִין בָּאָדָם: חוּטֵי צֶמֶר, וְחוּטֵי פִשְׁתָּן, וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: חוטים שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן. אָמַר רַב הוּנָא: וְכוּלָּן, חוטי הצמר והפשתן, בְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת שָנִינוּ, שהם חוטים שנועדו לקשור את השיער, ולא במקום אחר. מַתְקִיף לָהּ [מקשה עליה] על הלכה זו של רב הונא רַב יוֹסֵף: לְמַעוֹטֵי מַאי [למעט את מה] אמר רב הונא את דבריו? אִילֵימָא לְמַעוֹטֵי [אם נאמר שבא למעט] את החוטים שקושרים בצַוַּאר, וּדְמַאי [ושל מה, מאיזה חומר] הם עשויים, אִילֵימָא לְמַעוֹטֵי [אם תאמר למעט] חוטי צֶמֶר, הָשְׁתָּא [עכשיו, הרי] רַךְ עַל גַּבֵּי קָשֶׁה, כלומר, חוט הצמר הרך, על גבי השערות שהן קשות ביחס אליו אמרנו שהוא חוֹצֵץ, שנכרך הצמר סביב השיער בהידוק רב עד כדי חציצה בפני המים, רַךְ עַל גַּבֵּי רַךְ כצמר על בשר הצואר מִיבָּעֲיָא [נצרכה לומר]? ודאי הוא שיש בכך חציצה. וְאֶלָּא תאמר שבאו דברי רב הונא לְמַעוֹטֵי [למעט] של חוּטֵי פִשְׁתָּן. ושוב יש לשאול: הָשְׁתָּא [עכשיו, הרי] אמרת כי קָשֶׁה עַל גַּבֵּי קָשֶׁה, פשתן על גבי שיער, נכרך בהידוק רב עד כדי שהוא חוֹצֵץ, קָשֶׁה עַל גַּבֵּי רַךְ מִיבָּעֲיָא [נצרכה לומר] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כבש האליה שם באנגלית: Fat-tailed Sheep שם מדעי: Ovis orientalis platyura
שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין
נושא מרכזי: מדוע הצמר רך בהשוואה לשיער?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הצאן הקש/י כאן.
לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.
לריכוז המאמרים שנכתבו על עז הבית הקש/י כאן.
סוגייתנו עוסקת בשאלה הלכתית הקשורה להבדל או אולי להבדלים בין צמר ושיער הקובעים אם קשירת אגודות שיער הראש בחוטים העשויים מהם מהווה חציצה לענין טבילה. מסקנות שאלה זו משליכות על הלכות הוצאה בשבת של חוטים שקשרה אשה בשערה: "משנה. במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? לא תצא אשה לא בחוטי צמר, ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועות שבראשה. ולא תטבול בהן עד שתרפם ... גמרא. טבילה מאן דכר שמה? אמר רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה: מה טעם קאמר, מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם. וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצא, דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו, ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים"(1). מקורות חשובים להכרת ההבדלים בין שיער ובין צמר הן הסוגיות העוסקות בהשוואה בין כסות הגוף של כבשים ועיזים ולכן נתמקד בהן. הצמר והשיער שונים במאפייניהם הפיסיקליים וכתוצאה מכך גם במראה ובשימוש שנעשה בהם. בלשון חז"ל ההבחנה היא בין צמר ובין שיער או נוצת עיזים. אמנם בגמרא לא נאמר במפורש שהדיון בסוגייתנו נוגע לשיער עיזים אך אנו נניח שאכן גם הוא שימש להכנת חוטים. על הדמיון בין שיער ממקורות שונים נוכל ללמוד מדברי המאירי:
"... ומכל מקום חוטי שער אפילו הדקתם אין חוצצים שאין הדוקו מונע את המים מליכנס. ואף על פי שאמרו נימא אחת קשורה חוצצת, בזו הואיל והשער עצמו קשור הדוקו הדוק אבל כשהשער קשור על דבר אחר או עם דבר אחר אין הדוקו הדוק. והוא שאמרו יוצאה אשה בחוטי שער אם קלעה בהם שערות ראשה וקווצותיה בין משלה בין משל חברתה בין של בהמה שכל שער במשמע וכו'".
המשנה (מקוואות, פ"ט מ"א) אומרת: "אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. רבי יהודה אומר: של צמר ושל שער אינם חוצצין מפני שהמים באין בהם". לדעת רב הונא המובא בסוגייתנו המשנה עוסקת בקשירת חוטים מסוגים שונים סביב שיער הראש ולא רק בקשירת "רצועות" כפי שמשתמע לכאורה מלשון המשנה. בלשון רש"י: "וכולן בראשי הבנות שנינו - לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי, אלא אחוטין נמי קאי". החציצה נגרמת כתוצאה מקשירה הדוקה של חוט המונעת את חדירת המים למקום הקשר. כאשר המים מצליחים לחדור מתחת לקשר אין חציצה (בלשון המשנה: "רבי יהודה אומר: של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן"). ממהלך הסוגיה משתמע שהגורמים הקובעים את מידת החציצה הם מרקם החוט (קשה או רך), מרקם הגוף (קשה או רך) עליו הוא נקשר והצרוף של שניהם.
הדבר עולה מתוך ניסיון רב יוסף להבין את חידושו של רב הונא: "אמר רב הונא: וכולן בראשי הבנות שנינו. מתקיף לה רב יוסף: למעוטי מאי? אילימא למעוטי דצואר, ודמאי? אילימא למעוטי דצמר, השתא רך על גבי קשה חוצץ רך על גבי רך מיבעיא? ואלא למעוטי דחוטי פשתן, השתא קשה על גבי קשה חוצץ, קשה על גב רך מיבעיא!". מפרש רש"י: "למעוטי מאי - אשמעינן רב הונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו. אילימא למעוטי - חוטין הקשורין בצוארן, דלא חייצי. ודמאי - הי חוטין אתא למעוטי, דלא חייצי בצואר, צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שיער. על גבי קשה - שער. על גבי רך - בשר. מיבעיא - בתמיה - הא ודאי על גבי רך טפי מיהדק!". מכאן לומדים אנו: א. קשירה של חוט רך (צמר) סביב חומר רך (צוואר) הדוקה יותר מאשר סביב חומר קשה (שיער). ב. קשירה של חוט קשה (פשתן) סביב חומר רך (צוואר) הדוקה יותר מאשר קשירה של חוט קשה (פשתן) סביב חומר קשה (שיער). מחלק זה בסוגיה ניתן להסיק שחוט פשתן קשה מחוט צמר. מהמשך הסוגיה משתמע ששיער קשה מצמר "חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אין חוצצין". מתקבל אם כן דירוג ברמת הקושי של החוטים: חוט הפשתן קשה ביותר, לאחריו חוט שיער ולבסוף חוט צמר.
עיון בשיטת רבי יהודה כרוך בהתייחסות למאפיין נוסף המבדיל בין צמר כבשים ושיער עיזים. לאור העובדה שמצאנו שצמר רך מפשתן וקשירת חוט רך הדוקה יותר מחוט קשה לא מובנים דברי רבי יהודה במשנה. כיצד פוסק שחוטי צמר אינם חוצצים אך גם מודה לחכמים שחוטי פשתן חוצצים? אם חוטי פשתן הקשים חוצצים קל וחומר שחוטי הצמר הרכים יחצצו. לקושי זה נדרש הר"ן בחידושיו:
"... ואם תאמר כיון דקרינן בסוגיין לצמר רך ופשתן קשה מאי טעמיה דרבי יהודה דמודה בחוטי פשתן דחייצי ופליג בחוטי צמר? נראה לי דהיינו טעמא דנהי דצמר נדבק במה שהוא עליו יותר מן הפשתן, אפילו הכי מתוך שהצמר רך המים נכנסין בתוך החוט ועוברין עד הבשר מה שאין כן בחוט פשתן קשה שאין המים נכנסין בתוכו ולפי שאין קושיו חזק כל כך כשער מודה ר' יהודה דחייץ. וכי קאמר ר' יהודה דשל צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן כל חד וחד טעמא לחוד. צמר מפני שעצמו רך, שער מפני שהוא קשה כל כך שאינו נדבק עם מה שהוא עליו".
הר"ן מציין את רכותו של הצמר כמאפיין המאפשר את חדירת המים אל תוך הסיבים עצמם. אמנם חוט צמר מהודק וצמוד לשיער עליו הוא קשור אך המים חודרים אל תוך הסיבים עצמם. טענה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהמבנה התלת מימדי של סיבי הצמר הוא סלילי והמים עשויים לחדור דרך המרווחים בין הפיתולים (ראו עוד ב"הרחבה"). מדבריו אנו לומדים שקיימים שני גורמים הקובעים את מכלול ההלכות בסוגיה: א. רמת הקושי של החוט. ב. חלחול המים אל תוכו.
השפעת "קושי" הצמר על איכותו
התייחסות נוספת ל"קושי" של שיער עזים אנו מוצאים בדיון לגבי מצוות ראשית הגז: "... אלא לראשית הגז, ולית ליה הא דתנא דבי רבי ישמעאל: כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז, שנאמר ומגז כבשי יתחמם" (בכורות, יז ע"א). מפרש רש"י: "מגז כבשי יתחמם - אלמא בת חימום קרי גז דלא בת חימום לא קרי גז והך עז בת רחל צמרה קשה דצמר עזים קשה הוא". מפירוש זה משתמעים שני קשרים: א. גז הוא הסרת צמר שיש בכוחו לחמם. ב. צמר קשה אינו מחמם. אכן גז מתייחס לכבשים ולא לעיזים. במסכת שבת (כז ע"א) מוזכרת "נוצה של עזים" ומפרש שם רש"י: "של עזים - קרי נוצה, על שם שאין גוזזין אותם אלא מורטין". הקשר השני בין "קושי" הצמר ובין האפשרות שלו לחמם אינו מובן מאליו. על מנת להבין את קשר זה עלינו להכיר את מבנה הצמר ואת ההבדל בינו לבין "נוצת"(2) העזים. בנוסף יש לזכור שצמר או בגדים אינם מחממים אלא מבודדים את הגוף מסביבתו וכך שומרים על חומו.
מרקם הצמר לעומת השיער
שאלה שיש לתת עליה את הדעת מהם המאפיינים הגורמים למראה והתכונות השונים של השיער והצמר שהרי גם מקור הצמר הוא שיער בעל החיים? צמר הוא למעשה סיבים שמקורם שיער של בעלי חיים מבויתים ובעיקר כבשים. לרוב הסיבים של הכבשים המבויתות יש שני מאפיינים עיקריים המבדילים בינם ובין שיער או פרווה. א. הם מכוסים בקשקשים המסודרים בצורה המסייעת לבעל החיים לסלק מעליו זרעים ותרמילי צמחים הנאחזים בו בעת המעבר בין צמחים. ב. הסיבים מפותלים בצפיפות התלויה בזן הכבשה. בזן המרינו בעל הצמר העדין, למשל, יש עשרות פיתולים לכל ס"מ ואילו בצמר גס עשוי להיות פיתול אחד או שנים לכל ס"מ. לשני מאפיינים אלו יש השפעה רבה על אפשרויות הניצול של הצמר. הקשקשים והפיתולים מאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה. בניגוד לצמר הרי שלשיער אין קשקשים או שהם מעטים והוא איננו מפותל ולכן כמעט ולא ניתן לטוויה. ליעילות הטוויה תורמת גם גמישות הצמר בהשוואה לשיער. ניתן להבחין בהבדל בין צמר הכבשים ושיער העיזים גם במבט שטחי בשדה. השערות בפרוות העיזים נראות חלקות ומופרדות זו מזו ואילו בכבשים ניתן לראות שיער מפותל האסוף במקבצים הנראים כגלים או תלתלים.
הקשקשים והפיתולים מגדילים את נפח הצמר על ידי לכידת חללי אוויר גדולים ואוויר זה תורם ליכולת הבידוד הטובה של הצמר. בקרב הבדואים, למשל, משמש הצמר לא רק להגנה מפני קור אלא גם למנוע חדירת אנרגיית חום לגוף. איכות הצמר נקבעת על פי מספר הפיתולים של הסיב. תכונה נוספת המבדילה בין זני הכבשים היא היחס בין כמות הצמר הנמצא בכסות גופם לבין זיפי הצמר המהווים את השכבה העליונה של הפרווה. ככל שהיחס בין הצמר לזיפים גבוה יותר כך חומר הגלם מבוקש יותר עבור טוויה ותעשיית הלבד.
אם נחזור לשאלתנו הרי שעתה הקשר בין רכות הצמר ויכולת ה"חימום" ברורה. הרכות נובעת מחללי האוויר הלכודים בצמר על ידי הקשקשים והפיתולים. חללי האוויר מהווים מבודד יעיל השומר על חום הגוף וכך הצמר יכול "לחמם". לעומת זאת ל"כבשים שצמרן קשה" ועזים, שיער חסר קשקשים וחללי אוויר ולכן פחות אלסטי וגורם לתחושה של קושי.
 |
|
 |
|
כבשה - הגוף מכוסה בקבוצות שיער מסולסל
|
|
עז - הגוף מכוסה בשיער
|
עז קשמיר צילם: Charles Esson
(1) פירוש: בַּמָּה, באלו דברים אִשָּׁה יוֹצְאָה (יוצאת) בשבת וּבַמָּה, באלו דברים אֵינָה יוֹצְאָה? לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִּרְצוּעוֹת מחומרים אחרים שֶׁאשה קולעת בְּשערות ראשָׁהּ. וְאשה הרוצה לטבול לטהרתה לֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן, בכל אלה, עַד שֶׁתְּרַפֵּם. שכאשר החוטים והרצועות מהודקים בשערות ראשה אין המים יכולים להכנס ברווח בין השיער והרצועה ולא עולה לה טבילה ... גמרא שנינו במשנה כי אין אשה טובלת בקישוטי השיער המהודקים בראשה. ושואלים: טְבִילָה מַאן דְּכַר [מי הזכיר] את שְׁמָהּ? והלא המשנה מדברת בדיני שבת, ומדוע דנה בהלכות טבילה? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק שכך אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַה טַּעַם קָאָמַר [אמר], שיש להבין דין זה כדבר הסבר, ולא כתוספת שאינה מן הענין. וכך יש להבין את המשנה: מַה טַּעַם לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כי אף בּימות החוֹל לֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְכֵיוָן שבּימות החוֹל לֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם, בַּשַּׁבָּת לֹא תֵּצֵא בהם, דִּילְמָא מִיתְרַמִי [שמא תזדמן] לָהּ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה וְשָׁרְיָא לְהוּ [ותתיר אותם] בשעת הטבילה, וְאָתֵי לְאַתּוֹיִינְהוּ [ותבוא להביאם, לטלטלם] אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
(2) "כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית של צמר. פירוש: כאלו אמר "כלו שער כאדרת", שהיא ה"טלית של צמר". כי לא יתכן לפרשו כפי מצבו, מפני שהשער בכל מקום הוא שער האדם, אבל שער שאר בעלי חיים אין שמו שער אלא צמר או נוצה, והאדרת אינה נעשת אלא מן הצמר. ולכן כתב "כטלית של צמר". ופירוש "שערך כעדר העזים" (שיר השירים ד, א) - דק ומנופץ כנוצת עדר העזים שממנו טוו הנשים לעשות יריעות עזים לאהל על המשכן (שמות כז, ז לה, כו)" (מזרחי, רא"ם, בראשית, כ"ה).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
