טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון – גמל

"... כדתניא: צדק צדק תרדף - אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן שתיהן טובעות, בזה אחר זה שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן שניהן נופלין, בזה אחר זה שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה תידחה שאינה טעונה מפני טעונה וכו'" (סנהדרין, לב ע"ב).

שם עברי: גמל   שם באנגלית: Arabian camel Dromedary   שם מדעי: Camelus dromedarius

שם נרדף במקורות: בכרה, נאקה (נקבות)


נושא מרכזי: הגמל כסמל לבעל חיים גדול

לנושאים נוספים העוסקים בגמל - לחץ כאן.

הגמל בסוגייה: כפי שכבר ראינו פעמים רבות השימוש שעושים חז"ל בבעלי חיים וצמחים לצורך הדגמת הלכות, באגדות ובפתגמים איננו מקרי ודוגמאות אלו נבחרות בקפידא. מאזכורים רבים של הגמל במשנה ובגמרא ניתן לחוש שמלבד עצם העובדה שהגמל הוא הבהמה הגדולה ביותר הנמצאת ברשות האדם הוא גם משמש כסמל לתכונה זו. בסוגייתנו נבחר הגמל, בגלל גודלו, לייצג מצב מסוכן הנובע ממפגש על גשר צר. "... וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן שניהן נופלין, בזה אחר זה שניהן עולין וכו'". מפרש רש"י: "מעלות בית חורון - מקום צר, ואין דרך לנטות ימין ושמאל וצריך האחד לנטות לאחוריו עד שמוצא מקום לנטות. אם עולות שתיהן - כגון זה עולה מצד זה וזה עולה מצד זה ופוגעות בראש חודו של הר, והבקעה עמוקה מימין ומשמאל".
 
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מדוגמאות רבות בספרות חז"ל ניתן לראות שצמחים ובעלי חיים המוזכרים בהקשר להלכות שונות אינם נבחרים באקראי אלא זוכים לתפקיד קבוע ב"מחזה" שבו הם משתתפים (הקישוריות על גבי השמות להלן מובילות לטורים שנכתבו עליהם בהקשר זה). החרדל משמש במקומות רבים כדוגמה לפרי קטן במיוחד ואילו הרימון הוא הפרי הגדול ביותר. האגוז מייצג כושר ציפה מעולה במים. העז זכתה למוניטין של בעל חיים "שובב" שידו בכל ויד כל בו. העורב מוזכר בדרך כלל כבעל חיים החוטף בשר והעכבר כמזיק האוכל מ"כל הבא לפה" כולל פריטים שאינם מזון מקובל. ייתכן והשימוש הקבוע בצמחים ובבעלי חיים אלו איננו רק בגלל התכונות הקבועות בהם אלא גם משום שהם מהווים סמל לאותן תכונות. היתרון בשימוש בסמלים קבועים הוא בכך שהדובר המשתמש בדוגמאות אלו איננו זקוק להוספת הבהרות לכוונתו.

היבט נוסף המצדיק את איסוף ההתייחסויות השונות של חז"ל לצמחים ובעלי חיים הוא האפשרות לזהות את מינים אלו ולהתאימם לשמות בעברית המתחדשת. כדוברי עברית אין אנו מודעים תמיד לכך שהשמות שבהם אנו משתמשים היום אינם מייצגים בהכרח את השמות המופיעים בספרות חז"ל. הגלות הארוכה והניתוק מנוף הארץ גרמו בהכרח לאיבוד מסורות זיהוי רבות וחידושן דרש ועדיין דורש עמל מחקרי רב. לדוגמה, ייתכן ובעל החיים הנקרא בפינו חולדה כלל איננו ה"חולדה" המופיעה בספרות חז"ל משום שאין וודאות שבעל חיים זה היה קיים בארץ באותה תקופה. ראיה חותכת לבעייתיות הרבה בזיהוי היא המחלוקות הרבות הקיימות בין המפרשים והחוקרים בתחום זה. זיהוי הגמל המופיע במקרא ובספרות חז"ל נחשב כוודאי, לא רק בגלל מסורת זיהוי לשונית, אלא בעיקר בגלל התיאורים הרבים שלו במקורות שאינם מותרים ספק ביחס לזהותו. בניגוד לגמל הרי שקיימים צמחים ובעלי חיים רבים המוזכרים בשמם בלבד או מתוארים באופן חלקי ולכן אינם ניתנים לזיהוי או שזיהוים מסופק מאד. כזה הוא למשל התחש המקראי והעופות הטמאים שהתורה מנתה בפרשת שמיני.

כאמור, זכה הגמל לאיזכורים רבים הן במקרא והן בספרות חז"ל. מקורות רבים מצביעים על היותו בהמת המשא הגדולה והחזקה ביותר. בגמרא בפסחים (ג ע"א) אנו לומדים: "... ובאשה לא כתיב בה מרכב? והכתיב ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים? התם משום ביעתותא דגמלים אורחא היא" (1). הסוגייה מדגישה את גובהו הרב הגורם לכך שהרכיבה על גביו עלולה להפחיד. מפרש שם רש"י: "משום ביעתותא דגמלים - שהוא גבוה, ומתיירא שלא תפול, אורחה דאשה לרכוב, כדי שתהא מחזקת בו בידים ורגלים".

גמלים וקרונות מוזכרים בסוגייה בפסחים (צד ע"א) כמעורבים ב"פקק תנועה" קדום המונע מאדם להגיע לירושלים ולהקריב את קרבן הפסח: "היה עומד לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו, יכול לא יהא חייב? תלמוד לומר ובדרך לא היה והרי לא היה בדרך". מפרש רש"י: "מפני גמלים וקרונות - והוא היה מביא בניו ובני ביתו עליהן". מרש"י משתמע שמקור התקלה הוא בגדלם של הגמלים והקרונות שהרי אם היה עולה לירושלים רגלי או על גבי חמורים היה מצליח להכנס לעיר. "פקק תנועה" נוסף הקשור לגמלים הוא המשל המובא בסוגייתנו המתאר מצב שבו נפגשים שני גמלים במעבר צר. צרוף דומה בין גמלים וקרונות מופיע גם במסכת עירובין (סז ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל: נכרי שיש לו פתח ארבעה על ארבעה פתוח לבקעה, אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי - אין אוסר על בני מבוי. מאי טעמא? בפיתחא דמיחד ליה, בההוא ניחא ליה" (2). רב יהודה בחר להדגים שימוש רב במבוי על ידי הוצאה והכנסה של גמלים וקרונות משום שבעזרתם ניתן להעביר חפצים רבים ביותר. הגמל הגדול והחזק איננו רק בעל חיים גדול כשלעצמו אלא גם מסוגל לשאת משקל רב. בניגוד לחמורים המסוגלים לשאת עד 100 ק"ג הרי שהגמל יכול לשאת עד 450 ק"ג.

במסכת שבת (יב ע"א) מצאנו: "לא יפלה את כליו כו'. איבעיא להו: לא יפלה את כליו ביום, שמא יהרוג, ורבי אליעזר היא. דתניא, אמר רבי אליעזר: ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל". רבי אליעזר משתמש בגמל כסמל לבעל חיים גדול על מנת להדגיש את חומרת איסור הריגת כינה בשבת. מאידך גיסא משמשת הכינה או ליתר דיוק ביצי הכינים כסמל לבעלי חיים קטנים כפי שמצאנו בביטוי "מקרני ראמים עד ביצי כנים". בסגנון דומה אנו מוצאים בגמרא בשבועות (כט ע"א): "נשבע על דבר שאי אפשר לו, אם לא ראיתי גמל פורח באויר". תעופה של גמל מסמלת את התופעה הדמיונית ביותר. בירושלמי (שבועות, פ"ג לד טור ד /ה"ח) אנו מוצאים התייחסות מפורשת לנקודה זו: "אמר רבי יודן אבוי דר' מתנייה כיני אלא דלית אורחא דתנייא מיתפוס אלא מילה רובא דתנינן גמל פורח באויר ניתני עכבר פורח באויר וכו'". הגמל גדול די הצורך על מנת שניתן יהיה לבנות עליו סוכה: "משנה. העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה, ועולין לה ביום טוב. בראש האילן או על גבי גמל כשרה, ואין עולין לה ביום טוב" (סוכה, כב ע"ב). על פי המשנה ברורה (תרכח, ס"ק טו) המדובר בגמל דו דבשתי (תמונה 2) והוא נבחר מסיבה טכנית: "בראש הגמל - היינו שעשה שם הדפנות בין חטוטרותיה וסיכך על גבן".

בגמרא בסנהדרין (סז ע"ב) אנו לומדים: "ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלהים היא. אמר רבי אליעזר: מיכן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה. רב פפא אמר: האלהים! אפילו כגמלא נמי לא מצי ברי, האי מיכניף ליה, והאי לא מיכניף ליה" (3). מפרש שם רש"י: "לא מצי ברי - אין יכול לברוא אפילו בריה גדולה, אלא כשהשד צריך לבריות גדולות הוא מאסף ומביא מן ההפקר". האי מיכניף ליה - בריות גדולות נוחים לקבצם ונאספים יחד, אליו, אבל בריה קטנה אינה נאספת שאין בה כח לבא ממקום רחוק". הגמל נבחר כאן כדי לסמל בעל חיים גדול ביותר שלדברי רב פפא אפילו אותו אין החרטומים יכולים לברוא (תודה לרב אבישי מגנצא על ההפניה למקור זה).

הגמל משמש כסמל לבעל חיים גדול (או אולי יקר) גם בביטוי המופיע בגמרא בשבועות (יא ע"ב): "אמר מר: מתה, תפדה. וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים? אמר רב משרשיא: משום עורה, וקיימי ב"ד ומתנו אדעתא דעורה. אמר רב כהנא: אמרי אינשי, מגמלא אונה" (4). משמעות הפתגם היא שעליך להציל מגמל אפילו את אוזנו. הכוונה היא לכך שאם ארע לך נזק ויש באפשרותך לצמצם אותו אפילו במעט עשה זאת. השאלה היא מדוע נלקח דווקא הגמל כמשל? מדוע לא ניתן היה לומר "משור אוזנו" או מכל בעל חיים אחר? 

בסוגיה בשבועות דנה הגמרא בתקנה שתיקנו בית דין והתנו שניתן יהיה לפדות את עור פרה אדומה שאירע בה פסול. הקושי העומד ברקע הדיון הוא מדוע נותנים בית דין את דעתם על העור ששוויו אפסי ביחס לדמיה היקרים של הפרה האדומה. על שוויה של הפרה האדומה נוכל לעמוד מהספור המפורסם על דמא בן נתינא שזכה לשכר בגלל מצוות כיבוד אב: "... מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי יוסי בר אבין: אותו הלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו ישראל משקלה זהב ונטלהו" (פסיקתא רבתי (5)). כתשובה לשאלה מצטט רב כהנא את הפתגם "מגמלא אונה" המדגיש את הפער הקיצוני ביותר הקיים בין הנזק שנגרם ממות בעל החיים ובין הריווח שניתן להפיק מהנבילה. הגמל הוא אולי הגדול והיקר מבין הבהמות המשרתות את האדם ומאידך גיסא אוזנו היא הקטנה ביותר. אמנם גם הפיל היה מוכר לחז"ל אלא שהוא היה נדיר ולכן נחשב למשונה כפי שניתן להסיק מכך שהרואה פיל צריך לברך. "ת"ר: הרואה פיל, קוף, וקפוף, אומר ברוך משנה את הבריות" (ברכות נח ע"ב) (6).

דוגמה נוספת לשילוב גמל בפתגם עממי מובאת בגמרא ביבמות (מה ע"א): "... אמר שימי בר חייא לרב, אמרי אינשי: גמלא במדי אקבא רקדא, הא קבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא!"(7) (יבמות, מה ע"א). בפתגם "גמלא במדי אקבא רקדא" נבחר בעל חיים זה בגלל היותו הבהמה הגדולה ביותר במשק האדם. דווקא הגמל הגדול ביותר הרוקד לכאורה בתוך כלי קטן מביא את האבסורד שבסיפור לרמה הגבוהה ביותר. הניגוד בגודל של הקב והגמל מודגש בפירוש רש"י: "אמרי אנשי גמלא במדי אקבא רקדא - גמל גדול מרקד בתוך קב קטן בד' רגליו במלכות מדי וגוזמא".

המאירי (יבמות, שם) פירש באופן הפוך:

"אמר ליה רב שימי לרב אמרי אינשי גמלא במדי אקבא רקדא כלומר שהם קטנים כל כך שנאמר עליהם דרך גוזמא שיכולים הם לרקד תוך קב אחד, ומעולם לא ראינו דבר זה. ואף דבריך כך הם שאתה אומר דבר חדוש ואינך מאמתו וכו'".

השימוש בשמה של מדי הוא מבחינת "הרוצה לשקר ירחיק עדותו" אלא שמדי לא הייתה רחוקה מבבל. ייתכן והשימוש בשמה לציון מקום רחוק הוא שריד מתקופת המשנה שנערכה בארץ ישראל, הרחוקה ממדי, כפי שאנו מוצאים בשקלים (פ"ג מ"ד): "תרם את הראשונה ומחפה בקטבלאות, שניה ומחפה בקטבלאות ... תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל, ושניה לשום כרכים המוקפין לה, והשלישית לשום בבל ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות" או בבבא מציעא (פ"ד מ"ז): "האונאה ארבעה כסף והטענה שתי כסף ... והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי" (ה"תלמוד המבואר").
 

תמונה 1.  גמל חד דבשתי		תמונה 2.  גמל דו דבשתי

(1) פירוש: ושואלים: על דברי התנא מבית מדרשו של ר' ישמעאל וְכי בְּאִשָּׁה לֹא כְּתִיב [נאמר] בָּהּ במקרא לשון "מֶרְכָּב"?! וְהָכְתִיב [והרי נאמר] "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים"! ומשיבים: הָתָם [שם], מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים, אוֹרְחָא [פחד הגמלים, דרך] הוּא. מפני שהגמלים גבוהים וגם אשה אינה יכולה לשבת עליהם (כשרגליה לצד אחד) אלא לרכב, ולכן אין גנאי בסיפור דבר זה.
(2) פירוש: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: גּוֹי שדר בחצר הפתוחה למבוי שגרים בו ישראלים רבים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לגוי עוד פֶּתַח אפילו הוא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טפחים בלבד, פָּתוּחַ מן הצד האחר של החצר לְבִקְעָה (לשדה). אֲפִילּוּ מַכְנִיס וּמוֹצִיא גְּמַלִּים וּקְרוֹנוֹת כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ דֶּרֶךְ מָבוֹי, והכל רואים שעיקר שימושו במבוי זה, מכל מקום אֵין אוֹסֵר עַל בְּנֵי הַמָּבוֹי. שאינו נקרא כשותף להם במבוי זה, אלא שפתחו האמיתי לצד הבקעה הוא. מַאי טַעְמָא [מה טעם] אומרים אנו כך שפתחו הקטן לבקעה נחשב פתח עיקרי עבורו בְּפִיתְחָא דִּמְיַחֵד לֵיהּ, בְּהַהִיא נִיחָא לֵיהּ [בפתח המיוחד לו, בו נוח לו]. ואף שהפתח המיוחד קטן הוא, מכל מקום רואה בעל הבית פתח זה כפתחו העיקרי, ובמבוי משתמש רק לנוחיות בלבד.
(3) פירוש: על הנאמר "וַיּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא", אָמַר ר' אֱלִיעֶזֶר: מִיכָּן ראיה שֶׁאֵין הַשֵּׁד יָכוֹל לִבְראוֹת בְּרִיָּה פָּחוֹת מִכַּשְּׂעוֹרָה, ולכן לא יכלו לעשות דבר הדומה למכת כינים, ואף הבינו שאין זה מעשה כשפים אלא מידי שמים. רַב פַּפָּא אָמַר בלשון שבועה: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ כְּגַמְלָא נַמִי לָא מָצֵי בָּרֵי [כגודל של גמל גם כן אינם יכולים לברוא] ואין הם בוראים מאומה, אלא הַאי [את אלה] בעלי חיים גדולים מִיכְנִיף לֵיהּ [יכולים הם לאסוף אותם ולהביא ממקום למקום], וְהַאי [ו את אלה] בעלי חיים קטנים לָא מִיכְנִיף לֵיהּ [אינם יכולים לאסוף].
(4) פירוש: אָמַר מָר [החכם]: אם מֵתָה תִּפָּדֶה. ושואלים על כך: וְכִי פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים על מנת לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים? שהרי אם פודים אותה אינה ראויה אלא למאכל כלבים! אָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: אין פודים אותה לשם הבשר, אלא מִשּׁוּם עוֹרָהּ. ושואלים: וְקַיְימִי [וכי עומדים] בֵּית דִּין וּמַתְנוּ אַדַּעְתָּא [ומתנים רק על דעת] עוֹרָהּ של הפרה? אָמַר רַב כָּהֲנָא, אָמְרִי אֱינָשֵׁי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: מִגַּמְלָא אוּנָּהּ [מהגמל את אוזנו] כלומר, אם אתה יכול להציל משהו, הצל אפילו אוזן מגמל.
(5) (איש שלום) פיסקא כג - י' הדברות פ' תליתאה.
(6) מתוך מאמרו של הרב דוד כוכב "אמרי אינשי: מגמלא אונא".
(7) פירוש: אָמַר שִׁימִי בַּר חִיָּיא נכדו של רב לְרַב: אָמְרִי אֱינָשֵׁי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: גַּמְלָא בְּמָדַי אַקַּבָּא רָקְדָא [גמל במדי בתוך קב קטן הוא רוקד]. שאנשים מספרים לפעמים סיפורי גוזמאות על דבר המתרחש במקום רחוק, אולם: הָא קַבָּא, וְהָא גַּמְלָא, וְהָא מָדַי וְלָא רָקְדָא [הרי הקב, והרי הגמל, והרי מדי ואינו רוקד]. שאף כאן, במקרה הזה, כאשר העמיד זה את דבריך לנסיון בפועל אין אתה עומד בדעתך! (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.