סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

לקהוייה זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט – תפוח תרבותי

 

"רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה זכר לטיט" (פסחים, קטז ע"א).  

פירוש: במשנה נאמר שר' אלעזר בר' צדוק אומר שחרוסת מצוה היא. שואלים: מאי [מה] עניינה של מצוה זו? ומשיבים: ר' לוי אומר: זכר לתפוח שהוא אחד ממרכיבי החרוסת, שנאמר: "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח, ה), שנדרש כרמז לכנסת ישראל בצאתה ממצרים. ור' יוחנן אומר: זכר לטיט, שהיו ישראל משועבדים במצרים בעבודה בו. אמר אביי: הלכך [לכן] כדי לצאת ידי שתי הדעות צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה [צריך לעשותה חמוצה וצריך לעשותה סמיכה]. לקהוייה [לעשותה חמוצה], זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה [לעשותה סמיכה] זכר לטיט, שהוא סמיך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי:  תפוח תרבותי     שם באנגלית: Apple    שם מדעי: Malus domestica

שם נרדף במקורות: תפוחא            שמות בשפות אחרות: ערבית - תפאח


נושא מרכזי: מהו טעם "קהוייה"?


התפוח המשמש להכנת החרוסת הוא אחד מבין כמה זני תפוחים. קרוב לודאי שאין הוא מתוק כזן שעליו נאמר בשיר השירים (ב ג') "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשׁבְתִּי וּפרי֖וֹ מָתוֹק לְחִכִּי" (על זני התפוחים ראו במאמר "אמר ליה ההוא מרבנן לרבא תפוחים בכמה"). דברי אביי שיש להכין חרוסת "קהוייה" כזכר לתפוח מהווים עדות ברורה לטעמו או מרקמו של זן תפוחים אחר.  מפרש הרשב"ם: "וצריך לקהוייה. להטיל בו תפוחין דאית ביה קיוהא זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט". השאלה שיש לשאול היא כמובן מהו אותו "קהוייה" שיש בתפוח? מונח זה מופיע בסוגיות נוספות וננסה לפענח על פיהן את משמעותו.

בגמרא בשבת (קיא ע"א) אנו לומדים: "תנן החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, למימרא דחומץ מעלי לשינים? והכתיב: כחמץ לשינים וכעשן לעינים! לא קשיא, הא בקיוהא דפרי, הא בחלא וכו'"(1). "קיוהא דפרי" הוא תרכובת מסויימת הנמצאת בפרי שטעמה חמוץ ומזיקה לשיניים. אין מדובר במונח מקביל לטעם החמוץ משום שהוא כשלעצמו איננו מזיק שהרי אפילו בריכוז גבוה כבחומץ הוא נחשב למועיל. פירוש רש"י רומז על האפשרות שהכוונה לתרכובת הנמצא ביין שעדיין לא התיישן: "קיוהא - יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו, קשה לשינים". יינות ובמיוחד יינות מענבים כהים (אדומים, שחורים) מכילים ריכוז גבוה של טאנינים. תרכובות אלו גורמות לתחושת העפיצות (Astringency) המלווה אכילת מאכלים עשירים בטאנין כמו פירות בוסר. בירמיהו (לא כח) נאמר: "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא־יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה". מפרש רש"י: "בוסר - פרי שלא נגמר והוא מקהה את השינים".

תחושה עפיצות היא של יובש או חספוס בפה והיא נגרמת כתוצאה מתגובה של הטאנין עם גליקופרוטאינים המצפים את החיך. החלבון שאמור לצפות את החך מתכווץ ונוצרים גושים הניתקים מפני השטח. הרוק מאבד מצמיגותו והלשון מרגישה חיכוך מוגבר שהמוח מפרש כ"יובש". עפיצות זו נמצאת ביינות אדומים צעירים יחסית (בלשון רש"י שהתמחה בייצור משקה זה "יין שלא נתבשל כל צרכו"(2)), והיא נרגעת כשהיין נשמר לאורך זמן בטמפרטורה קבועה, או בשפה המקצועית, מתיישן. תחושת העפיצות המתפשטת בפה הביאה למחשבה שהיא מזיקה לשיניים. ברפואת השיניים מקובל לטעון שמשקאות המכילים טאנין (חומציים) גורמים להכתמת השיניים ולשחיקת ציפוי האמאייל של השן. רש"י (עירובין, כז ע"ב) גוזר את השם "קיוהא" מהפסוק בירמיהו (לא כ"ט) "תקהינה שיניו".

מכמה פירושי רש"י ניתן להסיק ש"קיוהא" הוא מונח מקביל לטעם חמוץ אך הקשר הסוגיות מצביע על כך שהכוונה לטאנין שאמנם מעורר תחושת טעם חמוץ. בפסחים (עד ע"ב) נאמר: "האי חלא דחליט ביה חדא זימנא תו לא תאני חליט ביה. מאי שנא מחלא מתמהא דחלטינן ביה? התם איתיה לקיוהא דפירא בעיניה, הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה"(3). מפרש רש"י: "לקיוהא דפירא - איגדו"ר (צ"ל אינרו"ר), טעם הפרי עומד בו, שלא הוציאו ממנו כלום, ואף על פי שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו מוציא דם, שכחו בקרבו. הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה - שבלעו צלי הראשון". אמנם משמעות המילה "אינרו"ר" (aigror) בצרפתית היא חמיצות ולכאורה מדובר בטעם בלבד אך התהליך המתואר בגמרא מתייחס לתרכובת מסויימת המגיבה עם הדם. יש כאן הפרדה בין "נתקלקל טעמו" לבין "שכחו בקרבו".

