סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה – צאן

 

"הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה. אמר רב חסדא: מאי דכתיב ועשתרות צאנך שמעשרות את בעליהן" (חולין, פד ע"ב). 
 

שם עברי: עז, תיש   שם באנגלית: Goat   שם מדעי: Capra aegagrus hircus

שם נרדף במקורות: שעיר, ברחא


נושא מרכזי: התנאים להיתר רעייה של בהמה דקה?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על הצאן הקש/י כאן.

לריכוז המאמרים שנכתבו על עז הבית הקש/י כאן.

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.



האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל ידוע ומפורסם מאד (ראו במאמר "אין מגדלין בהמה דקה בא"י" (בבא קמא, עט ע"ב)) ועל רקע זה תמוהה המלצתו של רבי יוחנן "הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה". יתר על כן, בגמרא בפסחים (נ ע"ב) אנו מוצאים ברייתא שהוראתה הפוכה: "תנו רבנן: תגרי סימטא, ומגדלי בהמה דקה, וקוצצי אילנות טובות, ונותנין עיניהן בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם". התוספות (שם) עמד על קושי זה וכתב: "ומגדלי בהמה - וקשה לר"ת דאמר (בחולין ד' פד:) הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה ואמר נמי עשתרות שמעשרות את בעליהן וי"ל דהתם בחורשין". התוס' מתייחס רק להבדל ההלכתי בין המקורות אך למעשה קיימת סיבה נוספת לכך שמגדלי בהמה דקה אינם רואים סימן ברכה והיא, על פי הברייתא, "דתהו ביה אינשי". מתוך ההקשר ניתן להבין שהכוונה לסוג מסויים של עין רעה או קנאה. לנקודה זו התייחס תוס' רי"ד: "שם ומגדלי בהמה דקה ומאי דאמרינן שמעשרות בעליהן דוקא באפר דלא שלטא בהו עינא". לפירושו הרעייה בחורשים פותרת את שתי הבעיות: הן את בעיית הגזל או החרבת היישוב והן את בעיית העין הרעה. ייתכן והתוספות סבר כשיטת רש"י שהבעיה בגידול בהמה דקה היא רק בנזק הנגרם על ידה וכפי שפירש רש"י: "ומגדלי בהמה דקה - הכל צווחין עליהן". בפירוש זה הוא חרג מפירושו ביחס לתגרי סמטה וקוצצי אילנות טובות: "תגרי סימטא - יושבין ומוכרין בשוק, ועין שולטת בהן. וקוצצי אילנות טובות - למוכרן לעצים, הכל תמיהים ומלעיזין עליהם, ומתוך כך עין שולטת בהן, וצעקת בני אדם". בשורות הבאות נעסוק בתנאים המאפשרים לעסוק בגידול בהמה דקה.

במשנה (בבא קמא, פ"ז מ"ז) אנו לומדים שהאיסור מוגבל לא"י ולאיזורים מיושבים: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל". מפרש רש"י (בבא קמא, עט ע"ב): "אבל מגדלין בסוריא - ארם צובה דדוד כיבשה וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחוצה לארץ ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישוב ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה". בברייתא (שם) נאמר: "ת"ר: אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל, בסוריא אפילו בישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. תניא אידך: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו. ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ, בהמה גסה אי אפשר להביא מחוצה לארץ". רש"י: "בחורשין - ביערות כדמתרגמינן ביער חורשא. בהמה גסה - צריכה בישוב למשאוי ולחרישה.

ההיתר לרעות מחוץ למקומות ישוב הוא בין עשרת התנאים שהתנה יהושע בעת חלוקת הארץ. תנאים אלו מצמצמים את בעלותם של בעלי נחלות על גידולים קלי ערך. תקנות אלו מבטיחות ניצול טוב יותר של משאבים שייתכן והיו אובדים משום שבעליהם אינם מעונינים בהם. יש בהיתר ללקט עצים בשדות או לקטום נטיעות חוץ מגרופיות של זית משום זה נהנה וזה לא חסר. גם ההיתר לרעות בחורשים מבוסס על ההנחה שלא יגרמו להם נזקים. כך למשל מפרש רש"י: "שיהו מרעין בחורשין - שיהא כל אדם מוליך בהמותיו לרעות ביער של חברו, ולא יקפיד בעל היער, משום דלאו לקצירה קאי". רש"י מדגיש את העובדה שגידולי היער אינם עומדים לקצירה ואם כן ראוי להעמידם לרשות הכלל. עקרון זה עומד גם בבסיס הסתייגותו של רב פפא: "לא אמרן אלא דקה בגסה, אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא, וכל שכן גסה בדקה דלא". מפרש רש"י: "דקה - בהמה דקה ביער גסה שאינה מכלה את האילנות".

בשיטה מקובצת אנו מוצאים הסבר מפורט יותר: "לא אמרן אלא דקה בגסה. פירוש בהמה דקה ביער גדול ומסובך עד להרבה שאין ההיזק ניכר בו כל כך. ויש מפרשים ביער הגסה שאילנותיה גסין ויער הדקה שאילנותיה דקין. הרב המאירי ז"ל. וכפירוש ראשון פירש ה"ר יהונתן ז"ל וכפירוש שני פירש הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות נזקי ממון". רבי ברוך הספרדי (בשיטת הקדמונים) כתב: "ת"ר עשרה תנאין התנה יהושע. פירוש בחילוק א"י. ועל זה התנאי יקנו הנחלות. א) שמרעין בחורשין. פירוש שלא ימנע אדם יערו מלהרעות בו בהמת אחרים: ולא אמרן אלא לרעות בהמה דקה ביער, שאילניו גסין דלא מצו למפסדינהו לגמרי, אלא רועין מקצת מהעלין הנושרין והקרובין לארץ: אבל דקה בדקה. שתאבד לגמרי, או גסה בגסה, שיש לבהמה גסה כח הרבה ושמא תעקור האילן, לא מרעין. כל שכן גסה בדקה דלא". הטיעונים להיתר ולאיסור אינם ברורים. א. העיזים אינן מסתפקות בעלים הנושרים לארץ אלא מכרסמות עלים וענפים במרומי העצים אפילו תוך כדי טיפוס. ב. בדרך כלל הבקר ("בהמה גסה") אינו עוקר עצים תוך כדי רעייה.

למרות האיסור לגדל בהמה דקה בא"י הרי שקיימים מועדים בהם הדבר מותר: "ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום, וקודם משתה בנו שלושים יום, ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום; דסד"א, דאי נפק ליה רגל, ומכי זבנה עד השתא אכתי לא מלו ליה תלתין יומין, לא נימא: תלתין משרא שרי ליה לשהויי, אלא כיון דנפק ליה רגל לא מבעי ליה לשהויי" (שם). מפרש רש"י: "שלא ישהה האחרונה שבהן שלשים יום - לקח בהמות קודם לרגל שלשים יום וסמוך לרגל לא יאמר הריני שוחט את המוקדמות ומאחר את האחרונות אף לאחר הרגל עד מלאות שלשים יום למקחן". לאדם פרטי מותר להשהות בהמה דקה אם מתקיימים שני תנאים יחד: א. הבהמות מיועדות לשחיטה ברגל או עבור סעודת חתונה. ב. אין להשהות יותר משלושים יום. לקצב ("טבח") יש תנאי אחד (בבא קמא, פ ע"א): "והטבח לוקח ושוחט, לוקח ושוהה, ובלבד שלא ישהה העגונה שבהן שלושים יום". מפרש רש"י: "והטבח - המקבץ את הבהמות ליום השוק. לוקח ושוחט או לוקח ושוהה - עד יום השוק שלשים יום למקחו. ובלבד שלא ישהה את העגונה - המאוחרת למקחו שלקח סמוך לעת השוק לא ישהה אותה לאחר יום השוק להשלים שלשים יום למקחה. העגונה - מאוחרת כמו הלהן תעגנה (רות א) תאחרנה מלהנשא". מדברי רבן גמליאל (שם) ניתן להסיק שמותר להשהות ללא הגבלה אם מבטיחים שהבהמה לא תצא ותזיק: "שאלו תלמידיו את ר"ג: מהו לגדל? אמר להן: מותר. והתנן: אין מגדלין! אלא הכי קא בעו מיניה: מהו לשהות? אמר להן: מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר, אלא קושרה בכרעי המטה". רש"י: "אלא קושרה - ורבנן פליגי עליה דרבן גמליאל".

המחלוקת לגבי השהיית בהמה כאשר היא קשורה קיימת גם כאשר היא מיועדת למטרת רפואה: "ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי".

ההיתר לרעות בחורשים מחייב לא רק בדיקה של טיב העצים (גסים או דקים) אלא גם את הבעלות המדוייקת: "אמר רבי ישמעאל: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו? שהיו מרעין בחורשין, ודנין דיני ממונות ביחיד, ואף על פי שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם, שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה". רש"י: "ואף על פי שהיו חורשין סמוך לבתיהם - ולא היו רועין בשדות אחרים ומשום חורשין ליכא גזל דאמר לעיל אבל מגדלין בחורשין ולקמן (בבא קמא, פא) נמי בתקנת יהושע תיקן שלא יקפיד בעל היער על כך אפילו הכי נענשו מפני ששדה קטנה היתה ביניהם ושל אחרים היתה".

 

             
תמונה 1. עדר של עיזים וכבשים – תל סכה

 
  תמונה 2. עיזים ניזונות מעץ אלון שהתפתחותו דוכאה
צולם ליד אלון שבות

 


 

לעיון נוסף:

הרב א. י. וולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן כד ס"ק ג', על גידול בהמה דקה בימינו.
הרב ז.נ גולברג, גידול בהמה דקה בישוב מרוחק [בארץ ישראל], תחומין יז (תשנ"ז) 61-65.
ד"ר ע. לונדון, 'מרועי צאן נוודים לעם חקלאי מפותח - הרווח הגדול מ- מט' שערי טומאה במצרים'.
הפנייה למאמרים תורניים נוספים מרוכזת ב"אוצר המשפט" המהדורה המקוונת

 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל. 
 



כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה. 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר