טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: תפוחים בכמה – תפוח תרבותי
"אמר רבא: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: תפוחים בכמה? אמר ליה: וכי מערבין בתפוחים? ולא? והתנן: כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויה בחצי פרס, ובמזון שתי סעודות לעירוב, וכביצה לטמא טומאת אוכלים! והאי מאי תיובתא? אילימא משום דקתני כל האוכלין והני בני אכילה נינהו והאמר רבי יוחנן: אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ! אלא משום דקתני ובמזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין, והני נמי בני טמויי טומאת אוכלין נינהו. וכמה? אמר רב נחמן: תפוחים בקב" (עירובין, כט ע"א).
פירוש: פעם כשהיה במצב רוח טוב אמר רבא: הריני כבן עזאי החריף בשכלו ודורש תדיר בשוקי טבריא, ואף אני מוכן לענות לכל איש על מה שישאל אותי. אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: תפוחים בכמה מערבים בהם? אמר ליה [לו]: וכי מערבין בתפוחים? והקשה: ולא, וכי אין מערבים בתפוחים? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויה בחצי פרס. שאם אכל אדם מאכלים טמאים כשיעור חצי פרס, הרי הם מטמאים את גופו (גוייתו). וכל האוכלים מצטרפין במזון הדרוש לשתי סעודות לצורך עירוב, ומצטרפים לשיעור כביצה — לטמא טומאת אוכלים בעצמם. ותפוחים הרי בכלל כל האוכלים הם. ומקשים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא]? אילימא [אם תאמר] משום דקתני [ששנינו]: "כל האוכלין", והני [ואלה] התפוחים בני אכילה נינהו [הם], ואולם איך אפשר להקשות מלשון כללית כזו? והאמר [והרי כבר אמר] ר' יוחנן: אין למדין מן הכללות )מהמקומות שנאמר בהם כל) אפילו במקום שנאמר בו "חוץ", משום שאין כלל הממצה את כל המקרים. אלא משום דקתני [ששנינו] שם "ובמזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין". והני נמי בני טמויי [ואלה גם כן התפוחים ראויים לטמא] טומאת אוכלין נינהו [הם], ומשום כך ראיה גמורה היא שמדובר כאן אף בתפוחים. ושואלים: אם מערבין בהם כמה שיעור? אמר רב נחמן: תפוחים בקב (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תפוח תרבותי שם באנגלית: Apple שם מדעי: Malus domestica
שם נרדף במקורות: תפוחא שמות בשפות אחרות: ערבית - תפאח
נושא מרכזי: זני תפוחים במקורות
שאלת רבא "וכי מערבים בתפוחים" עוררה תמיהה בין המפרשים שהרי מדובר בפירות מאכל מקובלים ואולי אף טעימים במיוחד. בשיר השירים (ב ג') אומרת הרעיה: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְישַׁ֔בְתִּי וּפריוֹ מָתוֹק לְחִכִּי". מפרש רש"י: "כתפוח - אילן של תפוחים כשהוא בין אילני סרק הוא חביב מן כולן שפריו טוב בטעם ובריח". המשנה בתרומות (פי"א מ"ג) אוסרת להכין יין מתפוחים משום שהם מיועדים למאכל: "אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן וכו'". תפוחים ראויים למאכל אפילו לחולה: "... השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודרמסקנות לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם" (תוספתא, בבא מציעא, ליברמן, פ"ז הל' ד'). המדרש תנחומא (בובר, קדושים, סי' ח') מספר על עונשו של זה שהביא פירות לאדריאנוס שלא כראוי בעצת אשתו: "... הרי שכן שלנו כיבד את המלך בכלכלה של תאנים, ומילא אותה לו זהובים, ואתה עמוד וטול סל גדול, ומילא אותו מיני מגדים מן תפוחים ותאנים, ושאר מיני פירות יפים, שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכיבדו בהן, אולי ימלא אותו לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן וכו'".
התפוחים היו גידול חקלאי ולכן היו חייבים במעשרות: "ובירק, הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות התפוחים והאתרוגין חייבים גדולים וקטנים וכו'" (מעשרות, פ"א מ"ד). ייתכן שהקדמונים גם גידלו תפוחים במטעים. בגמרא בתענית (כט ע"ב) אנו מוצאים: "ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים".
מקורות ראשונים רבים מעידים על אכילת תפוחים ונביא לדוגמה רק מעט על קצה המזלג. בתוספות (ברכות, מג ע"א): "ועל ההדס שבכל מקום - בעל הלכות גדולות לא גריס תיובתא ומשני תנא הדס וכל דדמי ליה כלומר שעיקרו לריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרן לריח אלא לאכול וכו'". הרשב"א (ברכות, לח ע"א): "... הא דקא כאיל הכא ושאר כל מי פירות לאו פירות שדרכן לישלק קאמר אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן ליאכל חיים ובעין קאמר כרמונים וענבים וכיוצא בהן וכו'".
זני התפוחים
התפוח ממשפחת הוורדניים הוא הפרי החשוב ביותר בחלקים הקרים והממוזגים של העולם הישן. הם משגשגים באיזורים בהם החורפים קרים די הצורך כדי לספק לעצים מספיק מנות קור הדרושות לפריצת ניצני הפריחה מהתרדמה. התפוחים בגידול חקלאי בעלי שונות גדולה. ידועים כ – 7,500 זנים מובחנים השונים זה מזה בגודל הפרי (קוטר 3-12 ס"מ), צבע (אדום, צהוב וירוק), צורה, מרקם וטעם הציפה (מתוק או חמוץ). רוב הזנים בני זמננו שייכים לקבוצה הנקראת "תפוחי שולחן" (או "תפוחי קינוח") שטעמם מתוק ונאכלים חיים. הקבוצות האחרות הן "תפוחי בישול" קשים וגדולים יותר ו"תפוחי סיידר" הנסחטים עבור המיץ. קיימים זנים המשמשים ככנות לצורך הרכבת זנים אחרים רצויים.
אין ספק בכך שתפוחים נאספו למאכל מהטבע זמן רב לפני ביותם ולפני ריבוים בשיטות וגטטיביות (ייחורים והרכבות). מספר רב של תפוחים קטנים (20-27 מ"מ) מפוחמים נמצאו באתרים ארכיאולוגיים מהתקופות הניאוליטית והברונזה בחלק מארצות אירופה. לעיתים קרובות הם נמצאו כאשר הם חתוכים לחצי לצורך קלייה. שרידים אלו דומים במידה רבה לתפוחי הבר הגדלים באזורים אלו גם בימינו. תפוחים קטנים חתוכים לחצי לרחבם חרוזים על חוטים ומיובשים נמצאו מונחים ב"קבר המלכותי" באור במסופטמיה התחתונה המתוארך לתקופה הסרגוניטית בסוף האלף ה - 3 לפנה"ס. ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם עדויות כתובות מאותה תקופה. לאור העובדה שתפוחי בר אינם גדלים באזורים חמים ויבשים כמו במסופוטמיה משערים שמציאותם שם מעידה על ייבוא ממרחק או התחלת גידול חקלאי. ניתן לשער שבשלבים מוקדמים של הביות איכות התפוחים היתה נמוכה אך די היה בה כדי להשתמש בה כמנחה. עדות לגידול מוקדם נמצאה בקדש ברנע (על הגבול בין הנגב וסיני). נמצאו כמה עשרות תפוחי בר מפוחמים שמורים היטב מהמאה העשירית לפנה"ס. לאור כך שתפוצת המין הדרומית ביותר מגיעה לתורכיה מניחים שממצא זה מעיד על גידול חקלאי בנווה המדבר של קדש ברנע. בהשוואה לגידולים כמו זיתים, ענבים ותמרים נראה שגידול התפוחים בתקופה זו לא היה מפותח והפריצה הגדולה שלהם בחקלאות היתה רק בתקופות הקלאסיות והיתה קשורה להתפתחות שיטות ההרכבה.
הזנים המקובלים היום הם זנים שפותחו במהלך השנים האחרונות. גולדן דלישס למשל שווק לראשונה בשנת 1914. ככלל התפוחים כיום מתוקים יותר מהזנים הקדומים. בצפון אמריקה נפוצים תפוחים מתוקים-חמצמצים, בעוד שבאסיה התפוחים המועדפים הם מתוקים במיוחד. הפוסקים התייחסו לזנים השונים כמין אחד: "ולפ"ז במדינתינו כל מיני תפוחים שקורין עפי"ל כולם מין אחד" (ערוך השולחן, יו"ד, הלכות כלאי אילן סימן רצה).
זנים מתוקים
עדות ברורה לקיומו של זן מתוק אנו מוצאים בפסוק בשיר השירים שבו נאמר "ופריו מתוק לחכי". בגמרא במנחות (נד ע"א) אנו לומדים על מחלוקת האם הוספת רסק תפוחים לעיסה גורם להחמצתה: "תנו רבנן: אין מחמיצין בתפוחים, משום רבי חנינא בן גמליאל אמרו: מחמיצין. רב כהנא מתני לה ברבי חנינא בן תרדיון. כמאן אזלא הא דתנן: תפוח שריסקו ונתנו בתוך העיסה וחימצה הרי זו אסורה, כמאן? לימא, רבי חנינא בן גמליאל היא ולא רבנן? אפילו תימא רבנן, נהי דחמץ גמור לא הוי, נוקשה מיהא הוי". מתוך מהלך הסוגיה משמע שהיא דנה בתהלכי חימוץ הנובעים מפעילות שמרים על הסוכר שמקורו בתפוחים ולא בטעם חמוץ הנובע מכך שהתפוחים חמוצים (ראו במאמר "אין מחמיצין בתפוחים". אם אכן כך הם פני הדברים הרי שהתפוחים הם פרי מתוק המכיל ריכוז גבוה יחסית של סוכר.
הפוסקים המאוחרים זיהו את התפוח כמקובל היום. . "... אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא. יהא איניש רגיל למחזי בריש שתא קרא כרתי סילקא ותמרי. מיכן נהגו בני צרפת לאכול בראש השנה תפוחים אדומים וכו' (מחזור ויטרי סימן שכג). מסתבר שכסימנים אחרים גם הועדפו תפוחים מתוקים (תמונה 1). ב"ח (או"ח, סי' תקפ"ג): "... וכתב עוד (שם) בשם הגאונים הילכך רגילין לאכול דבש ותפוחים מתוקים סימן לשנה מתוקה ולא יאכלם בלא ברכה ואף כי אוכלם בתוך הסעודה אחר ברכת המוציא עכ"ל". "... ולפ"ז פשוט דעל מי שריית תפוחים [שקורין עפי"ל קווא"ס] (ביאור הלכה סימן רב), "מי תפוחים (שקורין עפי"ל טראנ"ק)" (שולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות פסח סימן תעב).
תפוחי בר
שאלתו של רבא האם ניתן לערב בתפוחים איננה מובנת לאור כך שהם פרי טעים בעל מעמד חשוב. בין הראשונים אנו מוצאים כמה הסברים כאשר על פי רובם הסוגיה עוסקת בזנים שאינם טעימים למאכל משום שהם חמוצים או מרים. לדעת תוספות (עירובין, כז ע"ב) אכן התפוחים ראויים לאכילה ושאלת רבא הייתה רטורית:
"ורבא דאמר וכי מערבין בתפוחים לחדודי ההוא מדרבנן עבד. דהא אטו מי לא הוה ידע דניקח בכסף מעשר דהוי פירי מפירי וגדולי קרקע? דאין לומר דמיירי בתפוחים של יער דצריך למתקן דאם כן לא מייתי שפיר ממתני' דמעילה".
גם הרשב"א סבר שרבא התייחס לתפוחים תרבותיים:
"אמר ליה וכי מערבין בתפוחים. וא"ת ואמאי לא, ותירצו מקצת מרבותינו הצרפתים דשמא תפוחין שלהן היו מדבריות ואינן ראויות כשלנו, ואינו מחוור דתפוחין סתם לאו בשלהן שהן רעועות מיירי אלא בשל עולם דאינהו לאו רובא דעלמא. והיה להם לפרש תפוחים מדבריות מהו לערב בהם, ונראה לי דרבא היה סבור שאין אדם מערב אלא בדבר שאדם סומך עליו מחמת סעודה ממש או שבא בליפתן ללפת בו את הפת, ותפוחים לקינוח סעודה הן באין, ואסיקנא דמערבין בהן ועדיפי טפי מכמהין ופטריות שאינן באין אלא באקראי".
לדעתו התפוחים הם מזן טעים וכנראה מתוק המשמש לקינוח סעודה ולכן היה מקום להסתפק אם ניתן לערב בהם. תוספות הרא"ש חולק ומסביר ששאלת רבא מתייחסת לתפוחי בר (בנושא זה הרחבתי בסוף המאמר "למה נמשלו ישראל לתפוח" (שבת, פח ע"א). הוא נוקב בשם "תפוחי יער" ומעניין לציין שתרגום השם הלטיני של אחד ממיני הבר Malus sylvestris הוא "תפוחי יער" (תמונות 3-4):
"וכי מערבין בתפוחין. תימה וכי לא ידע רבא דנקחי בכסף מעשר ומטמאין טומאת אוכלין דאוכל גמור נינהו? ושמא בתפוחים של יער איירי דלא חזו לאכילה עד שישהו בבית ויעבור מרירותם, אי נמי לחדודי ההוא מרבנן הוא דבעי".
באופן דומה פירש הריטב"א אלא שציין חסרון אחר בתפוחי הבר:
וכי מערבין בתפוחים. הקשו בתוספות ואמאי אין מערבין בהם דהא פרי חשוב הן ונאכלין כמות שהן ודרך לסעוד וללפות בהם, ותירצו דתפוחים דידהו קשה היו ולא היה דרך לאכלן חיים אלא על ידי הדחק, וכן הם היום בארץ אשכנז שהתפוחים מדבריות, ומשום הכי הוה אמר רב סתמא שאין מערבין בהם".
מרדכי (עירובין, פרק בכל מערבין רמז תפ"ו):
"מערבין בתפוחים בקב פי' בתפוחי יער קאמר שהן גרועין יותר דאי בשאר תפוחין מאי תמיהא דרבא דקאמר וכי מערבין בתפוחין".
בנושא זה דנו בהרחבה ראשונים ואחרונים וראו סיכום ב"דף על הדף" בעירובין. ככלל ניתן להבין ש"תפוחי היער" אינם ראויים למאכל ושהם קטנים בהשוואה ל"תפוחי פרדס" ולכן התפתחה מחלוקת האם גם שיעור העירוב ב"תפוחי פרדס" הוא בקב. הב"ח (או"ח, סי' שפ"ו) למשל פסק: "ואסיקנא דלא כרבא אלא מערבין בתפוחים בעצמן בקב דלאו ליפתן הוי. ואפילו בתפוחים של פרדס צריך קב והכי נקטינן ודלא כהשולחן ערוך". קיומם של "תפוחי יער" ראויים למאכל אם כי באיכות ירודה עשוי להסביר את דברי רש"י (שיר השירים, ב ג'): "כתפוח - אילן של תפוחים כשהוא בין אילני סרק הוא חביב מן כולן שפריו טוב בטעם ובריח". אולי אילן התפוחים חביב רק כאשר הוא בין אילני סרק משום שבהשוואה לפירות פרדס אין לו חשיבות.