מקורות נוספים מהם נוכל להסיק ש"קיוהא" איננו רק תואר שם אלא גם שם עצם פזורים בש"ס. במסכת כתובות (סא ע"א) בסוגיה העוסקת בסכנה למי שנחשף למזון מבלי שטעם ממנו אנו מוצאים הפרדה ברורה בין ריח לקיוהא: "... כללא דמילתא, כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא"(4). מפרש רש"י: "קיוהא - קיהיון שיניים איגרו"ר בלע"ז". כל דאית ליה ריחא או קיוהא - מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל". בכתובות (עה ע"א) מייחס רב אשי ל"קיוהא" של יין תכונות של חומר ניקוי: "... רב אשי אמר: זיעה אמזוהם קא רמית? התם גבי כהנים אפשר לעברה בקיוהא דחמרא, ומריח הפה נמי אפשר דנקט פילפלא בפומיה ועביד עבודה, אבל גבי אשה לא אפשר"(5). רש"י: "דאפשר לעברה בקיוהא דחמרא - ביין קהה אייגר"א בלע"ז עד שיעבוד עבודתו". בעירובין (כז ע"ב) אנו לומדים: "... ואי כתב רחמנא ביין הוה אמינא: משום דהיינו נטירותיה, אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא אימא לא, כתב רחמנא שכר". מפרש רש"י: "קיוהא - כמו תקהינה שיניו (ירמיהו לא), כלומר: לאו פירא ממש הוא, אלא מים בעלמא שנכנס בהן קיוהא של חרצנים, איגרו"ס (צ"ל איגרום) בלעז (חמיצות). "בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין: שמרים שיש בהן טעם יין, מהו? אמר ליה: מי סברת חמרא הוא? קיוהא בעלמא הוא"(6) (בבא בתרא, צז ע"א). יש להעיר לאור דברינו שבניגוד לאמור ב"תלמוד המבואר" (הערת שולים 6) "חמיצות סתם בלבד" עדיף היה לפרש "תרכובת חמוצה".
  

       
תמונה 1.     תמונה 2. 


    

 


(1) פירוש: תנן [שנינו במשנתנו] שהחושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. למימרא [האם נאמר] כי חומץ מעלי [יפה] לשינים? והכתיב [והרי נאמר]: "כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו (משלי י, כו(! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כי ניתן לחלק ולומר כי הא [זה] שמשמע מהפסוק שאינו טוב לשיניים הרי זה בקיוהא ]בחומץ] של הפרי, ואילו הא [זה] שמשמע ממשנתנו שהוא טוב לשיניים הרי זה בחלא [בחומץ] שביין.
(2) ממה, אם כן, התפרנס רש"י? / חנן חריף.
(3) פירוש: אמר ליה [לו] מר בר אמימר לרב אשי: אבא (אמימר), האי חלא דחליט ביה חדא זימנא [חומץ זה שהיה שם בו אומצה פעם אחת] כדי להחזיק את דמה בתוכה, תו [שוב] לא תאני חליט ביה [היה נותן בו שנית], ששוב אין בו את הכוח הראוי להחזיק את הדם בתוכו. ושואלים: מאי שנא מחלא מתמהא דחלטינן ביה [מה שונה זה שהשתמש בו כבר מחומץ החלש שאנו חולטים בו את הבשר] ואין אנו חוששים שמא לא יוכל להחזיק את הדם באומצה? ומשיבים: יש לחלק, התם [שם] איתיה [יש] לקיוהא דפירא בעיניה [לחריפות הפרי שבחומץ בעינה] ואף שאינו חומץ חריף מכל מקום חריפותו לא פגה. הכא [כאן] ליתא לקיוהא דפירא בעיניה [אין חריפות הפרי בעינה] שכבר בטלה בתוך הבשר ואין בכוחה להחזיק את הדם בתוכו.
(4) פירוש: ומסכמים: כללא דמילתא [כללו של דבר]: כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא [שיש לו ריח או שיש בו חריפות], יש לתת ממנו לאדם הנמצא במקום, כדי שלא ינזק.
(5) פירוש: רב אשי אמר: עיקרה של השאלה אינו מבוסס, וכי זיעה על מזוהם קא רמית [אתה מטיל, מראה סתירה]? שמזוהם הוא שריחו רע תמיד, והוא פוסל בין בבהמה ובין באדם. והטעם שזיעה אינה נחשבת כמום בכהנים, כי התם גבי [שם אצל] כהנים אפשר לעברה [להעביר אותה] לפי שעה בקיוהא דחמרא [בחומץ יין], ומריח הפה נמי [גם כן] אפשר דנקט פילפלא בפומיה ועביד [שיחזיק פלפל בפיו שיבטל את ריח הפה לפי שעה ויעבוד] עבודה באותה שעה. אבל גבי [אצל] אשה שנמצאת במחיצת בעלה כל הזמן לא [אי] אפשר שכל הזמן תעשה כך, ולכן מום זה פוסל בנשים ולא בכהנים. שנינו בברייתא ששומא היא מום באשה.
(6) פירוש: בעא מיניה [שאל אותו] רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין: שמרים (כלומר, מים שנתן בתוך שמרים) שיש בהן טעם יין, מהו דינם? אמר ליה [לו]: מי סברת חמרא [האם סבור אתה כי יין] הוא? קיוהא בעלמא [חמיצות סתם בלבד] הוא ולא יותר. .



לעיון נוסף:

בפורטל "הדף היומי": 
הקדמת הפרי לעלים בתפוח - "למה נמשלו ישראל לתפוח" (שבת, פח ע"א).
זני תפוחים במקורות - "אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: תפוחים בכמה" (עירובין, כט ע"א).
על ריחו של התפוח - "כריח שדה של תפוחים" (תענית, כט ע"ב).
אפשרות השימוש בתפוחים להחמצה – "אין מחמיצין בתפוחים" (מנחות, נד ע"א). 

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר