טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
רבי חנינא צייר חרותא – תמר מצוי
"ודלמא סימנא בעלמא הוא דשוויה? דהא רב צייר כוורא, ר' חנינא צייר חרותא, רב חסדא סמ"ך, רב הושעיא עי"ן, רבא בר רב הונא מכותא. לא חציף אינש לשוויה לשמיה דאבוה סימנא" (בבא בתרא, קסא ע"ב).
פירוש: ושואלים: וְדִלְמָא [ושמא] יאמרו: סִימָנָא בְּעָלְמָא [סימן בלבד] הוּא דְשָׁוְויֵהּ [שעשה אותו], שיהיה זה כעין חותמת, שעושה את שם אביו לסימן, ולא שכותב את שם אביו כחתימתו שלו! דְּהָא [שהרי] רַב במקום חתימה צָיֵיר כַּוְורָא [היה מצייר דג], ר' חֲנִינָא צָיֵיר חָרוּתָא [היה מצייר ענף דקל], רַב חִסְדָּא היה מצייר צורת האות סמ"ך, רַב הוֹשַׁעֲיָא עי"ן, רָבָא בַּר רַב הוּנָא מַכוֹתָא [תורן ספינה]! ומשיבים: לָא חֲצִיף אֱינָשׁ לְשָׁוְויֵהּ לִשְׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ סִימָנָא [אין אדם חצוף לעשות את שם אביו סימן] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: מהי החרותא ומה צורתה?
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
עלי התמר וחלקיו זכו לשמות רבים במקרא ובספרות חז"ל. בפרשת אמור אנו קוראים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כג מ'). בנחמיה (ח ט"ו) הם נקראים בשם המקובל גם בימינו: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". המילה "כפה" בהקשר של עלים מופיעה במקומות נוספים במקרא: "וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל ראשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד" (ישעיהו, ט' י"ג). מפרש הרד"ק: "ויכרת, כפה ואגמון - החזקים והחלשים, כפה הוא ענף העץ, כמו וכפתו לא רעננה ואגמון הוא הגומא הגדל במים". מקור הרד"ק בפסוק: "בְּלא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לא רַעֲנָנָה" (איוב ט"ו ל"ב). המלבי"ם מפרש: "בלא יומו תמלא כפתו - שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי שהוא משל על קנייניו וחילו, תמלא לפני זמנו, בעוד שכפתו לא רעננה - שיאבד הכל לפני זמנו".
בספרות חז"ל עלי התמר מיוצגים בדרך כלל על ידי השם "חרות" או נגזרות שלו שהן "חריות" ו"חרותא". למשל, בתוספתא (סוכה, ליברמן, פ"ב הלכה הלכה ז') נאמר: "לולב העשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול וכו'". מקובל לחשוב ש"חריות" היא צורת הרבים של "חרות" ו"חרותא" הוא שמה הארמי. השם "כפה" כעלה תמר מופיע בספרות חז"ל בתוספתא (כלים, בבא בתרא, צוקרמאנדל, פ"ב הלכה א'): "... אמר רבי מאיר מעשה באחד שכיפת שתי כיפין של תמרה להיות יושב עליה ובא מעשה לפני חכמים וטימאום".
סקירה של אזכורי השמות "חרות", "חריות" ו"חרותא" בספרות חז"ל מעלה שאמנם שלושתם מתייחסים באופן כללי לעלי התמר אך לא תמיד לאותו חלק בעלה. עלי התמר מורכבים מנוצים (ראו במילון המונחים) הבנויים מציר עלה ("שדרה" או "שזרה"(1) ) ומעלעלים היוצאים ממנו ("הוצין"). בעלה צעיר ("לולב") העלעלים סגורים והם נפרשים רק לאחר התבגרותו (תאור מפורט של מבנה עלה התמר ראו ב"הרחבה"). בחלק מהמקורות משמעות "חרותא" היא עלה שלם לאחר שנפרש ואילו באחרים הכוונה רק לציר העלה ("שדרה"). במקור בודד (לשיטת רע"ב) "חרותא" הם העלעלים בלבד. על מנת שניתן יהיה לנסות לקבוע מהי המשמעות המדוייקת של השמות יש לעיין בהקשרם בסוגיות (הנושא נסקר בהרחבה במאמר "חרות פסול, דומה לחרות כשר").
חרותא = חרות = חריות = עלה שלם
סוגייתנו עוסקת בשאלה כיצד, לדעת רבי ירמיה בר אבא, ניתן להכשיר שטר החתום מעברו השני. הגמרא מעלה חשש שמחזיק השטר יזייף אותו על ידי חיתוך השורה האחרונה שבה מופיע תנאי כלשהו, שאיננו נוח לו, ולמרות החיתוך תשאר חתימה שבעזרתה השטר ישאר בכשרותו. בין כל האפשרויות שמעלה הגמרא עולה גם האפשרות שלמרות החיתוך ישאר מתוך החתימה השלמה (הכוללת שם מלא של פלוני בן פלוני) שמו של אביו של החותם ולמרות שאין אדם חותם בשמו של אביו ייתכן וכאן הוא השתמש בשם זה רק כסימן. לראיה מביאה הגמרא דוגמאות מכמה אמוראים שהשתמשו בסימנים כתחליף לחתימה בשמם האמיתי. דוחה הגמרא את החשש מאפשרות זו משום שמעשה זה הוא חוצפה כלפי אביו ולכן אין סכנה שכך אדם ינהג.
בין הסימנים מופיע סימנו של רבי חנינא שהוא חרותא. מפרש הרשב"ם: "חרותא - חריות של דקל וענפים היה צר במקום חתימת שמו". באופן זהה מופיעים הסימנים גם בגמרא במסכת גיטין (פז ע"ב). מפרש שם רש"י: "חרותא - ענף של דקל". קביעתם של רש"י ורשב"ם שחרותא הוא ענף דקל משאירה עדיין פתח לשאלה כיצד נראה למעשה סימנו של רבי חנינא? נגדיר באופן ברור יותר את השאלה: האם מדובר בעלה דקל שלם, לאחר הסתעפות הלולב, כולל צירו ועלעליו או אולי הכוונה לציר העלה בלבד לאחר שהתייבש ונשרו עלעליו.
מעיון במקורות השונים עולות שתי גישות לפירוש המילה. מחד גיסא נראה שציר העלה לאחר שהתייבש נקרא חרותא כפי שאנו מוצאים בפירוש רש"י לדברי הגמרא בסוכה (לא ע"א): "חרות - קשה, שנעשה חריות, שכן דרך הלולב, עליו נושרים בימות הגשמים, והשדרה מתקשה ונעשה עץ". כך אנו מוצאים גם במסכת שבת (נ ע"א): "תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב: חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר רבן שמעון בן גמליאל אומר אין צריך לקשר". מפרש רש"י: "חריות - ענפים קשים כעץ, משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להן חריות".
מאידך גיסא מהסוגיה בבבא בתרא (קא ע"ב) העוסקת במבנה מערת קברים. ברור למעלה מכל ספק שהחרותא הוא העלה השלם. רק העלעלים המחוברים באלכסון אל ציר העלה מסבירים את האופן שבו ניתן היה לחצוב את הקברים מבלי שהם יפריעו זה לזה. בלשון הרשב"ם: "עשויין הכוכין של שתי המערות באלכסון, כחריות של דקל כזה". (רא במאמר "דעביד להו כי חרותא"). אולי כך קל יותר להבין את מנהג "חיבוט החריות": "רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום נקרא חבוט חריות" (סוכה, מ"ה ע"א). אין כאן הוכחה חד משמעית אך הביטוי "חובטין אותן" מצביע על שימוש בעלה בעל חלקים רכים כמו העלעלים ולא בציר שכל כולו מוט קשה. במקרה זה היה צריך להאמר "חובטין בו את צידי המזבח" ולא "חובטין אותו". גם מדברי רע"ב במשנה ניתן ללמוד שהשם חריות קשור לחלקים רכים בעלה ולא לציר קשה ויבש: "הַסַּלִּים שֶׁל עֵץ, מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב. וְשֶׁל תְּמָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלּא קִנֵּב מִבִּפְנִים, טָמֵא, שֶׁכֵּן מְקַיְּמִין וכו'" (כלים, פט"ז מ"ב). מפרש רע"ב: "של תמרה - סלים העשויין מחריות של דקל. כפי שאנו מכירים גם היום ניתן להשתמש בעלעלי הלולב לצורך אריגת מחצלות וסלים.
לאור כך שניתן לפרש את המילה חרותא בשני אופנים נחזור לשאלה בה פתחנו: מה היה בדיוק סמלו של רבי חנינא? נראה סביר יותר שהכוונה לעלה השלם והפרוש שהרי אם מדובר רק בציר המרכזי אין זה אלא מוט ישר או כמעט ישר שאין בו שום ייחוד והוא נראה ככל קו סתמי אחר. ענפי הדקל או, מנקודת מבט בוטנית, נכון יותר לומר עלי הדקל שימשו לאורך אלפי שנים, בתרבויות שונות, כסמל ומודל קישוט. ניתן למצוא ציורים, פסיפסים ותחריטים עתיקים של עצי דקל ועלים במבנים פרטיים וציבוריים ובאופן נפוץ גם בבתי כנסת (תמונות 1-2). כנראה שגם רבי חנינא אימץ את סמל זה כאמצעי חתימה וזיהוי.
 |
|
 |
|
תמונה 1. עלה דקל - דקל בפסיפס בית הכנסת במעון – המאה 5-6 לספירה. צמרת העץ חסרה אך ניתן לראות את העלים המסתעפים. |
|
תמונה 2. דקלים בפסיפס בית הכנסת השומרוני בח'רבת סמארה
|
מבנה עלה התמר
עלי התמר בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (בדרך כלל הכוונה לחלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. בסיס הפּטוֹטֶרת הוא החלק של הפטוטרת העוטף את הגזע. במיני דקליים רבים כדוגמת התמר בסיס הפטוטרת נשאר צמוד לגזע גם אחרי שהיא והטרף נשרו. עלה התמר הוא עלה מורכב כלומר הטרף בנוי מיחידות רבות הנקראות עלעלים ומאורגנות סביב ציר משותף ("ציר העלה" או "שדרה"). עלים מורכבים נושרים בשלכת כיחידה אחת (הציר עם כל העלעלים) בניגוד לעלים פשוטים הנושרים בנפרד. עלה הדקל נקרא עלה מורכב מנוצה משום שהעלעלים מסודרים משני עברי השדרה כסעיפי נוצה. עלעלי עלים מנוצים עשויים להתחבר משני עברי ציר העלה בניצב זה לזה (תמונות 3-4) ואילו בתמר וקרוביו העלעלים מחוברים באלכסון (תמונה 5). בדקל אחר הנקרא ושינגטוניה הטרף איננו מנוצה אלא דמוי מניפה (תמונה 6).
 |
|
 |
|
תמונה 3. אוג הבורסקאים – עלה מורכב מנוצה |
|
תמונה 4. חרוב – עלה מורכב מנוצה |
 |
|
 |
|
תמונה 5. חלקי עלה התמר |
|
תמונה 6. דקל ושינגטוניה |
בשלבים הראשונים להתפתחותם מבצבצים העלים בצמרת התמר(2) כלולבים שבהם העלעלים חופים זה את זה ואת ציר העלה ועטופים במעטפת חיצונית קרומית בצבע חום. בהמשך התפתחות העלה העלעלים גדלים ונפרשים בשני צירים (מימדים): 1. העלעלים נפרשים ומתמקמים בזווית אלכסונית לציר העלה (תמונה 7). 2. העלעלים שהיו מקופלים בלולב לאורכם לשתי שכבות נפרשים בעלה הבוגר משני צידי ציר העלעל (תמונה 8-10). תהליך זה מתואר באופן תמציתי ומדויק על ידי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ז הלכה א'): "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב".
 |
|
 |
|
תמונה 7. |
|
תמונה 8. |
 |
|
 |
|
תמונה 9. |
|
תמונה 10. |
(1) בירושלמי (סוכה פרק ג דף נג טור ג /ה"א) אנו מוצאים במקום "שדרה" "שזרה": "אמר רבי יוסי קיימה רבי סימון רבי חיננא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לולב טפח, אזוב טפח, שופר טפח, שילייא טפח, ויש אומרים אף דופן שלישית טפח. רבי זעורה בעי: לולב טפח מלבד שיזרה, אזוב טפח חוץ מגבעולין וכו'" .
(2) עץ התמר נושא עלים בצמרתו בלבד משום שבה נמצא הקור. על כך ראו בהרחבה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