אם אכן התפוחים ששיעורם בקב הם תפוחי בר נוכל לפרש את תשובת הגמרא לשאלתה "והני נמי, ליהוו כי אפרסקין?" שאלת הגמרא היא מדוע בתפוחים שיעור העירוב הוא בקב ואילו באפרסקים שיעור מזון שתי סעודות הוא ב – 5? משיבה הגמרא: "הני חשיבי, והני לא חשיבי". מפרש רש"י: "חשיבי - ואמרינן לקמן: כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו, אלמא: לאו ממש סעודות, דליהוי כולה סעודתא מההוא מינא בעינן, אלא כל מידי לפום חשיבותיה, אם לפתן שאדם רגיל ללפת בו את הפת שיעורו כדי ללפת בו את הפת לשתי סעודות, ואם דבר הרגיל לבא בקינוח סעודה הוא שיעורו בכדי שאדם רגיל להביא קינוח לשתי סעודות". לא ברור לגמרי מדוע סבר רש"י שתפוחים אינם יכולים לשמש לקינוח סעודה בדומה לאפרסקים. על פי דברינו ניתן להציע שתפוחי בר אינם ראויים לקינוח בגלל טעמם הירוד (מר או חמוץ) או אולי בהיותם קטנים שיעורם הראוי לעירוב מלא הקב בניגוד לאפרסקים הגדולים.
תפוחים חמוצים
מדברי אביי אנו לומדים שקיים זן תפוחים נוסף המשמש להכנת החרוסת: "רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה זכר לטיט"(1) (פסחים, קטז ע"א). במאמר "לקהוייה זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט" הרחבתי במשמעות המונח "קהוייה". לענ"ד הכוונה ל"עפיצות" שנתפסת גם כטעם חמוץ. תפוחים מסוג זה עשויים להיות תפוחים בשלב בוסר או זנים חמוצים. בספר העיטור עשרת הדיברות (הלכות מצה ומרור, קלד טור א') נאמר: "ואמר אביי האי חרוסת צריך לסמוכי ברוב מנין וצריך לקיוהא במיני קיוהא כגון תפוחים חמוצים וחומץ ומדקאמר אביי הכי ש"מ הלכה כר"א בר צדוק". ייתכן והזן או הזנים החמוצים היו ירוקים ולהם כוונת המדרש (שמות רבה, בא פרשה יז): "מה תפוח זה נראה לעין בלא כלום ויש בו טעם וריח". אפשרות אחרת (פחות סבירה מבחינה תחבירית) שהתפוח הנראה לעין "בלא כלום" הוא העץ בתקופת השלכת ולאחר מכן מוציא פירות בעלי טעם וריח. פרשנות שניה זו היא על משקל מדרש זוטא (שיר השירים, בובר, פרשה ב ג): "כתפוח בעצי היער וגו'. מה התפוח הזה כשאדם רואה אותו בסתו אינו מכירו, כיון שהוא מוציא עליו הנץ קודם את העלין, כך היו ישראל עד שלא עמדו לפני הר סיני, כך קדמו ישראל המעשה לשמיעה, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
 |
|
 |
|
תמונה 1. |
|
תמונה 2. |
(1) פירוש: במשנה נאמר שר' אלעזר בר' צדוק אומר שחרוסת מצוה היא. שואלים: מאי [מה] עניינה של מצוה זו? ומשיבים: ר' לוי אומר: זכר לתפוח שהוא אחד ממרכיבי החרוסת, שנאמר: "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח, ה), שנדרש כרמז לכנסת ישראל בצאתה ממצרים. ור' יוחנן אומר: זכר לטיט, שהיו ישראל משועבדים במצרים בעבודה בו. אמר אביי: הלכך [לכן] כדי לצאת ידי שתי הדעות צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה [צריך לעשותה חמוצה וצריך לעשותה סמיכה]. לקהוייה [לעשותה חמוצה], זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה [לעשותה סמיכה] זכר לטיט, שהוא סמיך.
לעיון נוסף:
בפורטל "הדף היומי":
הקדמת הפרי לעלים בתפוח - "למה נמשלו ישראל לתפוח" (שבת, פח ע"א).
על טעמו של התפוח – "לקהוייה זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט" (פסחים, קטז ע"א).
על ריחו של התפוח - "כריח שדה של תפוחים" (תענית, כט ע"ב).
אפשרות השימוש בתפוחים להחמצה – "אין מחמיצין בתפוחים" (מנחות, נד ע"א).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
